ברית בין הבתרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת ארץ ישראל שהובטחה בברית בין הבתרים. הגבול הצפוני והגבול הדרומי מסומנים באדום.

ברית בין הבתרים היא אירוע מקראי מכונן בחיי אבות האומה של עם ישראל. במעמד מלא מסתורין זה, התגלה ה' אל אברהם וכרת עמו ברית שבה בישר לו שזרעו יירשו את ארץ שבעת האומות (ארץ ישראל) אבל כמו כן זרעו ישועבד בארץ זרה ולאחר מכן יזכו לירושה זו.

ברית זו לבשה צורה מעשית על ידי ציוויו של האל לאברהם לקחת כמה בהמות ועופות ולבתרן. במהלך ההתגלות שבאה בעקבות זאת, עבר לפיד אש בין בתרי הבהמות, ומכאן שמה של הברית. תוכנה של הברית הוא הבטחת ארץ ישראל לזרעו של אברהם, הראשונה מתוך סדרת הבטחות לאבות.

מהלכה של הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם מגן על הפגרים, ג'יימס טיסו.
"ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה."

הברית מתוארת בספר בראשית, בפרק ט"ו. לאחר שהבטיח אלוהים לאברהם (אז אברם) זרע ככוכבי השמים לרוב, הבטחה שעליה נאמר "והאמין בה'", מבטיח לו האל גם את הארץ. ואולם אברם מקשה - "במה אדע כי אירשנה", ובתגובה באה הברית:

Cquote2.svg

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ. וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם.
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה.
וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

Cquote3.svg
ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוקים ז'-כ"א

את הציפור לא בתר אברהם מפני שהיא מביאה סמל לשלום.

גבולי ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הארץ המובטחת

ברית בין הבתרים מהווה הבסיס העיקרי לגבולות ארץ ישראל (כמקבל לגבולות משה בפרשת מסעי וגבולי יחזקאל), גבולות הללו מיוחדות בכך שהן כוללות גם ארץ קיני הקניזי והקדמוני.

תיאור הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתור הבהמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת בין הפרשנים באשר לשאלה מהי "עגלה משולשת" וכן האחרים - האם הכוונה היא לשלוש בהמות, לבהמות בנות שלוש שנים, או לבהמות מפוטמות כהלכה. בכל מקרה, מקובל שביתור הבהמות הוא דרך כריתת ברית בעולם העתיק, ויש האומרים כי משמעות מעשה זה היא הצהרה שכך ייעשה לעובר על הברית.

מועד ומקום המעמד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים קושי בתארוך המקראי של המעמד. ע"פ סדר התורה המעמד אירע בין יציאת אברהם מחרן לארץ כנען בגיל 75 (בראשית י"ב ד'), לבין נישואיו להגר, כאשר אברהם בן 85 (בראשית ט"ז ג'). אולם לפי תארוך חז"ל (ראו להלן) מעמד הברית התקיים 30 שנה לפני הולדת יצחק. מאחר שאברהם היה בן 100 בהולדת יצחק (בראשית כ"א ה') יוצא שכריתת הברית הייתה כאשר אברהם היה בן 70, כלומר לפני יציאתו מחרן ולפני מלחמת ארבעת המלכים את החמישה.

כשיטה הזאת נוקט בעל סדר עולם[1], ולדידו לאחר ברית בין הבתרים חזר אברהם לחרן ל-5 שנים נוספות. הגר"א בפירושו לסדר עולם מתנגד לתארוך זה ומביא פירוש אחר לפיו 430 השנים נמנות משעה שאברהם ניצל מנסיונו של נמרוד לשרפו בכבשן האש, כך שאין בעיה לתארך את ברית בין הבתרים בין השנים 75-85 לאברהם.

המקום בו נכרתה הברית מזוהה כיום כהר הבתרים.

