ברנרד לואיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ברנרד לואיסאנגלית: Bernard Lewis; נולד ב-31 במאי 1916) הוא מזרחן, היסטוריון וסופר יהודי בריטי-אמריקאי. פרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרינסטון, שם שימש כמופקד הקתדרה על שם קליבלנד דודג' ללימודי המזרח הקרוב. מתמחה בהיסטוריה של האסלאם וביחסי הגומלין שבין האסלאם למערב, ובמיוחד ידוע בחוגים אקדמיים בשל מחקריו על ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.[1] זוכה "הרצאת ג'פרסון" לשנת 1990.

לואיס הוא מומחה למזרח התיכון שכתביו בנושא זוכים לתפוצה רחבה, ונחשב אחד המלומדים המובילים במערב לאזור זה.[2] הוא מייעץ לעתים למדינאים, בין השאר ייעץ לממשל בוש.[3] ב"אנציקלופדיה להיסטוריונים ולכתיבה היסטורית" כותב מרטין קרמר, שעשה דוקטורט תחת לואיס, שהוא "ההיסטוריון המשפיע ביותר בנושאי האסלאם והמזרח התיכון בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה".[1] הוא גם ידוע בשל הוויכוח הפומבי שהיה לו עם אדוארד סעיד בנוגע לספרו של סעיד "אוריינטליזם" (1978), עליו מתח לואיס ביקורת קשה.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנרד לואיס נולד וגדל בלונדון, למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני לאביו, חיים (באנגלית: Hyman, Hary) לואיס ואימו ג'יין לבית לוי. לואיס הלך לבית ספר בלונדון, החינוך היהודי שלו התחיל בזמן כשלמד לבר מצווה בגיל 11 או 12, אז פגש את לאון שלום קרדיטור, המורה ששכרו הוריו, שהיה משכיל מאוד ושינה את חייו, הוא לא רק לימד אותו לבר מצווה אלא גם לימד אותו לקרוא עברית וארמית ונטע בו תשוקה לעברית וליהדות, בהשפעתו הוא קרא את ביאליק וטשרניחובסקי. וכשסיים ללמוד לבר מצווה ביקש מהוריו להמשיך ללמוד מקרדיטור. לואיס החל להתעניין גם בהיסטוריה הודות לטקס בר המצווה, במהלכו הוא קיבל ספר במתנה על ההיסטוריה היהודית. בבית הספר הוא למד יוונית עתיקה, לטינית, צרפתית וגרמנית.

