ברית המועצות במלחמת העולם השנייה
 | |
 | |
| חיילים סובייטים בסטלינגרד במהלך מנוחה לאחר לחימה | |
| צד בעימות | חלק מבעלות הברית |
|---|---|
| תאריך כניסה לעימות | 22 ביוני 1941 |
| העילה למלחמה | מבצע ברברוסה |
| תאריך סיום העימות | 2 בספטמבר 1945 |
| אירועי הסיום | כניעת יפן במלחמת העולם השנייה |
| ראש המדינה | יוסיף סטלין |
| נתוני המדינה | |
| אוכלוסייה | 168,500,000 |
| תוצאות המלחמה | |
| אבדות בנפש | 23,200,000 חיילים ואזרחים |
ב-23 באוגוסט 1939 חתמה ברית המועצות על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב לאי-תוקפנות עם גרמניה הנאצית. זאת, כשנה לאחר שבריטניה, צרפת ואיטליה הפשיסטית חתמו עם גרמניה הנאצית על הסכם מינכן ב-30 בספטמבר 1938, שוויתר לגרמניה על שטח חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, למרות הברית הצבאית בין צ'כוסלובקיה לבעלות הברית. בנוסף להסכם אי-תוקפנות, כלל ההסכם פרוטוקול סודי, שחילק את שטחי רומניה, פולין, ליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד ל"תחומי השפעה" של גרמניה ושל ברית המועצות, והסדרים טריטוריאליים ופוליטיים במדינות אלו. באוקטובר ובנובמבר 1940 התקיימו בברלין המגעים לצירוף ברית המועצות למדינות הציר, אך הדיונים לא נשאו פרי, מאחר שהמטרה האידאולוגית של היטלר הייתה לשלוט בכל מזרח אירופה.
פלישת גרמניה הנאצית לפולין ב-1 בספטמבר 1939 פתחה את מלחמת העולם השנייה. סטלין המתין עד 17 בספטמבר לפני שהחל בפלישה משלו לפולין. מחוזות קרליה וסאלה בפינלנד סופחו לברית המועצות לאחר מלחמת החורף ב-1940. לאחר מכן, ברית המועצות סיפחה את אסטוניה, לטביה וליטא וחלקים מרומניה (בסרביה, צפון בוקובינה וחבל הרצה). הפלישה לבוקובינה הפרה את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, שכן היא חרגה מתחום ההשפעה הסובייטי שהוסכם עם גרמניה.
ב-22 ביוני 1941 פלש היטלר לברית המועצות במבצע ברברוסה. סטלין היה בטוח שמכונת המלחמה הכוללת של בעלות הברית תעצור בסופו של דבר את גרמניה, ובסיוע השאל-החכר (כינויו של חוק אמריקאי, שנחקק בתקופת מלחמת העולם השנייה ואיפשר לנשיא ארצות הברית לספק סיוע לבעלות הברית), הסובייטים עצרו את הוורמאכט כ-30 ק"מ ממוסקבה (במהלך הקרב על מוסקבה). במהלך ארבע השנים הבאות, ברית המועצות הדפה את התקפות הציר, כמו בקרב סטלינגרד וקרב קורסק, ודחקה קדימה את הנאצים בהתקפות סובייטיות גדולות, כמו במתקפת ויסלה-אודר.
עיקר הלחימה הסובייטית התרחשה בחזית המזרחית – כולל מלחמת ההמשך עם פינלנד – אבל היא גם פלשה לאיראן באוגוסט 1941 בשיתוף פעולה עם הבריטים ובסוף המלחמה תקפה את יפן במבצע סערת אוגוסט, על אף שחתמה איתה על הסכם נייטרליות. ליפן וברית המועצות היו מלחמות גבול עד 1939, טרום מלחמת העולם השנייה.
סטלין נפגש עם וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט בוועידת טהראן ודן עימם בעתידה של אירופה לאחר המלחמה. ברלין נפלה לבסוף באפריל 1945.
ברית המועצות ספגה את האבדות הגבוהות ביותר במלחמה, ואיבדה יותר מ-20 מיליון אזרחים, כשליש מכלל ההרוגים במלחמת העולם השנייה. ההפסד הדמוגרפי לכלל העמים הסובייטים היה גדול אף יותר[1].
הסכם ריבנטרופ–מולוטוב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכם ריבנטרופ-מולוטוב
במהלך שנות ה-30 של המאה העשרים, שר החוץ הסובייטי מקסים ליטבינוב הוביל למדיניות סובייטית רשמית של התייצבות עם מעצמות המערב נגד גרמניה הנאצית. בשנת 1935, ליטבינוב ניהל משא ומתן על הסכמי סיוע הדדי עם צרפת וצ'כוסלובקיה במטרה לבלום את התעצמותו של היטלר באירופה. ועידת מינכן, שהעניקה חלקים מצ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית, הובילה את ברית המועצות להתקרב לגרמניה. ב-3 במאי 1939 החליף סטלין את ליטבינוב, שהיה מזוהה מאוד עם העמדה האנטי-גרמנית, בויאצ'סלב מולוטוב.
באוגוסט 1939, סטלין קיבל את הצעתו של היטלר להסכם אי-תוקפנות עם גרמניה. רשמית נחתם הסכם אי-תוקפנות בלבד, אך פרוטוקול סודי חילק את כל מזרח אירופה לתחומי השפעה גרמניים וסובייטיים. לברית המועצות הובטח החלק המזרחי של פולין, שאז היה מאוכלס בעיקר באוקראינים ובלארוסים, לטביה, אסטוניה, פינלנד וליטא. סעיף נוסף בהסכם היה שסרביה, אז חלק מרומניה, אמורה להצטרף לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובנית שבשליטת מוסקבה.
חלוקת מזרח אירופה ופלישות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1 בספטמבר 1939 החלה פלישת גרמניה הנאצית לפולין. ב-17 בספטמבר פלש הצבא האדום למזרח פולין וכבש את השטח הפולני שהוקצה למוסקבה בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ, בתיאום עם הכוחות הגרמניים בפולין. אחד-עשר ימים לאחר מכן, שונה הפרוטוקול הסודי של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, והקצה לגרמניה חלק גדול יותר מפולין, בתמורה למתן רוב ליטא לברית המועצות. מוסקבה שלטה ממזרח לקו קרזון.
