ברכה מעין שבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קטע מגן אבות מתוך ברכה מעין שבע

מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ,
מְחַיֶּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ,
הָאֵל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמוֹהוֹ,
הַמֵּנִיחַ לְעַמּוֹ בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ,
כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם;
לְפָנָיו נַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד,
וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד,
מֵעֵין הַבְּרָכוֹת, אֵל הַהוֹדָאוֹת, אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם,
מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי
וּמֵנִיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג,
זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.

ברכה מעין שבע הוא שמה של תפילה שאומר שליח הציבור כחזרת הש"ץ בליל שבת. תוכן הברכה הוא קיצור ותמצית של התפילה הנאמרת בשבת הנקראת 'תפילת שבע' על שם שבע הברכות שבה, ומכאן שמה 'ברכה מעין שבע'.

מקורות הברכה וטעמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכה מעין שבע נזכרת בתלמוד הבבלי רק כבדרך אגב במסכת שבת, דף כ"ד, עמוד ב'. בירושלמי מופיעה הברכה כמנהג הנהוג בבבל במקום שאין בו יין לקידוש.

על פי הנאמר בבבלי שם, אין סיבה מהותית לברכה זו, שהרי חזרת הש"ץ אינה נוהגת בתפילת ערבית, וברכה זו היא תקנה שטעמה הוא "משום סכנה". המפרשים הסבירו טעם זה כמיועד להאריך את התפילה כדי למנוע סכנה מהמתפללים שנשארים אחרונים בבית הכנסת, בזמן שמקום בית הכנסת היה מחוץ לשטח המיושב (על מי שלא מחכה למתפללים האחרונים נאמר "טורפים לו תפילתו בפניו"). למשל, רש"י בפירושו למסכת שבת שם מסביר: "משום סכנת מזיקין, שלא היו בתי כנסת שלהם ביישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן, ולא היו באין בבית הכנסת. אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבוא, ושוהין לאחר תפילה, לכך האריכו תפילת הציבור." הרמב"ם נותן הסבר דומה במשנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ט', הלכה י"א: "ולמה תיקנו חכמים זה - מפני שרוב העם באין להתפלל ערבית בלילי שבת, ויהיה שם מי שנתאחר לבוא ולא השלים תפילתו; ויישאר לבדו בבית הכנסת, ויבוא לידי סכנה. לפיכך חוזר שליח ציבור ומתפלל, כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים תפילתו המתאחר, וייצא עימהן."

כאמור, בתלמוד הירושלמי טעם זה אינו נזכר, ועל פי המובא שם מטרתה של הברכה היא אחרת לגמרי – להוות תחליף לקידוש עבור אנשים שאין להם יין.

אמר רבי יוסי ברבי [בון]. נהיגין תמן. במקום שאין יין שליח צבור עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע. וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת. (תלמוד ישראל ברכות יא ע"ד פ"ח ה"א).

החתימה "מקדש ישראל ואם יום השבת" ונסח הברכה משקיפים נסח ארץ ישראלי לחלוטין. מכאן נובעת השאלה היאך מיחס רבי יוסי ברבי בון (כך הגרסה בכ"י רומא) תופעה זאת "נהיגין תמן" למנהג בבל. ייתכן שרבי יוסי מעיד שהמנהג לברך מעין שבע--שמקורו ידוע שהוא מארץ ישראל--התפשט גם אצל הבבלים. אף הם דאגו לבאים להתפלל בצבור ואין להם יין בביתם ולכן הנהיגו לעשות כן. לבסוף נקבעה בבבל הלכה כשמואל שאין קדוש אלא במקום סעודה (תלמוד בבל פסחים קא ע"א) אבל המנהג לברך מעין שבע לא התבטל שהרי מוטב להם לשאינם יודעים להתפלל (ואולי לא יודעים לקדש אף שיש להם יין) לשמוע קדושת היום (וכדעת רב ורבי יוחנן שם). החתימה מקדש ישראל ואת יום השבת: ייתכן שבתקופה מאוחרת יותר חכמי בבל ראו לנכון לחתום כמנהגם "מקדש השבת" או שמא הברכה משקיפה מנהג ארץ ישראל ועורך תלמוד ישראל לא ידע שיש חלוק בזה.