כוונת משפחתו של לואיס הייתה שהוא יהיה עורך דין, באנגליה נהוג ללמוד תואר ראשון בכל מקצוע שהוא ורק אחר כך להמשיך בלימודי משפטים. הוא עשה תואר ראשון בהיסטוריה בבית הספר ללימודי המזרח ואפריקה (SOAS), השייך לאוניברסיטת לונדון, עם דגש על המזרח התיכון והמזרח הקרוב, אותו קיבל בשנת 1936. הוא סיים בהצטיינות וזכה בפרס של מאה פאונד, שהיה סכום גדול באותם ימים, עבור ה - BA בהיסטוריה הטוב ביותר של השנה. התנאי לקבלת הפרס היה שימשיך את לימודיו לתואר שני במזרח התיכון. הוא המשיך בלימודי המזרח התיכון ושפות וקיבל תואר דוקטור, שלוש שנים אחרי כן (1939), גם כן מבית הספר ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, בו התמחה בהיסטוריה של האסלאם. באוניברסיטה הוא למד ערבית, פרסית וטורקית. תזת הדוקטורט שלו יצאה לאור כספר בשם "מקורות האסמעיליזם".[4] הוא שהה שנה באוניברסיטת פריז, שם למד אצל המזרחן לואי מסיניון (Louis Massignon) וקיבל "Diplôme des Études Sémitiques" בשנת 1937. לואיס קיבל 150 פאונד מה-Royal Asiatic Society ובעזרתם נסע לשישה חודשים למזרח התיכון. במהלך שנת 1937/8 הוא ביקר בארץ ישראל, סוריה, לבנון, מצרים וטורקיה. במקביל למד לואיס משפטים, אולם השתעמם מאוד מתחום זה. באותה עת (1938) הציע לו ה-SOAS משרה כעוזר הוראה להיסטוריה אסלאמית (משרת ההוראה הנמוכה ביותר באוניברסיטה הבריטית), עקב כך עזב את לימודי המשפטים, ובשנת 1940 מונה למרצה. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה התנדב לואיס לשירות בצבא הבריטי (בשנת 1940). בתחילה שירת בחיל השריון, ובשנת 1941 הועבר למודיעין, שם שירת עד לסיום המלחמה. בתום המלחמה (1945) שב לואיס ל-SOAS. במהלך המלחמה פגש לואיס את שמעון רבידוביץ', משכיל יהודי ממזרח אירופה, שהיה מסור לקידום העברית ופרסם שני כתבי עת בעברית (לימים היגר רבידוביץ' לאמריקה ונהיה פרופסור באוניברסיטת ברנדייס). לואיס פרסם אחד ממאמריו הראשונים בשם "עבר וערב" בכתב העת "מצודה" של רבידוביץ'[5] ואחרי כן כתב מאמר בכתב העת השני שלו "מלילה".[6] (שנים רבות מאוחר יותר, ב-1961, תרגם לאנגלית את ספרו של שלמה אבן גבירול "כתר מלכות").[7] בשנת 1946 מונה לואיס למרצה בכיר ב-SOAS, בשנת 1947 לרידר (מקביל לפרופסור חבר) וב-1949 – היות שהיה אחד המומחים היחידים בתחום (כל המומחים האחרים לאזור היו פילולוגים בהכשרתם, לואיס היה הראשון שהיה היסטוריון בהכשרתו) – מונה לפרופסור מן המניין והופקד על הקתדרה החדשה למזרח התיכון ואפריקה, בהיותו בן 33, מינוי בו החזיק עד ל - 1974.

ב-1974 קיבל לואיס מינוי משולב, עד לפרישתו לגמלאות בשנת 1986, באוניברסיטת פרינסטון, שם הופקד על הקתדרה על שם קליבלנד דודג' ללימודי המזרח הקרוב ולימד סמסטר אחד מדי שנה, ובמכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי. בואו של לואיס לפרינסטון הביא עמו את תחילתה של התקופה הפוריה ביותר בקריירה המחקרית שלו, בה עלה בידו לפרסם ספרים ומאמרים רבים שהיו מבוססים על החומרים שהוא צבר קודם לכן. יתרה מכך, בארצות הברית נהפך לואיס לאינטלקטואל ציבורי בולט.

לואיס שימש כמופקד הקתדרה על שם אנדרו וייט באוניברסיטת קורנל בשנים 1984–1990, ובמקביל כיהן כמנהל מכון המחקר אננברג השייך לאוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה בשנים 1986–1990. כן כיהן כפרופסור כבוד בקתדרה על שם כמאל אטאטורק ללימודים עות'מאנים וטורקיים, באוניברסיטת פרינסטון, בשנת 92–1993. הוא פרופסור אורח קבוע במכון סאקלר ללימודים מתקדמים, אוניברסיטת תל אביב מאז שנת 1980.

לואיס שהה כפרופסור אורח באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס בשנת 1955–1956, באוניברסיטת קולומביה בשנת 1960; באוניברסיטת אינדיאנה ב-1963; באוניברסיטת פרינסטון ב-1964 (אז העביר את הרצאת "1932 Class"); במכון למחקר מתקדם בפרינסטון ב-1969; בקולג' דה פראנס, פריז ב-1980; בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, פריז ב-1983; באוניברסיטת שיקגו, 1985; שהה בשבתון באוניברסיטת ויסקונסין במילווקי ב-1988 ושימש כפרופסור אורח בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, פריז ב-1988.

לואיס קיבל אזרחות של ארצות הברית בשנת 1982. הוא נשא לאישה את רות הלן אופנהיים ב-1947, ממנה יש לו בת ובן, הזוג התגרש בשנת 1974.