לאחר שלקחו כ-300,000 שבויים פולנים ב-1939 ובתחילת 1940, קציני נ.ק.ו.ד ערכו חקירות ארוכות של השבויים במחנות תוך מטרה להוציא מהם הודאת שיתוף פעולה עם האויב ולהוציאם להורג. ב-5 במרץ 1940, מזכר ששלח שר הפנים הסובייטי לברנטי בריה לסטלין הציע להוציא להורג קצינים פולנים, וכתוצאה ממנו 22,000 אנשי צבא ואינטלקטואלים פולנים הוצאו להורג בטבח יער קאטין. האלוף וסילי מ' בלוכין, התליין הראשי של הנ.ק.ו.ד, ירה אישית ב-6,000 מהקצינים הפולנים שנתפסו ב-28 לילות רצופים. במהלך 29 שנות הקריירה שלו בלכין ירה בכ-50,000 איש, מה שהפך אותו לתליין הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית המתועדת.
באוגוסט 1939 הצהיר סטלין כי הוא עומד "לפתור את הבעיה הבלטית", ולאחר מכן, אילץ את ליטא, לטביה ואסטוניה לחתום על אמנות ל"סיוע הדדי".
בנובמבר 1939 פלשה ברית המועצות לפינלנד. ההגנה הפינית הפתיעה את ההנהגה הסובייטית, ולאחר הפסדים קשים והניסיון הלא מוצלח להקים ממשלת בובות בהלסינקי, הסתפק סטלין בהסכם ביניים שיעניק לברית המועצות חלקים מקרליה וסאלה (8% משטח פינלנד). מספר ההרוגים של ברית המועצות במלחמה עלה על 200,000. ראש ממשלת ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב טען מאוחר יותר שייתכן ומספר הקורבנות הגיע לכמיליון. לאחר מלחמה זו, סטלין נקט בפעולות לשינוי האימונים ולשיפור מאמצי התעמולה בצבא הסובייטי.
באמצע יוני 1940, כאשר תשומת הלב הבינלאומית התמקדה בפלישה הגרמנית לצרפת, פשטו חיילי הנ.ק.ו.ד. הסובייטיים על עמדות גבול במדינות הבלטיות. סטלין טען כי הסכמי הסיוע ההדדי הופרו, והציב אולטימטומים של שש שעות להקמת ממשלות חדשות בכל מדינה. לאחר מכן, חוסלו ממשלי המדינה והוחלפו בסובייטים, וגורשו או נהרגו 34,250 לטבים, 75,000 ליטאים וכמעט 60,000 אסטונים. בסוף יוני 1940, סיפח סטלין את סרביה וצפון בוקובינה, והכריז על השטח כחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית המולדובית. בסיפוח צפון בוקובינה, סטלין חרג מהגבולות המוסכמים בפרוטוקול הסודי עם הנאצים.
לאחר שההסכם התלת-צדדי נחתם על ידי מדינות הציר גרמניה, יפן ואיטליה באוקטובר 1940, סטלין שלח את מולוטוב לברלין כדי לנהל משא ומתן על התנאים של ברית המועצות להצטרף לציר וליהנות משלל ההסכם. בהוראתו של סטלין, מולוטוב התעקש לשמור על האינטרס הסובייטי בטורקיה, בולגריה, רומניה, הונגריה, יוגוסלביה ויוון. ריבנטרופ ביקש ממולוטוב לחתום על פרוטוקול סודי נוסף עם ההצהרה: "המוקד של השאיפות הטריטוריאליות של ברית המועצות יהיה ככל הנראה מרוכז מדרום לשטח ברית המועצות לכיוון האוקיינוס ההודי". סטלין לא הסכים עם הפרוטוקול המוצע, והמשא ומתן התפוצץ. בתגובה להצעה גרמנית נוספת, סטלין הצהיר כי הסובייטים יצטרפו לציר אם גרמניה תעצור את הפעולה בתחום ההשפעה של הסובייטים. זמן קצר לאחר מכן, היטלר הוציא הנחיה הקשורה לתוכניתו לפלוש לברית המועצות.
במאמץ להפגין כוונות שלום כלפי גרמניה, ב-13 באפריל 1941, סטלין חתם על הסכם נייטרליות עם יפן. מאז הסכם פורטסמות', רוסיה התחרתה עם יפן על תחומי השפעה במזרח הרחוק, שם נוצר ואקום עם קריסת שושלת צ'ינג בסין.
ביטול הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ומבצע ברברוסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – מבצע ברברוסה, מלחמת ההמשך
בשעות הבוקר המוקדמות של 22 ביוני 1941, היטלר הפר את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופתח במבצע ברברוסה. לפני הפלישה חשב סטלין שגרמניה לא תתקוף את ברית המועצות עד שתביס את בריטניה. זאת אף על פי ששני מרגלים סובייטים בעלי מעמד גבוה בגרמניה, "סטרשינה" ו"קורסיקאנץ", שלחו עשרות דוחות למוסקבה המכילים עדויות על הכנה למתקפה גרמנית. אזהרות נוספות הגיעו מריכרד זורגה, מרגל סובייטי בטוקיו ועובד סמוי כעיתונאי גרמני שחדר עמוק לתוך שגרירות גרמניה בטוקיו בזכות קשריו עם אשתו של הגנרל יוגן אוט, שגריר גרמניה ביפן.
שבעה ימים לפני הפלישה, מרגל סובייטי בברלין, חלק מרשת הריגול התזמורת האדומה, הזהיר את סטלין כי הדיוויזיות הגרמניות בגבול אמורות לפתוח במלחמה מול ברית המועצות. חמישה ימים לפני המתקפה, קיבל סטלין דיווח ממרגל בחיל האוויר הגרמני כי "הושלמו כל ההכנות של גרמניה למתקפה על ברית המועצות". סטלין כתב בתגובה לקומיסר לביטחון המדינה, "אתה יכול לשלוח את ה'מקור' שלך ממטה התעופה הגרמני. זה לא 'מקור'". למרות שסטלין הגדיל את כוחות הגבול המערבי הסובייטי ל-2.7 מיליון איש והורה להם לצפות לפלישה גרמנית אפשרית, הוא לא הורה על גיוס כוחות בקנה מידה מלא כדי להתכונן למתקפה. סטלין חש כי התגייסות עלולה לעורר את היטלר לפלוש בטרם עת לברית המועצות.