התקיימות ההבטחות בברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ספק שהתורה רואה את התגשמות הברית בשיעבוד בני ישראל במצרים וביציאה ממנה, אשר הייתה "ברכוש גדול", כאשר בני ישראל שאלו מן המצרים כסף וזהב לרוב בצאתם (שמות י"ב, ל"ה-ל"ו). בתורה אף מובא תאריך דומה למוזכר בברית בין הבתרים באשר למועד הגאולה; לעומת "ארבע מאות שנה" שנאמרו בברית, בספר שמות (יב, מ) נאמר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ'). סטייה זו של שלושים שנה עוררה קשיים קלים בלבד לעומת הבעיה שקיימת לפי התיארוך שבו נקטו חז"ל, אשר לפיו ישבו בני ישראל במצרים מאתיים ועשר שנים בלבד, תיארוך אשר נתמך על ידי שושלת היחס של משה. לפתירתה של בעיה זו הוזקקו חז"ל והפרשנים הקלאסיים לפרש, שאותן "ארבע מאות שנה" אינן מתחילות מתחילתו של שיעבוד מצרים, אלא מהולדת יצחק לאברהם. פירוש זה משתקף גם בטעמי המקרא, אשר הפרידו מילים אלו משאר הפסוק, כמרמזות שאותן "ארבע מאות שנה" מהוות תאריך יעד, ולא פרק זמן שבו יתקיימו הגרות והשעבוד. באשר לסתירה בין הפסוקים - לפי סדר עולם ארבע מאות ושלושים השנים נמנו החל ממעמד הברית, ואילו הגר"א מביא שהמנין של ארבע מאות ושלושים השנים החל מנסיון כבשן האש של אברהם.

במכילתא מביא רבי יהודה הנשיא פירוש אחר, היוצא מתוך הסתירה שקיימת שבין תיארוך "דור רביעי" לבין אותן "ארבע מאות שנה". אליבא דרבי יהודה הנשיא, אלו שני תאריכים התלויים בבחירתו של עם ישראל:

Cquote2.svg

רבי אומר: כתוב אחד אומר 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה' וכתוב אחד אומר 'ודור רביעי ישובו הנה'; כיצד יתקיימו שני כתובין אלו? אמר הקדוש ברוך הוא: אם עושין תשובה אני גואלם לדורות, ואם לאו אני גואלם לשנים.

Cquote3.svg
מכילתא דרבי ישמעאל בא - מס' דפסחא בא פרשה יד ד"ה ומושב בני

נראה שלשיטתו, בסופו של דבר התקיים התאריך המוקדם, ורק ארבעה דורות ישבו במצרים ולא ארבע מאות שנה, משום שבני ישראל חזרו בתשובה מבעוד מועד.

טעם גזרת שעבוד מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה עתיקה שהועלתה לאור הכתוב היא שאלת הסיבה: מהי הסיבה לכך שנגזרה גזירה כה חמורה - שעבוד וגרות בארץ לא להם - על זרעו של אברהם?

שאלה זו הועלתה אצל חז"ל בתחילת תקופת התלמוד:

Cquote2.svg

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא (=השתמש לצרכים צבאיים) בתלמידי חכמים, שנאמר: (בראשית יד) 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנאמר: (בראשית טו) 'במה אדע כי אירשנה'. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: (בראשית יד) 'תן לי הנפש והרכוש קח לך'.

Cquote3.svg
נדרים לב, א

לפי חז"ל, כתפיסת הגמול הקלאסית המקובלת אצלם והרווחת במקרא, אין מנוס מלראות שעבוד זה כעונש. הדעות נחלקו רק באשר לשאלה על מה בא העונש. לפי רבי אלעזר, העונש היה על שגייס את "חניכיו ילידי ביתו" (לתפיסתו: תלמידי בית מדרשו) למלחמתו להצלת לוט במלחמת ארבעת המלכים את החמישה. לפי שמואל, העונש היה על שגילה חוסר אמון בהבטחתו של הקב"ה וביקש הוכחות לקיומה. לפי רבי יוחנן, העונש בא על כך שלאחר שניצח במלחמה הנזכרת, לא ניצל אברהם את ניצחונו כדי לצרף את אנשי סדום ועמורה אל סיעת עובדי ה' (או "לגיירם" כלשון חז"ל).

קיימות דעות נוספות בקשר לטעם שעבוד מצרים. המהר"ל מפראג טוען (בספר "גבורות ה'") כי השיעבוד היה נצרך כדי לצרף את בני יעקב ממקבץ אנשים בעלי קרבת משפחה לעם המוכן לקבל ולהשפיע את דבר ה'.