לואיס הוא אחד ממייסדי הארגון האגודה ללימודי המזרח התיכון ואפריקה (ASMEA). הארגון קם ב-24 באוקטובר 2007, הוא איגוד אקדמאי המוקדש לקידום אמות המידה הגבוהות של המחקר וההוראה של המזרח התיכון ואפריקה והנושאים הקשורים אליו. לואיס הוא היושב ראש של המועצה האקדמית שלו.

בשנת 1990 בחרה הקרן הלאומית למדעי הרוח בלואיס לשאת את 'הרצאת ג'פרסון' (Jefferson Lecture), אות הכבוד הגבוה ביותר שמעניק הממשל האמריקאי עבור הישגים במדעי הרוח. שמה של ההרצאה אותה נשא היא: "התרבות המערבית: מבט מהמזרח". ההרצאה הוגהה וראתה אור ב"אטלנטיק מנת'לי" תחת הכותר: "שורשי הזעם המוסלמי."[8] הוא נשא בשנת 2007 את 'הרצאת אירווינג קריסטול', ב-American Enterprise Institute והיא פורסמה בשם "אירופה והאסלאם."[9]

בשנים 1960–1991 שימש כחבר במועצת המערכת של האנציקלופדיה של האסלאם.

חברויות באקדמיה ותוארי כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתו של לואיס משתרעת מעבר לאקדמיה ומגיעה לציבור הכללי. הוא חלוץ בהיסטוריה החברתית והכלכלית של המזרח התיכון ומפורסם בשל מחקריו הנרחבים בארכיבים העות'מאנים.[1]

ברנרד לואיס החל את הקריירה המחקרית שלו בחקר מדינות בימי הביניים, במיוחד היסטוריה סורית.[10] מאמרו הראשון, הוקדש לגילדות המקצועיות באסלאם בימי הביניים,[11] ונחשב בעיני רבים כעבודה המוסמכת ביותר בנושא הזה במשך כשלושים שנה.[12] אולם, לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, היה בלתי אפשרי ליהודים להיכנס למדינות ערב. לואיס שהה בשנת 1950/49 בשלוש הארצות היחידות שיכל לבקר בהן כיהודי – ישראל, טורקיה ואיראן. מסיבה זו החליף לואיס את נושא מחקרו לאימפריה העות'מאנית, בעודו ממשיך לחקור את ההיסטוריה הערבית באמצעות הארכיבים העות'מאנים,[1] שזמן קצר קודם לכן נפתחו בפני חוקרים מערביים והוא היה הראשון שחקר בהם. הוא ערך מחקרים על ההיסטוריה של טורקיה העות'מאנית החל מהמאה ה-16. לואיס פרסם סדרת מאמרים במרוצת השנים הבאות שחוללו מהפך בהיסטוריה של המזרח התיכון בכך שהם העניקו תמונה רחבה יותר של החברה האסלאמית, בכלל זה המשטר, הכלכלה והדמוגרפיה.[13]

לואיס טוען שכיום המזרח התיכון הוא נחשל ושקיעתו נובעת במידה רבה מהמצב שהביא על עצמו הן בשל תרבותו והן בשל דתו, בניגוד להשקפה הפוסט-קולוניאליסטית שמניחה שבעיות של האזור מקורן בהתפתחות פוליטית וכלכלית לקויה כתוצאה מהקולוניאליזם האירופאי של המאה ה-19. בספרו "הגילוי המוסלמי של אירופה" מ-1982 טוען לואיס שהחברות המוסלמיות אינן יכולות לצעוד בקצב של המערב וש"הצלחת הצלבנים נבעה במידה לא מועטה בגלל חולשת המוסלמים."[14] יתר על כן, הוא הציע לתארך את שקיעת החברות האסלאמיות למאה ה-11 והוא מסביר זאת בעיקר מתוצר לוואי של בעיות כמו "יוהרה תרבותית," שיצרה מחסום בפני שאילת חידושים מדעיים ותרבותיים, ולדעתו הדבר נבע פחות מלחצים חיצוניים מצד הצלבנים.[1]