בשעות הראשונות לאחר תחילת המתקפה הגרמנית, סטלין היסס במקום להורות על מתקפה נגד הכוחות הגרמניים. עדויות של ניקיטה חרושצ'וב ואנסטאס מיקויאן טוענות כי לאחר הפלישה, סטלין היה בדאצ'ה שלו מיואש למשך מספר ימים ולא השתתף בהחלטות ההנהגה.
עד מהרה הפך את עצמו סטלין למרשל של ברית המועצות, אז הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר במדינה, ולמפקד העליון של הכוחות המזוינים של ברית המועצות. הוא עמד בראש הסטאבקה, ארגון ההגנה העליון. בינתיים, מרשל גאורגי ז'וקוב ירד לדרגת סגן המפקד העליון של הכוחות המזוינים הסובייטים.
בשלושת השבועות הראשונים של הפלישה, כשברית המועצות ניסתה להגן על עצמה מפני ההתקדמות הגרמנית הגדולה, היא ספגה 750,000 אבדות, ואיבדה 10,000 טנקים ו-4,000 מטוסים.
ביולי 1941 אימץ סטלין אסטרטגיה של ביצוע התקפות מרובות. אך הגרמנים בלמו כל אחת מהמתקפות וגרמו לסובייטים אבדות קשות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הייתה קרב קייב (1941), בו נהרגו, נתפסו או נעדרו מעל 600,000 חיילים סובייטים.
עד סוף 1941, הצבא הסובייטי ספג 4.3 מיליון אבדות והגרמנים לכדו 3 מיליון שבויים סובייטים, 2 מיליון מתוכם מתו בשבי הגרמני עד פברואר 1942. הכוחות הגרמניים התקדמו כ-1,700 ק"מ, ושמרו על חזית של ליניארית כ-3,000 ק"מ. הצבא האדום בלם את הגרמנים בשלבים הראשונים של המלחמה. למרות זאת, לטענת ההיסטוריון האמריקני דוד גלנץ, הם היו לא יעילים נגד כוחות גרמניים מאומנים ומנוסים, למרות שהחזיקו בציוד סובייטי מודרני, כמו טנקי 1-KV ו-T-34.
בלימת פלישת הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, הקרב על מוסקבה, קרב סטלינגרד
בעוד שהגרמנים ביצעו התקדמות ענק ב-1941, והרגו מיליוני חיילים סובייטים, בהנחייתו של סטלין הפנה הצבא האדום משאבים נכבדים כדי למנוע מהגרמנים להשיג את אחת מהמטרות האסטרטגיות המרכזיות שלהם: ניסיון לכידת לנינגרד. הם החזיקו בעיר עם יותר ממיליון חיילים סובייטים באזור ומיליון אזרחים הרוגים, שרבים מהם מתו מרעב.
בזמן שהגרמנים התקדמו, סטלין היה בטוח בניצחון של בעלות הברית על גרמניה. בספטמבר 1941 אמר סטלין לדיפלומטים בריטים שהוא רוצה שני הסכמים:
- הסכם סיוע ועזרה הדדי
- הכרה בכך שאחרי המלחמה ברית המועצות תזכה בשטחים שהיא לקחה בהתאם לחלוקת מזרח אירופה עם היטלר בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ.
הבריטים הסכימו לסיוע אך סירבו להסכים להישגים הטריטוריאליים, וסטלין קיבל זאת חודשים לאחר מכן כשהמצב הצבאי הידרדר במקצת עד אמצע 1942. ב-6 בנובמבר 1941, סטלין ריכז את הגנרלים שלו בנאום שנשא במוסקבה, וסיפר להם כי מלחמת הבזק הגרמנית תיכשל בגלל חולשות בעורף הגרמני באירופה הכבושה בידי הנאצים וחוסר הערכת כוחו של הצבא האדום, וכי מאמץ המלחמה הגרמני יתפורר כנגד "מנוע המלחמה" האנגלו-אמריקאי-סובייטי.
בהערכה שהתבררה כנכונה שהיטלר יכוון את מאמציו לכבוש את מוסקבה, ריכז סטלין את כוחותיו כדי להגן על העיר, כולל דיוויזיות רבות שהועברו מגזרות המזרח הסובייטיות לאחר שטען שיפן לא תצטרף להתקפה באזורים אלה. עד דצמבר, חייליו של היטלר התקדמו למרחק של 25 ק"מ מהקרמלין במוסקבה. ב-5 בדצמבר, הסובייטים פתחו במתקפת נגד, ודחקו את הכוחות הגרמניים כ-80 ק"מ לאחור ממוסקבה בתבוסה הגדולה הראשונה של הוורמאכט במלחמה.[2]
בתחילת 1942 החלו הסובייטים בסדרת התקפות. מתקפת הנגד נתקעה, בין השאר בגלל בוץ מהגשם באביב 1942. ניסיונו של סטלין לכבוש מחדש את חרקוב באוקראינה הסתיים בתבוסה של הכוחות הסובייטיים, עם יותר מ-200,000 הרוגים. סטלין תקף את כשירותם של הגנרלים המעורבים. הגנרל גאורגי ז'וקוב ואחרים חשפו לאחר מכן שחלק מאותם גנרלים רצו להישאר במצב הגנה, אך סטלין ואחרים דחפו למתקפה.
במקביל, היטלר היה מודאג מהתמיכה האמריקאית בסובייטים לאחר כניסת ארצות הברית למלחמה בעקבות המתקפה על פרל הארבור, ומפלישה אנגלו-אמריקאית פוטנציאלית לחזית המערבית ב-1942. הוא שינה את מטרתו העיקרית מניצחון מיידי במזרח, לכיבוש דרום ברית המועצות כדי להגן על שדות נפט חיוניים למאמץ המלחמה הגרמני.
