ברוריה (סרט)

ברוריה
	כרזת הסרט
בימוי	אברהם קושניר
הופק בידי	אברהם קושניר
תסריט	ברוך ברנר, הדר גלרון, יובל כהן
עריכה	יובל כהן
שחקנים ראשיים	הדר גלרון, ברוך ברנר, ישראל דמידוב
מוזיקה	יוני רכטר
צילום	יובל כהן
מדינה	ישראל
הקרנת בכורה	2008
משך הקרנה	90 דקות
שפת הסרט	עברית, מעט יידיש
	דף הסרט ב־IMDb

ברוריה הוא סרט קולנוע ישראלי בבימויו של אברהם קושניר. הסרט עוסק בחייהם של בני זוג דתיים בירושלים, ברוריה (אותה מגלמת הדר גלרון) ויעקב (ברוך ברנר) בן-מאיר, על רקע שריפתו של ספר העוסק בברוריה, אשתו של התנא רבי מאיר, שאותו כתב אביה של ברוריה.

הסרט הוקרן לראשונה ביולי 2008, במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים. הקרנתו בבתי הקולנוע החלה בפברואר 2009.

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של רב חרדי ירושלמי מעורר בברוריה, ירושלמית העובדת כמוכרת בחנות לספרים משומשים^[1], את זכר החרם שהטיל לפני כ-30 שנה הרב המנוח על אביה. החרם הוטל לאחר שאביה של ברוריה כתב ספר על אגדת פיתויה ומותה של ברוריה אחרת, אשת רבי מאיר, כפי שהיא מופיעה בפירוש רש"י לתלמוד. בנוסף לחרם, הורה הרב לשרוף את כל עותקיו של הספר, וכך נעשה. ברוריה צפתה בשרפת עותקי הספר, וזיכרונות מאירוע זה שבים ועולים במוחה במהלך כל הסרט. בכף ידה נותרה צלקת כווייה שנגרמה כאשר ניסתה להוציא עותק מהאש.

בעקבות הידיעה על מותו של הרב פונה ברוריה אל אביה, ושואלת האם נותר עותק מהספר. האב מסרב לשוחח על כך. מנהל חנות הספרים שבה עובדת ברוריה (אותו מגלם עמנואל הלפרין) מודע לתשוקתה להשיג עותק של הספר, והוא פונה ליוסף (ישראל דמידוב), מורה צעיר בבית הספר הדתי שבו מלמד גם יעקב, בעלה של ברוריה, כדי שיאתר עותק של הספר. מנהל החנות לא סיפר לברוריה על מי הטיל את המשימה, אך הדבר נגלה לה במהלך הסרט. במהלך אחת הפגישות בין ברוריה ליוסף, שעסקו כולן באיתור הספר, כיבדה ברוריה את יוסף בתפוח אדום, רמז ברור לסיפור הפיתוי בגן עדן.

מיכל, בתם הבכורה של ברוריה ויעקב, מעוניינת ללמוד במדרשה לרבנות, ואביה נוקט עמדה שמרנית ומתנגד לכך בתוקף, אך לבסוף נכנע להפצרותיה. בתם השנייה של הזוג נושאת דברים בבית הספר לכבוד סיום חומש בראשית עם רש"י. בטקס שרות בנות הכיתה באוזני הקהל, שבו נשים וגברים, ובסוף הטקס ניגש אל יעקב אחד מעמיתיו ושואל האם היה זה מעשה ראוי, שהרי "קול באישה", אך יעקב אינו מגיב לשאלתו.

חברותא בת ארבעה גברים מתכנסת ללימוד בביתם של ברוריה ויעקב, והסוגיה שהם בוחרים ללמוד היא אגדת ברוריה, כפי שהיא מופיעה בפירוש רש"י (מסכת עבודה זרה, יח ב). ברוריה, שעסקה בהגשת תקרובת ללומדים, מצטרפת אף היא לדיון.

ברוריה מלווה לרבנות את הספרית שלה, המגיעה לדיון לקבלת גט, וכאשר היא רואה את הלבוש הבלתי צנוע שלובשת הספרית, הן ניגשות לשירותי הנשים ומחליפות בגדים, על מנת שהספרית תופיע בפני הדיינים בלבוש הולם. הספרית מקבלת גם את הפאה הנוכרית השחורה של ברוריה, ולצופים נגלה שערה האמיתי של ברוריה, בלונד קצר. ברוריה ממתינה בשירותי הנשים לסוף הדיון, שהרי אינה יכולה לצאת בבגדי הפריצות של הספרית. תוך כדי כך היא מביטה בעצמה במראה, ונהנית מהמראה.

במהלך חיפושיו מגיע יוסף אל צלם העיתונות אלכס ליבק (המגלם את עצמו) וזה מוסר לו צילומים של שרפת הספר. דבר החיפושים שבהם עוסק יוסף נודע ליעקב, לאחר שיוסף מגיע אל אביה של ברוריה בזמן שיעקב שוהה עמו (ומונע את המפגש).

בעקבות החרם שהוטל על אביה של ברוריה, נמנע אביו של יעקב (שמואל עצמון) לדבר איתו מיום שהחליט לשאת את ברוריה לאישה, ואף נמנע מלהשתתף בחתונתו. לאחר שנודע ליעקב על חיפוש עותק של הספר, הוא מבקר אצל אביו, והשניים משוחחים ביידיש. לבו של האב מתרכך במהלך השיחה, ובסופה הוא ניגש לארון הקודש, מוציא ממנו עותק של הספר, "לפתות את ברוריה" שמו, שאותו הציל מהאש, ומוסר ליעקב.