לואיס, שהיה מזועזע מניסיונות הערבים לשלול את קיומה של מדינת ישראל ולהוקיעה כמדינה גזענית, כתב ספר על אנטישמיות בשם "שמיים ואנטישמיים", שראה אור בשנת 1986, בו דן ביחסים בין יהודים לערבים, באנטישמיות בעולם הערבי, בספר הוא גם דן ביחסם של הערבים למדינת ישראל.[1] הספר תורגם לעברית[15] וכמו כן גם לערבית וראה אור במצרים. בעבודותיו האחרות הוא טען שזעם הערבים נגד ישראל היה לא פרופורציונלי לטרגדיות או עוולות אחרות בעולם המוסלמי, כגון: הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, תוך כדי השליטה על ארץ בה רוב מוסלמי במרכז אסיה; הקרב עקוב מדם והטבח בחמאת שבסוריה (1982); מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) ומלחמת איראן-עיראק (1988-80).[16]

בנוסף לעבודתו המחקרית, כתב לואיס מספר ספרים בעלי השפעה שזכו לתפוצה רבה בקרב הציבור הכללי: The Arabs in History ‏(1950), The Middle East and the West‏ (1964), ו-The Middle East‏ (1995).[1] בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, גאתה ההתעניינות בעבודתו של לואיס, במיוחד במסה שלו "שורשי הזעם האסלאמי", שפורסמה בשנת 1990.[17] שלושה מספריו ראו אור אחרי פיגועי 11 בספטמבר: "מה השתבש" (נכתב לפני ההתקפה), שחקר את הסיבות לחששות העולם המוסלמי (ולפעמים לעוינות המוחלטת) למודרניזציה; וכן The Crisis of Islam, ו-Islam: The Religion and the People (שפורסם ב-2008). שני הראשונים שבהם היו ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס.

עיקרי השקפותיו על האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו האחרון של לואיס נקרא The Religion and the People.[18] לואיס תמצת ממחקריו את המסקנות הבאות בנוגע להיסטוריה של התרבות האסלאמית:[19]

  1. "לא היה זמן שבו אישר המשפטן (המוסלמי) את הטרור. אין גם שום ראיה לשימוש בטרור (במסורת האסלאמית)."
  2. "נאסר על מוסלמים להרוג נשים, ילדים וזקנים; וגם נאסר עליהם לענות שבויים; הם מצווים להכריז על יציאה לפעילות מלחמתית ולכבד הסכמים."
  3. "הופעת הטרור הנפוץ כיום של פיגועי ההתאבדות היא פרי המאה העשרים. אין שום תקדים לכך בהיסטוריה האסלאמית, ואין שום הצדקה במונחים של תאולוגיה, חוק או מסורת אסלאמית. מה חבל שאלו שפועלים בדרכי טרור אינם מכירים טוב יותר את דתם, ואת התרבות של דת זו, שבחסותה הם גדלו."[20]
  4. הדרך שבה "הלוחם הקנאי מציע לקורבנותיו את האפשרות לבחור בקוראן או בחרב אינה רק לא נכונה, היא אינה אפשרית."[21]
  5. "באופן כללי, הסובלנות המוסלמית כלפי הכופרים בדתם היא גדולה הרבה יותר מאשר זו שהייתה קיימת בנצרות; עד לתהליך החילון בן המאה ה-17."[22]
  6. "כופרים, עבדים, ונשים נחשבים נחותים באופן בסיסי לעומת קבוצות אחרות לפי החוק האסלאמי."[23]

השקפותיו והשפעתו על הפוליטיקה בת זמננו[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמצע שנות השישים, הגיח לואיס כפרשן לענייני המזרח התיכון בן ימינו, הניתוח שלו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועליית האסלאם הלוחמני הביאו לו פרסום וחוללו חילוקי דעות רבים. לעצותיו הפוליטיות של לואיס היה משקל מיוחד הודות למעמדו האקדמי.[12] דיק צ'ייני, סגן נשיא ארצות הברית, ציין: "...במאה החדשה הזו, מדינאים, דיפלומטים, עמיתיו לאקדמיה ותקשורת ההמונים נעזרים מדי יום בעצותיו החכמות."[24]