המערכה הגרמנית בדרום החלה בניסיון לכבוש את חצי האי קרים, שהסתיים באסון עבור הצבא האדום. במסעותיהם לדרום, הגרמנים לקחו 625,000 שבויים סובייטים ביולי ובאוגוסט 1942. במקביל, בפגישה במוסקבה, אמר וינסטון צ'רצ'יל לסטלין שהבריטים והאמריקאים עדיין לא מוכנים לבצע נחיתה בחוף צרפתי בשליטה נאצית ב-1942, ויפנו את מאמציהם לפלישה לצפון אפריקה שבשליטה גרמנית.
בהערכתם שהרוסים "הובסו", החלו הגרמנים במבצע נוסף בסתיו 1942, קרב סטלינגרד. היטלר התעקש לרכז את הכוחות הגרמניים במצור על סטלינגרד ובו-זמנית במתקפה נגד העיר באקו בים הכספי. סטלין הורה לגנרלים שלו לא להסתפק במאמץ להגן על סטלינגרד. למרות שהסובייטים סבלו יותר מ-2 מיליון אבדות בסטלינגרד, ניצחונם על הכוחות הגרמניים, כולל כיתור של 290,000 חיילי הציר, סימן נקודת מפנה במלחמה.
שנה לאחר מבצע ברברוסה, סטלין פתח מחדש את הכנסיות בברית המועצות. ב-4 בספטמבר 1943, סטלין הזמין את ההיררכיים סרגיוס, אלכסיי וניקולאי לקרמלין. הוא הציע להקים מחדש את הפטריארכיה של מוסקבה, שנסגרה ב-1925. ב-8 בספטמבר 1943, ההירכך סרגיוס נבחר לפטריארך.
התקדמות סובייטית אל גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – הקרב על הקווקז, קרב קורסק, מבצע בגרטיון, מרד ורשה ומבצע ויסלה-אודר
הסובייטים הדפו את גרמניה, תוך כ-2.5 מיליון אבדות.
ב-1943, סטלין ביטל את כינוס הגנרלים שלו בקרמלין בגלל הפסדים מאכזבים אחרי קרב סטלינגרד, מחסור בציוד התקפי ותחזית שהגרמנים כנראה יתקפו בפעם הבאה בקורסק. הגרמנים אכן ניסו לכתר את קורסק, אך המתקפה נהדפה בהצלחה על ידי הסובייטים לאחר שהיטלר ביטל אותה, בין השאר, בגלל פלישת בעלות הברית לסיציליה, אך למרו זאת הסובייטים ספגו יותר מ-800,000 אבדות.
עד סוף 1943 כבשו הסובייטים מחצית מהשטח שכבשו הגרמנים בשנים 1941–1942. גם התפוקה התעשייתית הצבאית הסובייטית גדלה באופן משמעותי מסוף 1941 ועד תחילת 1943 לאחר שסטלין העביר מפעלים למזרח החזית, בטוחים מפני פלישה גרמנית ומתקפה אווירית. האסטרטגיה השתלמה, שכן המפעלים הצליחו להתקיים גם בזמן שהגרמנים כבשו בסוף 1942 יותר ממחצית מרוסיה האירופית, כולל 40 אחוז (80 מיליון) מאוכלוסייתה, וכ-2,500,000 קמ"ר מכלל שטח ברית המועצות. בעוד שכמעט כל 5 מיליון החיילים המקוריים של הצבא האדום מתו עד סוף 1941, הצבא גדל עד ל-8 מיליון חיילים עד סוף אותה שנה. למרות הפסדים משמעותיים ב-1942, הצבא האדום גדל עוד יותר, ל-11 מיליון חיילים.
בנובמבר 1943, סטלין נפגש עם צ'רצ'יל ופרנקלין ד. רוזוולט, נשיא ארצות הברית בטהראן. רוזוולט אמר לסטלין שהוא מקווה שבריטניה וארצות הברית יפתחו בחזית שנייה מול גרמניה ויוכלו בתחילה להשמיד 30–40 דיוויזיות גרמנית מהחזית המזרחית.
בשנת 1944, ברית המועצות התקדמה ברחבי מזרח אירופה לכיוון גרמניה, כולל במבצע בגרטיון, מתקפה מסיבית בבלארוס נגד הצבא הגרמני. הפעולה הביאה לכך שהסובייטים השתלטו מחדש על בלארוס ומערב אוקראינה, יחד עם השמדה יעילה מוצלחת של 300,000 הרוגים גרמנים, ו-750,000 הרוגים סובייטים.
ההצלחות במבצע בגרטיון ובשנה שלאחר מכן נבעו, במידה רבה, משיפור מבצעי של הצבא האדום, תכנון טוב יותר של התקפות, ושימוש יעיל בארטילריה. בנאומו ב-1944, שיבח סטלין את בעלות הברית המערביות על השמדת משאבים גרמנים במערכה האיטלקית, טאס"ס פרסמה רשימות מפורטות של הכמות הגדולה של אספקה שהגיעה מבעלות ברית מערביות, וסטלין נשא נאום בנובמבר 1944 שקבע כי מאמצי בעלות הברית המערביות באיטליה כבר השמידו במהירות 75 דיוויזיות גרמניות כדי להגן על האזור הזה, ובלעדי בעלות הברית, הצבא האדום עדיין לא יכול היה לגרש את הוורמאכט משטחי ברית המועצות. היחלשות הוורמאכט תרמה גם להתקפות סובייטיות מכיוון שלא ניתן היה לפתוח במתקפת נגד גרמנית יעילה.