יעקב מוסר את הספר ליוסף, ומבקש ממנו למסור את הספר לברוריה, משום שהוא אינו מסוגל לעשות זאת (רגע זה יוצר זיקה הדוקה לאגדת ברוריה). ברוריה מגיעה לביתו של יוסף ומקבלת ממנו את הספר.

בשלב זה מחליטים יעקב וברוריה, שבמהלך כל הסרט שרר ביניהם מתח רב, על שינוי קיצוני בחייהם. יעקב עוזב את הבית ומחליט להתחרד. ברוריה, שבמהלך כל הסרט לבשה פאה נוכרית או כיסוי ראש שהסתירו את שערה הקצר, מסירה את הפאה הנוכרית ולובשת שמלת מיקרו חושפנית. היא יוצאת מביתה ויוצאת ליער. יעקב, שמבחין בה, הולך בעקבותיה. כאשר הוא מגיע לבריכה טבעית ביער הוא טובל בה עירום, ולפתע מופיעה ברוריה מולו, ומצטרפת אליו, עירומה אף היא.

ביקורת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעותיהם של מבקרי הסרט חלוקות. גידי אורשר כתב: "זהו סרט מרתק ההולך נעשה מעניין יותר ויותר במהלכו ואם הנושא מעלה סימנים של פקפוק והתנשאות, אם העשייה מציעה כמה תמיהות באשר להולדתו של הסרט, כל אלה נעלמים במהלך הדרך". גם אבנר שביט מהלל את הסרט: "'ברוריה' הוא תענוג. מזמן, אם בכלל, לא ראינו סרט ישראלי שמדבר בשפה נקייה כל כך, מעלה תהיות כה עמוקות ואף טורח לפשפש ביסודות המסורת שעליה בנויים חיינו כאן".^[2]

מאיר שניצר, לעומתם, אינו שבע רצון מהסרט, וכתב: "פגימה ראשונה ובולטת הינה האופן הכושל שבו מסופר הסיפור, והדרך המגושמת שבה משולב העבר המיתי עם ההווה הירושלמי. המשתתפים המרובים בכתיבת התסריט יודעים, אולי, איך להתפלפל בתורה, אך אינם יודעים איך לספר סיפור והתוצאות על הבד מסורבלות ביותר". אורי קליין אף הוא אינו מרוצה מהסרט, ובין השאר כתב: "קושניר וצוות התסריטאים שלו נכשלים בשני תחומים עיקריים: ראשית, הם אינם מצליחים להקנות לדיון ממד שהוא ייחודי לחברה החרדית דווקא; ושנית, הם יוצרים ערבוביה רעיונית ורגשית, שאין להם מושג כיצד להיחלץ ממנה. כתוצאה מכך הסרט מתקדם לסוף שהוא סתום לחלוטין".

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוריה ויעקב בן מאיר – חרדים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבקרי קולנוע אחדים (אבנר שביט, אורי קליין) רואים בבני הזוג בן מאיר חרדים. סימן היכר מובהק של ברוריה, הפאה הנוכרית שהיא לובשת, אכן אופייני לחברה החרדית, ואינו מקובל בחברה הדתית הלא חרדית. עם זאת, בית הספר שבו לומדת בתם השנייה של בני הזוג הוא באופן מובהק לא חרדי: בטקס שנערך בבית הספר, יושבים בקהל גברים ונשים יחדיו, ומקהלת ילדות שרה בפניהם, אירועים שאינם קיימים בחברה החרדית. גם סגנון לבושו של יעקב אינו חרדי, אף שהוא חובש כיפה שחורה. מכלול מאפייניהם של ברוריה ויעקב מעיד על השתייכותם למחנה הדתי לאומי, לקצה היותר מקפיד במצוות שלו. האבות של ברוריה ויעקב משתייכים למחנה החרדי – רק שם ייתכן אירוע של חרם ושל שרפת ספר. הסרט אינו עוסק בהתרחקות של יעקב וברוריה מגישתם הדתית של אבותיהם.

על בעיה זו בזהותם הדתית של גיבורי הסרט עמדה צביה בלום: "בסרט מוצגת משפחה חרדית ממוצעת, אולם למרות האישה הלובשת פאה ונראית כחרדית או הבעל החובש כיפה שחורה ודובר יידיש שוטפת, הבת לומדת באולפנא ורוצה להמשיך למגמת רבנות. אם השילוב הזה גורם לכם להרים גבה אתם לא היחידים, אבל זה מה שקורה כשחילוני שאינו בקיא בניואנסים של חובשי כיפה מנסה לחדור לעולם הזר לו."

"לפתות את ברוריה" – האמנם?[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שמתחילת הסרט ברור שמדובר בו בספר העוסק בברוריה, שמו המלא של הספר, "לפתות את ברוריה", נגלה לצופים רק לקראת סוף הסרט. בהתחשב בכך שהספר נכתב על ידי תלמיד חכם, במסגרת הספרות התורנית, שמו רחוק מלהתאים לנורמות של שמות ספרים במסגרת זו. בתלמוד קרוי הסיפור במילים שאינן מרמזות דבר על מהותו – "מעשה דברוריא". רש"י, שהוא המקור היחיד לסיפור, משתמש במילים "לנסותה לדבר עבירה".