ברייתא דמסכת נדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בְּרַייתָּא דְּמַסֶכֶת נִדָּה, הוא חיבור הלכתי ואגדתי הנשנה בשם התנאים, ומיוחס כברייתא חיצונית למשנה.

עמוד לדוגמה מתוך "ברייתא דמסכת נדה" עם הערות "פתחי נדה" בחלקו התחתון של הדף, על ידי בהוצאת חיים מאיר הורוויץ - פרנקפורט 1889

תוכן החיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבסיס והיסוד לברייתא זו היא נקיטת שיטה קיצונית באשר לטומאת האשה בנדתה; דוגמה אחת לכך מתבטאת בין היתר בהוראת ברייתא זו שאסור לאיש ללכת במקום שעקבותיה של אשה נדה דרכו, וכן שאסור לשבת על מקום שישבה אשה נדה. בברייתא זו נמצאים דברים נוספים שאינם מקובלים בעולם הדתי בזמנינו ואף עלולים להישמע תמוהים.

יחס ההלכה לברייתא זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה בימי הראשונים הכירה בחומרות ברייתא זו למקצתם בבחינת זכר להלכות טומאה וטהרה שהיה נפוץ מאד בתקופת בית שני ולאחריו בארץ ישראל. הרי"ף בתשובותיו[1] מצדד לשמור על חומרות נגיעה במדרסה של אשה נדה וכן כתב הרב מנחם רקנאטי בשולחן ערוך שלו[2], והשל"ה.[3] ואילו בעקבות דברי הרמב"ם רחקו מחומרות הללו עקב הקראים אשר במצרים[4]. אך יהדות אשכנז, לפחות בחלקה, החשיבה ברייתא זו ואף שאבה ממנה חומרות רבות; דוגמה אחת לכך מתבטאת בהגה של הרמ"א בשולחן ערוך[5]

יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י הלכות נדה), אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה[6]. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ (פסקי מהרא"י סי' קל"ב).

הרמב"ם, כותב בספרו מורה נבוכים[7]:

והמפורסם מדעת הצאב"ה עד זמננו זה בארצות המזרח, ר"ל שארית המגורתי, שהנדה תהיה בבית בפני עצמה, וישרפו המקומות אשר תלך עליהם, ומי שמדבר עמה יטמא, ואפילו עם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא, ראה כמה בין זה ובין אמרנו כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, ולא יאסר ממנו רק בעילתה כל ימי טומאתה. ומן המפורסם שבדעותם עד זמננו זה, שכל מה שיבדל מן הגוף משער או צפורן או דם הוא טמא, ומפני זה כל ספר אצלם טמא, מפני שהוא נוגע הדם והשער, וכל מעביר תער על בשרו יטבול במים חיים, וכיוצא באלו הטרחים אצלם רבים מאד, ואנחנו אין לנו טומאה וטהרה אלא בקדש ובמקדש.

מאחר שדברים אלו כתובים כהלכה בברייתא זו, יוצא אפוא שהרמב"ם אינו מקבל ייחוס דברים אלה לתנאים, אחרת לא היה מתבטא כך נגד דברים אלה; עם זאת, ייתכן שלא הכיר ברייתא זו.

רבי חזקיה דה סילוה בחיבורו 'פרי חדש'[8] מעיר על כמה מהלכות ברייתא זו: "הדברים האלו אין לפרסמם, דלא הם מעיקר הדין".

ייחוס החיבור לתנאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחוס חיבור זה לתנאים משתמע מדברי החיבור עצמו ששונה את ההלכות בשמות של תנאים כגון שמאי והלל, ובעקבות כך סברו מספר ראשונים[9] שאכן חובר על ידי התנאים; ואכן כך משתמע גם מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה[10], אך החוקרים[11] טוענים כי מדובר בחיבור מזויף המתייחס לתנאים שלא בצדק. בין החוקרים היו שטענו כי יחוסו האמיתי של הטקסט הוא לקראים שהטביעו בו את חותמם עם מנהגיהם הנזכרים בברייתא זו, אך כיום מקובלת יותר הגישה כי למרות הדמיון שיש בטקסט לרעיונות קראיים, אין הוא ממקור קראי.

פרופ' שאול ליברמן כותב בספרו[12]: "הברייתא המשונה 'ברייתא דמסכת נדה' הוצאת הורוביץ, נכתבה כנראה על ידי בן ארץ ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה"[13].

צילום שער "תוספתא עתיקתא" - קובץ ברייתות עתיקות שנדפסו מכתבי יד על ידי חיים מאיר הורוויץ בשנת 1889.