החל מקיץ 1944, הצבא הגרמני מנע מהסובייטים להתקדם באזור ורשה במשך כמעט חצי שנה. כמה היסטוריונים טוענים שכישלון הסובייטים להתקדם היה מהלך סובייטי מכוון לאפשר לוורמאכט לטבוח במורדי מרד ורשה באוגוסט 1944 שהתרחש עם התקרבות הצבא האדום. מוקדם יותר ב-1944, סטלין התעקש שהסובייטים יספחו את חלקי פולין שחילקה עם גרמניה בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ, בעוד הממשלה הפולנית הגולה דרשה להחזיר את גבולות פולין לכפי שהיו לפני המלחמה. מה שהחמיר את המשבר היה סירובו של סטלין לחמש את ארמייה קריובה, וסירובו לאפשר למטוסי אספקה אמריקאים להשתמש בבסיסי האוויר הסובייטיים הדרושים כדי להעביר אספקה לארמייה, שאותם כינה סטלין במכתב לרוזוולט וצ'רצ'יל כ"פושעים שוחרי כוח". מודאג מההשלכות האפשריות של פעולות אלה, סטלין החל מאוחר יותר בהנחת אספקה סובייטית למורדים הפולנים, אם כי רוב האספקה הגיעה לידי הגרמנים. המרד הסתיים באסון עם 20,000 מורדים פולנים ו-200,000 אזרחים שנהרגו על ידי כוחות גרמנים, ולאחר מכן כוחות סובייטים נכנסו לורשה בינואר 1945.
התקדמויות חשובות אחרות התרחשו בסוף 1944, כמו הפלישה לרומניה ובולגריה באוגוסט. ברית המועצות הכריזה מלחמה על בולגריה בספטמבר 1944 ופלשה למדינה, ומינתה במדינה ממשלה קומוניסטית. בעקבות הפלישה למדינות הבלקן הללו, נפגשו סטלין וצ'רצ'יל בסתיו 1944, שם הסכימו על אחוזים שונים עבור "תחומי השפעה" במספר מדינות בלקניות. הצבא האדום גם גירש כוחות גרמנים מליטא ואסטוניה בסוף 1944, ונהרגו 260,000 הרוגים סובייטים.
בסוף 1944, הכוחות הסובייטיים נאבקו בחירוף נפש כדי לכבוש את הונגריה במתקפה על בודפשט, אך לא הצליחו. הגרמנים החזיקו מעמד בקרב שלאחר מכן על בודפשט עד פברואר 1945, כאשר הכוחות ההונגרים הנותרים חתמו על הסכם שביתת נשק עם ברית המועצות. הניצחון בבודפשט איפשר לצבא האדום להתחיל במתקפת וינה באפריל 1945. מצפון-מזרח, השתלטות על בלארוס ומערב אוקראינה אפשרה לסובייטים לפתוח במתקפת ויסלה-אודר, המודיעין הגרמני העריך שלסובייטים יהיה יתרון עליונות מספרית על הגרמנים של 3 ל-1, אך למעשה היה 5 ל-1 (מעל 2 מיליון אנשי הצבא האדום תקפו 450,000 מגינים גרמנים), ששיאו המוצלח הביא בכך שהצבא האדום התקדם מנהר הוויסלה בפולין לנהר האודר במזרח גרמניה.
הניצחון הסופי על גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – הקרב על ברלין, מבצע פרוסיה המזרחית, כניעת גרמניה הנאצית
באפריל 1945 עמדה גרמניה הנאצית בפני ימיה האחרונים, כאשר 1.9 מיליון חיילים גרמנים במזרח נלחמו ב-6.4 מיליון חיילי הצבא האדום בעוד מיליון חיילים גרמנים במערב נלחמו ב-4 מיליון חיילי בעלות הברית המערביות. סטלין חשד שבעלות הברית המערביות ינסו לכבוש את ברלין, על אף שלאחר שסטלין הצליח ללחוץ על בעלות הברית המערביות שהסכימו שמזרח גרמניה תיכנס ל"תחום ההשפעה" הסובייטי בועידת יאלטה בפברואר 1945.
סטלין הנחה את הצבא האדום לנוע במהירות לתוך גרמניה מכיוון שהוא לא האמין שבעלות הברית המערביות ימסרו את השטח שכבשו, והוא הפך את כיבוש ברלין למטרה העליונה. לאחר כיבוש מוצלח של פרוסיה המזרחית הקרב על אודר-נייס העמיד את הסובייטים בשערי ברלין. עד 24 באפריל כיתרו שתי חזיתות סובייטיות את ברלין. ב-20 באפריל החלה החזית הבלארוסית הראשונה בהובלת ז'וקוב בהפגזה מאסיבית על ברלין עד כניעתה של העיר. ב-30 באפריל 1945 היטלר ורעייתו אווה בראון התאבדו, ולאחר מכן מצאו הכוחות הסובייטיים את גופותיהם, שנשרפו בהוראתו של היטלר. הכוחות הגרמניים שנותרו נכנעו ללא תנאי ב-7 במאי 1945.
בלימת הפלישה הגרמנית והניצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה דרשה הקרבה אדירה מצד ברית המועצות (יותר מכל מדינה אחרת בהיסטוריה האנושית). ההרוגים הסובייטים הסתכמו בסביבות 27 מיליון. מניין ההרוגים של אזרחים סובייטים הגיע כנראה ל-18 מיליון. מיליוני חיילים ואזרחים סובייטים נעלמו במחנות המעצר הגרמניים ובמפעלי עבדות, ומיליונים נוספים סבלו מנזק פיזי ונפשי קבוע. הפסדים כלכליים של ברית המועצות, כולל אובדן משאבים וכושר ייצור במערב רוסיה ואוקראינה, היו גם הם קטסטרופליים. המלחמה הביאה להרס של כ-70,000 ערים, עיירות וכפרים סובייטים – 6 מיליון בתים, 98,000 חוות, 32,000 מפעלים, 82,000 בתי ספר, 43,000 ספריות, 6,000 בתי חולים ואלפי קילומטרים של מסילות ברזל.