מהות הברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכה מעין שבע פותחת בדומה לשאר תפלות שמונה עשרה: "בא"י או"א א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב, הא-ל הגדול הגבור הנורא, א-ל עליון, קונה שמים וארץ". ההמשך "קונה שמים וארץ" הוא כנראה נוסח ארצישראלי קדום שהיה נוסח הקבוע בכל התפלות.

לאחריו יש ברכה קטע הכולל את שבע הברכות שבתפילת שבע בקצרה:

  1. "מגן אבות" כנגד ברכת אבות ("מגן אברהם").
  2. "מחיה מתים" כנגד ברכת גבורות ("מחיה המתים")
  3. "האל הקדוש" כנגד ברכת קדושת השם ("האל הקדוש")
  4. "המניח לעמו" כנגד ברכת קדושת היום ("רצה במנוחתנו")
  5. "לפניו נעבוד" כנגד ברכת העבודה ("רצה")
  6. "ונודה לשמו" כנגד ברכת הודאה ("מודים")
  7. "אדון השלום" כנגד ברכת השלום ("שים שלום" או "שלום רב").

ואחריו אומרים או"א רצה במנוחתנו כבכל תפילות שבת עד לחתימה "בא"י מקדש השבת"

מנהגים ודינים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקהילות שונות נהוג שהקהל אומר יחד עם החזן חלק מהברכה (החל מ'מגן אבות' ועד 'זכר למעשה בראשית').[1]

בלילי יום טוב גם כן היה ראוי לומר ברכה זו, אך מאחר שלא תקנו חז"ל כן אין מברכים.[2] היות שברכה זו תוקנה כלפי שבת, אין בה אזכור למועדים אחרים, אף אם חל ראש חודש או יום טוב במקביל לשבת.

בשבת שובה אומרים 'המלך הקדוש' במקום 'האל הקדוש', בדומה לשינוי בתפילה הנוהג בכל עשרת ימי תשובה.[3]

תקנה זו בתוקפה גם כיום, למרות שבתי הכנסת נמצאים בשטח המיושב, ואף כשאין מי שאיחר לבוא.[4] אך בשל הסיבות לתיקונה, היא נאמרת דווקא במניין במקום קבוע, ולא ביחידות או במניין מזדמן[5]. אולם, יש שכתבו שמנהג ירושלים לאומרה גם במנין מזדמן וכן ראוי לנהוג בכל מקום.[6]

יש מנהגים שונים אם לאומרו בליל א' דפסח שחל בשבת, והרבה קהילות נוהגות לאומרו.[7]

בקהילות אשכנזיות שונות, וכן במוזיקת הכליזמר נפוץ השימוש בשטייגר "מגן אבות", המכונה כך על שם הנעימה ששימשה לניגון התפילה בבתי הכנסת.

פיוטי מגן אבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מגן אבות (פיוט)

בשבתות מיוחדות, נהוג באשכנז להוסיף פיוט בברכה זו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רמ"א או"ח סימן רס"ח סעיף ח'.
  2. ^ ט"ז ס"ק ז'.
  3. ^ בנוסח תימן בלדי, אומרים בכל שבתות השנה "המלך הקדוש" בברכה זו.
  4. ^ שו"ת הרמב"ם סימן רכ"א.
  5. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רס"ח, סעיף י"א; יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רס"ח, סעיף י"ז
  6. ^ חיים גולדברג, ‏פני ברוך - אבלות בהלכה, סימן קטן ל', באתר HebrewBooks; בן איש חי, פרשת וירא, אות י; הרב מרדכי אליהו, שו"ת קול אליהו פ"ה סימן טו, ובשו"ת מאמר מרדכי ח"ד סימן טז.
  7. ^ בשולחן ערוך או"ח תפז, סעיף א נפסק שלא לאומרו. אבל יש קהילות שנוהגות לאומרו, עיין יונה פרנקל, מחזור פסח, ירושלים תשנ"ג, עמ' ט במבוא. הרב מרדכי אליהו בשו"ת הרב הראשי, כרך תש"נ-תשנ"ג עמ' 206. ועיין גם במחזור כמנהג ק"ק קארפינטראץ, דף ח ע"א, שבגוף המחזור משתמע שאומרים, ומישהו רשם בכתב יד שלא לומר.