נוסחאות הברייתא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לברייתא זו שתי נוסחות, ושתיהן נדפסו במהדורה הראשונה בזו אחר זו. למידע נוסף על הברייתא בכלל, ועל נוסחאותיה בפרט, ראה כאן.

הדפוס הראשון וצאתו לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברייתא זו נדפסה לראשונה מכתב יד על שתי נוסחאותיה, בפרנקפורט בשנת תר"ן (1889) על ידי המהדיר חיים מאיר הורוויץ, שריכז ברייתא זו ועוד אחרות בתוך קובץ שנקרא "תוספתא עתיקתא", והוסיף להן פירוש שנקרא "פתחי נדה"; וכך הוא כותב בשער הקובץ:

ספר תוספתא עתיקתא... יכלכל בקרבו משניות חצוניות וברייתות עתיקות וקדמוניות וירושלמיות בהלכות ובאגדות מרבותינו ז"ל התנאים והאמוראים אשר היו גנוזות וטמונות בבתי גנזי הספרי בכתבי יד עד כה, וכבר נגלו לעיני גאונינו וקדמונינו ז"ל ונודעו להם בכמה פנים שונים והעלו את דבריהם להלכה למעשה וישימום לחוק בישראל עד היום הזה... אספתים וקיבצתים יחד על פי כתבי יד ישנים וספרים יקרים והוספתי עליהם כיד ה' הטובה עלי הערות והגהות ושינויי נוסחאות ומראה מקום בספרי התנ"ך והתלמוד בבלי והירושלמי ובספרי המדרשים והאגדות ובספרי הפוסקים הראשונים והאחרונים אשר קראתים בשם "פתחי נדה" והוצאתי כולם לראשונה לאור עולם כהיום הזה אנכי הצעיר המאסף והמעיר ואודה את ה' על זה בכל נפשי וגו' חיים מאיר הורוויץ הלוי.

מהדורות מודפסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדפס לאחרונה בתוך:

  • ספר ילקוט מדרשים חלק ג ...עם הוספות והערות ומראה-מקומות. המלקט: עידן דשא הלוי, הוצאת "אור עולם", צפת, תשס"ה. ‬

מהדורות מודפסות מקוונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Evyatar Marienberg, "Baraita de-Niddah", in: Jewish Women – A Comprehensive Historical Encyclopedia, Edited by Paula E. Hyman and Dalia Ofer, Shalvi Publishing, Jerusalem 2006

מהדורה ביקורתית מודרנית (בצרפתית, עם נוסחים בעברית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Evyatar Marienberg, La Baraita de-Niddah : Un texte juif pseudo-talmudique sur les lois religieuses relatives à la menstruation (The Baraita de-Niddah : a Pseudo-Talmudic Jewish Text about the Religious Laws Concerning Menstruation), La Bibliothèque de l'Ecole des Hautes Etudes, Sciences religieuses, Vol. 157, Brepols, Turnhout 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תשובה 297
  2. ^ פסקי רקנטי, סימן תקפו
  3. ^ של"ה ה כרכים, כרך א דף תנב
  4. ^ ראו להלן ציטוט מדבריו ; רבי עובדיה יוסף, שאלות ותשובות יביע אומר, ח"ו יו"ד סימן כ'.
  5. ^ חלק אורח חיים סימן פח. וראו ספר האגור סימן אלף שפ"ח. על יחסם של רבני אשכנז לברייתא זו, ניתן ללמוד גם מהקדמת המהדיר שתועתק להלן הכותב "שקיבלו אותה הלכה למעשה"
  6. ^ כלומר המנהג כמו "ברייתא דמסכת נדה"
  7. ^ ח"ג פרק מ"ז.
  8. ^ אורח חיים סימן קכח
  9. ^ ראו ספר "שבילי אמונה" לרבי מאיר אבן אלדבי בסוף הנתיב השלישי השביל הראשון. וראו ראבי"ה מסכת ברכות ח"א סימן ס"ח. ישנן עדויות להכרת ברייתא זו עוד מתקופת הגאונים, ראו ספר ראבי"ה שצויין לעיל. אך ייתכן שלא הוכרה ברייתא זו בציבור הרחב, ראו לעיל דברי הרמב"ם אודות מנהגים דומים המובאים בברייתא זו.
  10. ^ ראו פירושו לתורה בראשית לא, לה. שמצטט בשם "רבותינו בברייתא" ראו שם.
  11. ^ א. אפטוביצר, מחקרים בתולדות הגאונים, עמ' 166 http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=38906&st=&pgnum=165
  12. ^ שקיעין עמוד 22
  13. ^ הוא דן שם בכמה מהמנהגים המובאים בברייתא זו ומשווה אותם למנהגי הקראים.