מבצע סערת אוגוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מבצע סערת אוגוסט
במסגרת ועידת יאלטה בראשית 1945 הסכימה ברית המועצות, לבקשת ארצות הברית, לבטל את הסכם הנייטרליות הסובייטי-יפני ולהצטרף למערכה במזרח הרחוק נגד יפן, שלושה חודשים לאחר תום המלחמה באירופה נגד גרמניה הנאצית. במהלך ועידת פוטסדאם ביולי 1945, שב סטלין ואישר את מחויבות ארצו להצטרף למלחמה נגד יפן. זה היה הרקע לעריכת המתקפה הסובייטית על הצבא היפני בצפון-מזרח אסיה בשלב הסיום של המערכה הצבאית, שניהלו כוחות בעלות הברית נגד האימפריה היפנית. תוך 11 יום הביסו שלוש הארמיות הסובייטיות שהשתתפו במתקפה את צבא קוואנטונג היפני בצפון סין, והשתלטו על שטח עצום הכולל את מנצ'וריה, קוריאה הצפונית, דרום האי סחלין והאיים הקוריליים, בסדרת מבצעים מהירים שבהם השתתפו כוחות יבשה, ים ואוויר. המבצע הסתיים ב-2 בספטמבר 1945, עם חתימת הסכם הכניעה של יפן וסיום מלחמת העולם השנייה.
המתקפה הסובייטית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה היפנית וזעזעה אותה. הייתה לה השפעה משמעותית על החלטת יפן להסכים להיכנע ללא תנאי ב-14 באוגוסט 1945. המבצע נחשב למבצע הצבאי הסובייטי המוצלח ביותר בתקופת מלחמת העולם השנייה[3]. במסגרת המבצע הנחיל הצבא האדום לצבא היפני את התבוסה הקשה ביותר, שנחלו כוחות היבשה שלו במהלך המלחמה כולה.
פשעי מלחמה סובייטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי הדיווחים, כוחות הצבא האדום אנסו נשים ונערות גרמניות, וההערכה הכוללת של הקורבנות נעה בין עשרות אלפים לשני מיליון. במהלך ואחרי המצור על בודפשט, נאנסו כ-50,000 נשים ונערות. בנוגע לאונס שהתרחש ביוגוסלביה, סטלין הגיב לתלונות ואמר: "האם הוא לא יכול להבין שחייל שחצה אלפי קילומטרים של דם ואש ומוות נהנה עם אישה?".
במדינות הציר לשעבר, כמו גרמניה הנאצית, רומניה והונגריה, קציני הצבא האדום בזזו ערים, כפרים וחוות. חיילי הצבא האדום ואנשי הנ.ק.ו.ד בזזו רכבות תובלה בשנים 1944 ו-1945 בפולין וחיילים סובייטים הציתו את מרכז העיר דמין תוך שהם מנעו מהתושבים לכבות את השריפה, אשר, יחד עם מעשי אונס מרובים, נטלו חלק בגרימה ללמעלה מ-900 אזרחים בעיר להתאבד. בשטח הכיבוש הסובייטי בגרמניה, כאשר חברי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה דיווחו לסטלין כי ביזה ואונס על ידי חיילים סובייטים עלולים לגרום להשלכות שליליות על עתיד הסוציאליזם במזרח גרמניה שלאחר המלחמה, סטלין הגיב בכעס: "לא אסבול שמישהו יגרור את כבודו של הצבא האדום דרך הבוץ". בהתאם לכך, כל העדויות לביזה, אונס והשמדה על ידי הצבא האדום נמחקו מהארכיונים באזור הכיבוש הסובייטי.
לפי נתונים עדכניים, מתוך 4 מיליון שבויים שנלקחו על ידי הרוסים, גרמנים, יפנים, הונגרים, רומנים ואחרים, כ-580,000 לא חזרו, כנראה מתו מרעב או בעבודות בגולאג, לעומת 3.5 מיליון שבויים סובייטים שמתו במחנות הגרמנים מתוך 5.6 מיליון שנלקחו סך הכל.
פשעי מלחמה נאצים נגד שבויי מלחמה ואזרחים סובייטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – מיתוס הוורמאכט החף מפשעי מלחמה, פשעי המלחמה של הוורמאכט, רצח שבויי מלחמה סובייטים בידי הנאצים ותוכנית-האב למזרח
ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו הגיע למסקנה שחובתו של הוורמאכט הייתה להבטיח שלאנשים שהיו חלק מהגזע הארי יהיה מרחב מחיה. הוא כתב ש:
המהפכה הנאצית הייתה רחבה יותר מסתם השואה. מטרתה השנייה הייתה לחסל את הסלאבים ממרכז ומזרח אירופה וליצור מרחב מחיה עבור הארים.... רוב שלושת מיליון אנשיהם, מגנרלים ועד חיילים פשוטים, סייעו בהשמדת חיילים ואזרחים סלאבים שנשבו. זה היה לפעמים רצח קר ומכוון של יחידים (כמו יהודים), לפעמים אכזריות והזנחה כללית... מכתבים וזיכרונות של חיילים גרמנים חושפים את הנימוקים הנוראים שלהם: הסלאבים היו 'העדר האסייתי-בולשביקי', גזע נחות ומאיים.[4]
במהלך ההתקדמות הגרמנית המהירה בחודשי המלחמה הראשונים, שכמעט הגיעו לערים מוסקבה ולנינגרד, עיקר התעשייה הסובייטית שלא ניתן היה לפנותה נהרסה או אבדה עקב הכיבוש הגרמני. הייצור החקלאי הופסק, כשקצירי התבואה נותרו עומדים בשדות וגרמו מאוחר יותר לרעב שמזכיר את הרעב הסובייטי (1932–1933). באחד ההישגים הגדולים ביותר של לוגיסטיקת מלחמה, מפעלים פונו בקנה מידה עצום, עם 1,523 מפעלים שפורקו ונשלחו מזרחה לאורך ארבעה מסלולים עיקריים לקווקז, מרכז אסיה, הרי אורל ואזורי סיביר. ככלל, הועברו הכלים, התבנית וטכנולוגיית הייצור, יחד עם השרטוטים וניהולם, צוותי הנדסה וכוח אדם מיומן.