ברית בין הבתרים והבחירה החופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב הוגי הדעות היהודיים של ימי הביניים עוררה הברית גם בעיה פילוסופית בהקשר לנושא הבחירה החופשית: בברית נגזר לכאורה על המצרים לשעבד את ישראל, ואם כן היכן הייתה הבחירה החופשית שלהם, ומדוע נענשו על כך? המצדדים בכך שלמעשה אין בחירה חופשית והכול בגזירה אלוהית, ראו בכך הוכחה לשיטתם, שאדם יכול לקבל שכר ועונש גם על דבר שנגזר עליו לקיימו.

הרמב"ם, אשר נלחם בכל עוז בתפיסות ששללו את הבחירה החופשית, התייחס לבעיה זו בחיבורו משנה תורה:

Cquote2.svg

והלוא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו,יג), הרי גזר על המצריים לעשות רע; וכתוב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דברים לא,טז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה. ולמה נפרע מהן: לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע, שיהיה הוא הזונה; אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים שעבדו עבודה זרה--אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד. ולא הודיעו הבורא, אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה--לאומר העם הזה, יהיה בהן צדיקים ורשעים. לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה שיהיה רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון, מקרב הארץ" (דברים טו,יא). וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו--שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם. וכבר אמרנו, שאין כוח באדם לידע היאך יידע הקדוש ברוך הוא דברים שעתידין להיות.

Cquote3.svg
– הלכות תשובה ו, ה

תשובתו של הרמב"ם ידועה בשם "התשובה הסטטיסטית"[דרוש מקור]: הגזירה הייתה על הכלל, אך כל פרט ופרט יכול היה שלא להיכלל בה. תשובה זו עוררה התנגדות בקרב חכמים אחרים בני זמנו ואחריו; כך כותב על כך הראב"ד, בחריפותו הרגילה:

Cquote2.svg

אמר אברהם: אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים, וחיי ראשי, כמעט אני אומר שהם דברי נערות! יאמר הבורא לזונים: למה זנית, ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי? יאמרו לו הזונים: ועל מי חלה גזרתך, על אותן שלא זנו? הנה לא נתקיימה גזרתך! אבל 'וקם העם הזה וזנה' - כבר אמרנו שאין בעניין הזה ידיעת הבורא גזירה, וכל שכן בכאן, שאף משה אמר 'כי ידעתי כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי', וכל שכן הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה; ועניין המצרים אינה שאלה משני פנים: האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו, ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו, וכן הוא אומר: 'הוי אשור שבט אפי', 'כהתימך שודד תושד', פירוש: מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי, והמצרים גם כן רשעים היו וראויים למכות ההם, ואילו שמעו למשה בתחילה ושלחו את ישראל, לא היו לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו; והשני, כי הבורא אמר 'וענו אותם', והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם, כעניין שנאמר 'אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה', לפיכך נתחייבו.

Cquote3.svg
– ראב"ד, שם

קושייתו של הראב"ד מתבססת על הורדה של הגזרה על הכלל והפרטתה על כל אחד מן הפרטים. על כל אחד מהם ניתן לשאול: האם הייתה עליו הגזירה שישעבד? אם שיעבד והייתה עליו הגזירה, הרי היה אנוס לכך; אם לא הייתה עליו הגזירה, אלא על האחרים - הרי הם לא שיעבדו, וחוזר חלילה. שני תירוציו הם:

  1. המצריים היו ראויים לעונש כבר לפני כן, ועל כן הכפייה עליהם לא מבטלת מהם את העונש של המכות (לעומת הטביעה בים שבאה לא בגלל השעבוד אלא בגלל הסירוב לשלח);
  2. המצריים קיימו יותר מאשר נגזר שהיו צריכים לשעבד, ועל כך נענשו.

כתירוצו השני של הראב"ד תירץ גם הרמב"ן. אלא שקושייתו על הרמב"ם הייתה מכיוון אחר:

Cquote2.svg

ולא נתכנו דבריו (-של הרמב"ם) אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה - זכה בדבר מצוה! ומה טעם בדבריו? כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו.

Cquote3.svg
– רמב"ן בראשית טו, יד

אליבא דרמב"ן, קיום גזירתו של הקב"ה, גם אם היא שעבוד עם שלם, מהווה מצווה, אם לא מפריזים על מה שנגזר מראש. אמירה כזו לא תהיה בהכרח מוסכמת על הוגים אחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]