לואיס היה מבקר חריף של ברית המועצות, ובכך המשיך את המסורת הליברלית במחקריו בהיסטוריה האסלאמית. אם כי ניתן להבחין בהשקפותיו המרקסיסטיות המוקדמות בספרו הראשון "מקורות האסמעיליזם",[25] מאוחר יותר התנער לואיס מהמרקסיזם. עבודותיו המאוחרות הן תגובה נגד הזרם השמאלני בעולם השלישי, שהפך להיות זרם משמעותי במחקרי המזרח התיכון.[1]

לואיס תומך בקשרים חזקים עם ישראל וטורקיה, אותן הוא רואה כחשובות במיוחד לאור התרחבות ההשפעה הסובייטית במזרח התיכון. לטורקיה המודרנית יש מקום מיוחד בהשקפותיו של לואיס על האזור בגלל מאמציה להיות חלק מהעולם המערבי. הוא עמית של כבוד של המכון ללימודים טורקיים, כבוד שניתן ל"ציון תרומה מחקרית יוצאת דופן ו…שירות ממושך ומסור בשדה מחקרי טורקיה."[1]

לואיס משקיף על עולם הנצרות ועולם האסלאם כתרבויות הנתונות בהתנגשות נצחית מאז הופעת האסלאם במאה ה-7 לספירה. במסתו "שורשי הזעם המוסלמי," הוא טוען שהמאבק בין המערב לאסלאם עלה מדרגה. לפי מקור אחד, במסה שלו (ובהרצאת ג'פרסון משנת 1990 אותה נשא לואיס שעליה התבסס מאמרו זה)[26] הציגה לראשונה את המונח "התנגשות הציביליזציות" בפני צפון אמריקה. יש הזוקפים לזכות המסה הזו את המונח "התנגשות הציביליזציות", שזכה לפרסום רב בשל הספר בעל שם זה אותו כתב סמואל הנטינגטון.[27] (הנטינגטון הסכים על כך שלואיס השתמש בביטוי קודם לכן) אולם, מקור אחר מצביע על כך שלואיס השתמש לראשונה בביטוי "התנגשות הציביליזציות" בוועידה בוושינגטון שנערכה ב-1957, שם מתועד הדבר.[28]

ב-1988 קרא לואיס בעתון הלונדוני אל-קודס אל-ערבי, הצהרת מלחמה על ארצות הברית מאת אוסאמה בן לאדן, אדם עליו מעולם לא שמע לפני כן, אף על פי שהוא יזם התקפות הטרור באפריקה ובמזרח התיכון. במסה פרי עטו: "רישיון להרוג",[29] הצביע לואיס על כך ששפתו של בין-לאדן מביעה "אידאולוגיה של ג'יהאד" והתריע על כך שבין-לאדן יהיה סכנה למערב.[27] המסה הזו פורסמה אחרי שממשל קלינטון וקהיליית המודיעין האמריקנית החלו לנהל מצוד אחרי בין-לאדן בסודן ובאפגניסטן.

מבחר מספריו ומאמריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Land of Enchanters[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהי אסופת ספורים מצרים בערבית ובמצרית עתיקה. לואיס תרגם את הספורים מערבית וערך את הספר.

הערבים בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא ספר פופולרי, שזכה לתפוצה רחבה. לואיס סוקר בצורה מקיפה את ההיסטוריה של עמי ערב, מהתקופה שקדמה לאסלאם ועד לימינו. הדגש בספר אינו על ההיסטוריה של הערבים, אלא הוא מתמקד במקומם של הערבים בהיסטוריה של העולם. הספר הוא מספריו הראשונים וראה אור לראשונה ב-1950, זכה למספר מהדורות, שהאחרונה שבהן היא בשנת 2002, אז כתב את הספר מחדש. לואיס כתב מאמר ובו תיאר את תהליך הכתיבה המחודש של הספר. הספר תורגם לעברית ויצא בשתי מהדורות, האחרונה בהן בהוצאת דביר ב-1995, בתרגומו ובעריכתו המדעית של יהושע פרנקל. תורגם גם לערבית.

