ברלין (לו ריד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ברלין
Berlinloureed.jpeg
אלבום אולפן מאת לו ריד
יצא לאור יולי 1973
סוגה רוק, ארט רוק
אורך 49:26
חברת תקליטים תקליטי RCA
הפקה בוב אזרין
Allmusic mw0000650675
כרונולוגיית לו ריד
Transformer
(1972)
ברלין
(1973)
Rock 'n' Roll Animal
(1974)

ברלין (Berlin) הוא אלבום הסולו השלישי של לו ריד. האלבום, שראה אור ביולי 1973, ניצב במקום ה-344 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של מגזין רולינג סטון מ-2003[1]. באופן אירוני אותו מגזין כינה את האלבום עם צאתו "אסון" ומחבר הביקורת ציין שזהו סוף הקריירה של ריד[2].

רקע ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה לפני "ברלין" ראה אור תקליטו המוצלח והקליט של ריד, Transformer, שאיפשר לחברת התקליטים שלו, תקליטי RCA, לתת לו חופש אמנותי. אנשי חברת התקליטים ציפו לעוד תקליט גלאם רוק שיפיק להיטים שנונים כגון Perfect Day ו-Walk on the wild side. במקום זאת יצר ריד תקליט אפל, דיכאוני ובלתי מסחרי בעליל. התקליט הוקלט באולפני מורגן בלונדון ובאולפני רקודרד פלנט בניו יורק. מבקר המוזיקה הישראלי עומרי חג'ג' מתאר את "ברלין" כתיאור של העיר "ספוגת האלימות, הסמים, והאהבה, המתקיימת לצד השנאה והמוות, עיר ואלבום בהם שולטים הבלבול, השנאה העצמית ואמיתות החיים האכזריות"[3].

תכנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקליט הוא אלבום קונספט טראגי המגולל את סיפורו של זוג אומלל הנלקע למערבולת של הסתבכויות ואסונות עקב התמכרות לסמים, בהם זנות, דיכאון וסכיזופרניה, אלימות במשפחה, נטילת הילדים על ידי שירותי הרווחה והתאבדות. השירים מגוללים את סיפור עלייתם ונפילתם מנקודות המבט של שני בני הזוג והולכים והופכים קודרים יותר יותר במהלך התקליט.

סגנון מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ברלין" מציין סגנון שונה בעבודתו של לו ריד. הצליל שלו "מלא" ועשיר בתזמור הכולל כלי נשיפה וסוללת נגנים משובחת בהם בוב אזרין, שגם עיבד, מייקל ברקר, רנדי ברקר, ג'ק ברוס, סטיב ווינוד ועוד. ריד עצמו שר וליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית.

ריד כלל בתקליט עיבודים חדשים לשירים שכבר הופיעו בתקליטיו קודם לכן. כך, למשל, שיר הנושא, "ברלין", הוא עיבוד מחדש לפסנתר לשיר שכבר הופיע באלבום הבכורה של ריד. "Oh, Jim" הוא מחווה ל-"Oh, Jin" של להקת וולווט אנדרגראונד, בה היה ריד חבר ו-"(Caroline Says (II" הוא שכתוב של "Stephanie Says" של וולווט אנדרגראונד. גם השיר "Men of Good Fortune" נוגן בהופעות של וולווט אנדרגראונד החל מ-1966.

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקליט זכה לתגובות ביקורתיות פושרות עד קטלניות. מבקריו יצאו נגד אווירתו המדכאת ותכניו הקשים לעיתים להאזנה (כגון בכי קורע לב של הילדים הנקרעים מעל אמם על ידי רשויות הרווחה בשיר "The Kids"). עם זאת הגיע למקום ה-7 במצעד האלבומים הבריטי (הישגו הטוב ביותר של ריד עד Magic and Loss ב-1992). בארצות הברית היו מכירות האלבום דלות יחסית והוא הצליח אך בקושי להיכנס לרשימת 100 האלבומים הנמכרים ביותר באותה שנה (מקום 98). ריד שילב רבים משירי האלבום בהופעותיו ובהקלטות מחודשות בתקליטיו הבאים וכך הפך רבים מהם (בעיקר "Berlin", "Lady Day", "Caroline Says I", "How Do You Think It Feels") לשירים מושמעים. בעשור הראשון של המאה ה-21 זכה התקליט להכרה ביקורתית, מסחרית וציבורית כאחת מיצירותיו המשובחות והמוכרות של ריד. בשנת 2007 תיעד במאי הקולנוע ג'וליאן שנאבל סדרת הופעות חיות בברוקלין, בהם הופיע ריד עם שירי התקליט ויצר את הסרט Berlin: Live at St. Ann's Warehouse[4][5]. בראיון מ-2010 נשאל ריד על "החיים המחודשים" להם זכה האלבום בקרב הקהל ולא היה מופתע, כיוון שלדבריו תמיד אהב והעריך את התקליט וידע שיומו יגיע[6].

רשימת השירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל השירים מאת לו ריד.

  1. Berlin 3:23
  2. Lady Day 3:40
  3. Men of Good Fortune 4:37
  4. Caroline Says I 3:57
  5. How Do You Think It Feels 3:42
  6. Oh, Jim 5:13
  7. 4:10 Caroline Says II
  8. 7:55 The Kids
  9. 5:51 The Bed
  10. 6:55 Sad Song

נגנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רשימת 500 האלבומים
  2. ^ סטיבן דיוויס, ביקורת על "ברלין", רולינג סטון, 20 בדצמבר 1973
  3. ^ עומרי חג'ג', ‏אני ברלינאי, באתר ‏mako‏‏, ‏10 בדצמבר 2008‏
  4. ^ Lou Reed Berlin: Live At St Ann's Warehouse Review, ‏ BBC
  5. ^ IMDB Logo 2016.svg "Berlin", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  6. ^ The SPIN Interview: Lou Reed, 1 בנובמבר 2010