כל ברית המועצות התמסרה למאמץ המלחמתי. אוכלוסיית ברית המועצות הייתה מוכנה לסבול את הקשיים החומריים של המלחמה. בעיקר מכיוון שהסובייטים היו רגילים למחסור ולהתמודדות עם משבר כלכלי בעבר, במיוחד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ובכל זאת, התנאים היו קשים. מלחמת העולם השנייה הייתה הרסנית במיוחד לאזרחי ברית המועצות מכיוון שהלחימה הייתה בשטחם וגרמה להרס מסיבי. בלנינגרד, תחת מצור גרמני, מתו יותר ממיליון בני אדם מרעב וממחלות. עובדי מפעל רבים היו בני נוער, נשים וקשישים. הממשלה יישמה צנע ב-1941 והחילה אותו על לחם, קמח, דגנים, פסטה, חמאה, מרגרינה, שמן צמחי, בשר, דגים, סוכר וממתקים. מנות נוספות היו יקרות. האיכרים לא קיבלו מנות ונאלצו להסתפק במשאבים מקומיים שאותם עיבדו בעצמם. רוב האיכרים הכפריים נאבקו וחיו בעוני בלתי נסבל, אבל אחרים מכרו כל מה שהיה להם במחיר גבוה ומעטים הפכו למיליונרים, עד שרפורמת מטבעות שנתיים לאחר תום המלחמה חיסלה את עושרם.
למרות התנאים הקשים, המלחמה הובילה לזינוק בלאומיות ובאחדות הסובייטית. התעמולה הסובייטית הפחיתה את הרטוריקה הקומוניסטית הקיצונית, כאשר האנשים התגייסו לאמונה של הגנה על מולדתם מפני הרוע של הפולשים הגרמנים. מיעוטים אתניים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הנאצים גלו. הדת, שבעבר נמנעה ממנה, הפכה לחלק ממסע התעמולה של המפלגה הקומוניסטית בחברה הסובייטית על מנת לגייס את הגורמים הדתיים.
ההרכב החברתי של החברה הסובייטית השתנה באופן דרסטי במהלך המלחמה. היה פרץ של נישואים ביוני וביולי 1941 בין אנשים שעמדו לגירוש בגלל המלחמה, ובשנים הבאות שיעור הנישואים ירד בצורה תלולה, כאשר שיעור הילודה הגיע זמן קצר לאחר מכן למחצית. מסיבה זו אמהות עם מספר ילדים במהלך המלחמה קיבלו כבוד והטבות כספיות משמעותיות אם היו להן מספר מספיק של ילדים – אמהות יכלו להרוויח בסביבות 1,300 רובל עבור ילדן הרביעי ועד 5,000 רובל עבור העשירי שלהן.
חיילים גרמנים נהגו למתג את גופותיהן של נשים פרטיזניות שנתפסו - וגם נשים אחרות - במילים "זונה לכוחותיו של היטלר" ולאנוס אותן. לאחר לכידתם, כמה חיילים גרמנים התרברבו בצורה קיצונית על ביצוע אונס ורצח. סוזן בראונמילר טענה כי לאונס היה תפקיד מרכזי במטרה הנאצית לכבוש ולהשמיד אנשים שנחווים בעיניהם, כמו יהודים, רוסים ופולנים. רשימה נרחבת של אונס שבוצעו על ידי חיילים גרמנים נערכה במה שנקרא "הערת מולוטוב" בשנת 1942.
דוגמאות לאונס המוני בברית המועצות שבוצעו על ידי חיילים גרמנים:
- סמולנסק: הפיקוד הגרמני פתח בית בושת לקצינים שבו מאות נשים ונערות הונהגו בכוח, לרוב בזרועות ובשיער.
- לבוב: 32 נשים שעבדו במפעל בגדים נאנסו ונרצחו על ידי חיילים גרמנים בגן ציבורי. כומר שניסה לעצור את הזוועה נרצח. בנוסף, חיילים גרמנים אנסו ילדות יהודיות, ורצחו אותן לאחר שנכנסו להריון.
הישרדות בלנינגרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המצור על לנינגרד
העיר לנינגרד (כיום סנט פטרסבורג) סבלה יותר סבל וקשיים מכל עיר אחרת בברית המועצות במהלך המלחמה, שכן הייתה במצור במשך 872 ימים, מ-8 בספטמבר 1941 ועד 27 בינואר 1944. רעב, תת-תזונה, מחלות, רעב ואפילו קניבליזם נפוצו במהלך המצור על לנינגרד; אזרחים ירדו במשקל, נחלשו והפכו פגיעים יותר למחלות. אזרחי לנינגרד הצליחו לשרוד באמצעות מספר שיטות בדרגות שונות של הצלחה. מכיוון שרק 400,000 איש פונו לפני תחילת המצור, הדבר הותיר 2.5 מיליון אזרחים בלנינגרד, כולל 400,000 ילדים. מספר אזרחים הצליחו להימלט מהעיר בהצלחה בזמנים שימת לדוגה (שהיה הנתיב היחיד שחיבר את לנינגרד הנצורה עם יתר ברית המועצות) קפאה ואנשים יכלו ללכת על דרך הקרח, שכונתה דרך החיים.
רוב אסטרטגיות ההישרדות במהלך המצור כללו הישארות בתוך העיר והתמודדות עם הבעיות באמצעות תושייה או מזל. אחת הדרכים לעשות זאת הייתה על ידי הבטחת תעסוקה במפעלים מכיוון שמפעלים רבים הפכו לאוטונומיים והחזיקו בכלי הישרדות רבים יותר במהלך החורף, כמו מזון וחום. עובדים קיבלו מנות גדולות יותר מאשר אזרחים רגילים ולמפעלים סביר שהיו חשמל אם הם ייצרו מוצרים חיוניים. המפעלים שימשו גם כמרכזי תמיכה הדדית והיו להם מרפאות ושירותים אחרים כמו צוותי ניקיון וצוותים של נשים שתפרו ותיקנו בגדים. עובדי המפעל עדיין נדחקו מדי פעם לייאוש ואנשים פנו לאכול דבק או סוסים במפעלים שבהם האוכל היה מועט, אבל עסקאות המזון במפעל היו השיטה המוצלחת ביותר להישרדות.
הזדמנויות הישרדות הפתוחות לקהילה הסובייטית הגדולה יותר כללו סחר חליפין וחקלאות על קרקע פרטית. השווקים השחורים שגשגו כאשר סחר חליפין פרטי והמסחר הפך נפוץ יותר, במיוחד בין חיילים ואזרחים. חיילים, שהיה להם יותר מזון, היו להוטים לסחור עם אזרחים סובייטים שהיו להם בגדים חמים במיוחד לסחור. נטיעת גינות ירק באביב הפכה לפופולרית, בעיקר בגלל שהאזרחים צריכים לגדל הכל בחלקות שלהם. לתומכים בכוחות הסובייטים הלוחמים בנאצים הייתה גם השפעה פסיכולוגית חזקה והגבירה את המורל, מרכיב הישרדותי חיוני כמעט כמו לחם.