Notes and Documents from the Turkish Archives[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו פרסומו הראשון של לואיס שהוא תוצר עבודתו על הארכיב הטורקי ועוסק בעיקר בהיסטוריה של ארץ-ישראל תחת השלטון העות'מאני.

Population and revenue in the Towns of Palestine in the sixteenth century[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנרד לואיס כתב את הספר (בעברית: אוכלוסייה והכנסות בערי ארץ ישראל במאה ה-16) ביחד עם פרופסור אמנון כהן והוא ראה אור ב-1978 בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון. הם השתמשו לצורך ספרם במפקדי האוכלוסין שערכו העות'מאנים בפרובינציות השונות אותן כבשו. כהן ולואיס בדקו את מפקדי שש הערים העיקריות של ארץ ישראל: ירושלים, חברון, שכם, עזה, רמלה וצפת. מפקדים אלה נערכו כל 10–15 שנה והיה ניתן להבין מתוכם את המפה הדמוגרפית. ניתן היה לראות לא רק תמונה סטאטית, אלא תמונה דינאמית, כיצד גדלה או קטנה האוכלוסייה בארץ ישראל.

צמיחתה של טורקיה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא ספר שראה אור לראשונה בשנת 1961. הספר פורס את ההיסטוריה של טורקיה המודרנית, החל מדעיכתה והתמוטטותה של האימפריה העות'מאנית עד לימים אלה. הספר תורגם לערבית ולטורקית ונמכר בארצות ערב. הספר תורגם לעברית בידי משה זינגר ורבקה גוטליב ופורסם בשלוש מהדורות בהוצאת מאגנס, שהאחרונה שבהן הודפסה בתשנ"א.

Historians of the Middle East[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מתאר איך ההיסטוריה נראתה בעיני ההיסטוריונים של המזרח התיכון.

החשישים: כת קיצונית באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מתחקה לואיס אחר הכת האסלאמית הסודית בת ימי הביניים הקרויה החשישיים שהשתמשו ברוצחים על מנת להשיג מטרות פוליטיות, צבאיות ודתיות. הכת נחשבת לכופרת באסלאם. הספר יצא לאור במהדורה מעודכנת.

הספר ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת תש"ס 2000, הוא תורגם בידי משה אילן, בעריכתו המדעית של מאיר בר-אשר. הספר יצא לאור במהדורות רבות ותורגם לערבית, פרסית וטורקית.

The Muslim Discovery of Europe[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מתאר איך המוסלמים ראו את אירופה, מה הם ידעו.

היהודים בעולם האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מספק סקירה מקיפה על ההיסטוריה של מצב היהודים החיים בעולם האסלאם (בניגוד ליהודים בעולם הנצרות). הפרק הראשון "אסלאם ודתות אחרות", מספק תמונה של כיצד העולם האסלאמי רואה את האחר. הספר תורגם לעברית בידי מרים שקד וראה אור בהוצאת מרכז זלמן שזר בשנת 1996.

Islam and the West[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר עוסק ביחסים שבין האסלאם לתרבויות המערביות. הוא מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון מטפל בהיסטוריה של יחסי הגומלין בין אירופה לעולם האסלאמי. החלק השני עוסק בתפישות שהתגבשו בחברות הללו כתוצאה מהמגעים האלה. החלק השלישי הוא החלק האחרון ועוסק בתגובות האסלאמיות למערב בתקופות השונות.