כמה מהאזרחים הסובייטים הנואשים ביותר פנו לפשע כדרך לפרנס את עצמם בזמנים קשים. הנפוצה ביותר הייתה גניבה של מזון ושל כרטיסי קצבה, שעלולים להתברר כקטלניים עבור אדם הסובל מתת תזונה אם כרטיסו נגנב יותר מיום או יומיים לפני הנפקת כרטיס חדש. מסיבות אלו, גונבי מזון נענשו בחומרה וניתן היה לירות באדם רק אם גנב כיכר לחם. פשעים חמורים יותר, כמו רצח וקניבליזם, התרחשו גם, וחוליות משטרה מיוחדות הוקמו כדי להילחם בפשעים אלה, אם כי עד סוף המצור, כ-1,500 נעצרו בגין קניבליזם.
תוצאות ונזקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות שניצחה במלחמה, למלחמה הייתה השפעה עמוקה והרסנית לטווח ארוך בברית המועצות. הנטל הכספי היה קטסטרופלי: לפי הערכה אחת, ברית המועצות הוציאה 192 מיליארד דולר. ארצות הברית סיפקה כ-11 מיליארד דולר לברית המועצות במהלך המלחמה. אנסטסיה זוטובה נתנה הערכה שונה במקצת של 666.4 מיליארד רובל בהוצאה הצבאית הסובייטית במהלך המלחמה, שווה ערך ל-125.7 מיליארד דולר.
מומחים אמריקאים מעריכים כי ברית המועצות איבדה כמעט את כל העושר שצברה ממאמצי התיעוש שלה במהלך שנות ה-30. גם כלכלתה התכווצה ב-20% בין 1941 ל-1945 ולא התאוששה ברמות שלפני המלחמה עד שנות ה-60. ההיסטוריון הבריטי קלייב פונטינג העריך כי נזקי המלחמה הסתכמו ב-25 אחוז מהתוצר הלאומי הגולמי הסובייטי. 40% מהדיור הסובייטי ניזוקו או נהרסו. מתוך 2.5 מיליון דירות דיור בשטחי הכיבוש הגרמני, יותר ממיליון נהרסו, מה שהפך כ-25 מיליון אזרחים סובייטים לחסרי בית. הכיבוש הגרמני הקיף כ-85 מיליון אזרחים סובייטים, או כמעט 45% מכלל האוכלוסייה הסובייטית. לפחות 12 מיליון סובייטים ברחו לכיוון מזרח, הרחק מהצבא הגרמני הפולש. המקורות הסובייטיים טוענים כי מעצמות הציר הרסו 1,710 ערים ו-70,000 כפרים, וכן 65,000 ק"מ פסי רכבת.
הממשלה הפוסט-סובייטית של רוסיה מעמידה את מספר ההרוגים הסובייטים במלחמת העולם השנייה על 26.6 מיליון, על בסיס מחקר משנת 1993 של האקדמיה הרוסית למדעים, כולל אזרחים שנהרגו כתוצאה מחשיפה לקרב ומלחמה. מספרים אלו כוללים 8,668,400 מקרי מוות צבאיים על פי משרד ההגנה הרוסי.
הנתונים שפרסם משרד ההגנה הרוסי התקבלו על ידי רוב ההיסטוריונים והאקדמיה, חלק מההיסטוריונים והאקדמיה נותנים הערכות שונות.
ברוס רובלט קוניהולם, פרופסור למדיניות ציבורית והיסטוריה, מעריך שהצד הסובייטי ספג כ-11,000,000 מקרי מוות צבאיים ועוד 7,000,000 מקרי מוות של אזרחים, ובכך מסתכם בסך הכל ב-18 מיליון הרוגים. ההיסטוריון הצבאי האמריקאי ארל פ. זימקה טען כי 12 מיליון חיילים סובייטים נהרגו ועוד שבעה מיליון אזרחים הרוגים - בסך הכל 19 מיליון הרוגים. הוא גם טען שמסתיו 1941 ועד סתיו 1943 לא נהרגו בחזית פחות מ-2,400,000 חיילים. הפרופסור הגרמני ביאט פיזלר העריך ש-2.6 מיליון חיילים, או 7.46 אחוזים מהצבא הסובייטי, נותרו נכים לאחר המלחמה.
טימותי סי דאולינג העריך שב-1,417 ימי המלחמה כמות ההרוגים בברית המועצות מקבילה לאוכלוסיית ארצות הברית ב-1940 שחיה ממערב לנהר מיזורי.
סקרי דעת קהל[עריכת קוד מקור | עריכה]
סקר שהחברה הבריטית "YouGov" ערכה ב-2015 מצא שרק 11% מהאמריקאים, 15% מהצרפתים, 15% מהבריטים ו-27% מהגרמנים האמינו שברית המועצות תרמה הכי הרבה לתבוסה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. לעומת זאת, סקר שנערך במאי 1945 מצא ש-57% מהציבור הצרפתי האמין שברית המועצות תרמה הכי הרבה לתבוסה הנאצית[5].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Geoffrey A. Hosking (2006). Rulers and victims: the Russians in the Soviet Union. Harvard University Press. p. 242. ISBN 0-674-02178-9
- ^ Roberts 2006, p. 88
- ^ LTC David M. Glantz, "August Storm: The Soviet 1945 Strategic Offensive in Manchuria". Leavenworth Papers No. 7, Combat Studies Institute, February 1983, Fort Leavenworth Kansas.
- ^ Kershaw, Professor of Modern History Ian; Kershaw, Ian; Lewin, Moshe (1997). Stalinism and Nazism: Dictatorships in Comparison (באנגלית). Cambridge University Press. p. 150. ISBN 9780521565219.
- ^ "People in Britain and the U.S. disagree on who did more to beat the Nazis". YouGov. 1 במאי 2015.
{{cite news}}: (עזרה)