שאלת האוריינטליזם פרק זה של הספר חוקר את משמעות המילה "אוריינטליזם". המחבר מראה שהשימוש במילה "אוריינטליזם" היה רווח עד לפני זמן לא רב על מנת לציין שתי משמעויות: ענף במחקר או אסכולה בציור. אולם לואיס טוען שכעת היא קיבלה משמעות חדשה, "של התייחסות לא-אוהדת או עוינת לעמי המזרח." (עמ' 100)

היות שהגענו לנקודה שבה גישות רבות והמספר המוחלט של שטחי מחקר שאלו את המונח "אוריינטליזם", טוען לואיס שהמזרחנים (שכונו "אוריינטליסטים") ויתרו על המושג באופן רשמי בקונגרס הבינלאומי ה-29 של המזרחנים ב-1973. לואיס מקונן שאף על פי שהשימוש במונח הושב לתחיה, הוא הוסב לשימוש פולמוסי.

הפרק סוקר בקצרה את עליית המגמה האנטי-אוריינטליסטית באה ממגוון מקורות שמשתרעים ממזרחנים, ללאומנים ערבים ועד לתאורטיקנים מרקסיסטים ולבסוף הוא מגיע לאדוארד סעיד, הפרשן העיקרי של זרם זה בארצות הברית.

חלק ניכר מיתר הפרק מוקדש לביקורת על ספרו של סעיד "האוריינטליזם", שפורסם במקור ב-1978. לואיס סבור שהצלחת ספרו של סעיד נבעה מעמדתו האנטי-מערבית, ושימושו ב"רעיונות, ובשפה של זרמים ספרותיים, פילוסופיים ותאוריות פוליטיות אופנתיים בני זמננו." (עמ' 114) ובכך שהוא פישט רעיונות מורכבים.

לבסוף הפרק מסיים עם סקירה קצרה של ביקורת נגד מגמה זו מצידם של הוגים ערבים כמו הפילוסוף המצרי פואד זקאנה.

A Middle East Mosaic[עריכת קוד מקור | עריכה]

זוהי אסופה מטווח רחב של מקורות שלואיס תרגם מאנגלית.

משבר האסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר החל כמאמר שפורסם בניו יורקר בנובמבר 2001.

המחבר סובר כי העולם האסלאמי נתון במאבק פנימי לגבי דרך הטובה ביותר בה יש להתייחס ולבסוף לפתור את הבעיות בהן נתונות רבות מהחברות שלו: כלומר, העוני הפושה, פער סוציו-אקונומי קיצוני בין המעמדות השונים בחברה, ריבוי משטרים עריצים וחוסר היכולת להדביק את השווקים המתעוררים. המשבר נוגע לבחירה שהעולם האסלאמי עומד בפניה בין שני פתרונות מנוגדים ומוחלטים. המחבר סבור כי המשבר מגיע לשיאו בצורת התפשטות הנשק הגרעיני במזרח התיכון.

אל מול אלו בתוך האסלאם הטוענים שהפתרונות לבעיות הללו יבואו בדמות התרחבות הכלכלה החופשית והחופש הפוליטי ניצבות תנועות מוסלמיות פונדמנטליסטיות, שהבולטת שבהן היא הוהאביה, שמטילות את האחריות לכל החוליים על כל מה שמודרני ועל ההשפעה המערבית על העולם האסלאמי ודוגלות בדחייה בלתי מסויגת של כל מה שמערבי. התנגדות זו כוללת אלימות נגד ארצות ואינטרסים מערביים, ובמיוחד ההתנגדות לשליטים המוסלמיים ה"כופרים" שמאמצים דרכים "מערביות". הפונדמנטליסטים מחפשים ליצור חברות אשר יהיו מבוססות על המשפט האסלאמי ועל מנהגי המסורת. המחבר מתריע שהפתרון לעימות בין ההשפעות המערביות להשפעות האנטי-מערביות בתוך העולם האסלאמי יקבע אם העולם האסלאמי יקנה לו שביתה לצד ארצות אחרות בקהילה הגלובלית, או אם הוא ייסוג לאחור בעודו נתון במאבק חריף עם המדינות הלא-מוסלמיות. הספר תורגם לעברית בידי מנשה ארבל וראה אור בעברית בהוצאת דביר בשנת התשס"ו 2006.

Music of a Distant Drum[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו הם שירים שלואיס תרגם מערבית, פרסית טורקית ועברית לאנגלית.

מה השתבש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מה השתבש

From Babel to Dragomans[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר יצא לאור בשנת 2004 והוא מכיל סדרת מאמרים ונאומים שראו אור מעל במות מקצועיות שונות במהלך ארבעת העשורים הקודמים ונושאיהם הם המזרח התיכון ועולם האסלאם.

שורשי הזעם המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאמרו, "שורשי הזעם המוסלמי",[30] שפורסם בעיתון "אטלנטיק דיילי" בשנת 1990, מסביר לואיס את שורשי האיבה העמוקה שצמחה בין האסלאם למערב, שנחשפה מאוחר יותר במלוא עוצמתה בפיגועי 11 בספטמבר. על פי לואיס, מתמרד האסלאם, יריב ותיק, כנגד התרבות המערבית שזכתה לדומיננטיות במהלך הדורות האחרונים. יותר מכך, חדרה התרבות המערבית גם לארצות האסלאם עם תפיסות חדשות, כגון - שחרור האישה וירידת קרן ההנהגה הוותיקה מול הדור הצעיר. שינויים חדים אלה גרמו לזעם רב בקרב המוסלמים כנגד תרבות המערב החילונית. במאמר זה גם טבע לואיס את הביטוי "התנגשות הציוויליזציות", שנוכס מאוחר יותר על ידי סמואל הנטינגטון, בספרו בשם זה.

מחקריו הנוכחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו האחרון של לואיס, Fate and Power: Religion and Politics in the Middle East, ראה אור במאי 2010 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד.[31]

ביקורות ומחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוויכוח עם אדוארד סעיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדוארד סעיד נודע בשל התנצחותו הפובליציסטית עם לואיס. סעיד, מבקר הספרות הפלסטיני-אמריקני, שהיה פרופסור באוניברסיטת קולומביה, ביקש לבצע דקונסטרוקציה של מה שכינה "המחקר המזרחני" (Orientalist). סעיד כתב את טענותיו בספרו "אוריינטליזם" מ-1978 והביא את לואיס כדוגמה ראשית של מזרחן בולט. סעיד טען ששדה מחקר המזרחנות היה מוטה לאינטלקטואליזם פוליטי ולטיעונים מעגליים, ולא מבוסס על מחקר אובייקטיבי, כי הוא לובש צורה של גזענות ומשמש כלי שרת ביד עליונות אימפריאליסטית.

בהמשך, פקפק סעיד בנייטרליות המדעית ביחס לחקר המזרח התיכון והעולם הערבי של כמה מלומדים מובילים בתחום כמו ברנרד לואיס. בראיון לשבועון אל-אהראם, אמר סעיד שהידע של לואיס על המזרח התיכון הוא כה מוטה שלא ניתן להתייחס אליו ברצינות. הוא טען ש"ברנרד לואיס לא ביקר במזרח התיכון ובעולם הערבי, לפחות ארבעים שנה. הוא יודע משהו על טורקיה, כך נאמר לי, אולם אינו יודע דבר אודות העולם הערבי." אדוארד סעיד חשב שלואיס מתייחס אל האסלאם כישות מונוליטית בלי שום ניואנסים של פלורליזם, דינמיקה פנימית, ומורכבות היסטורית, והאשים אותו ב"דמגוגיה ובורות מוחלטת."

תגובתו של לואיס

לואיס דחה את הדעה שהמחקר המערבי היה מוטה נגד המזרח התיכון, והשיב שהמזרחנות (אוריינטליזם) התפתחה כחלק מההומניזם האירופאי באופן בלתי תלוי לאימפריאליזם האירופאי שהיה בעבר. הוא ציין שהצרפתים והאנגלים (בקיימברידג' ובאוקספורד) פיתחו את חקר האסלאם במאות ה-16 וה-17, הרבה לפני שהייתה להם שליטה כלשהי על המזרח התיכון. חלק ניכר ממחקר המזרחנות לא היה בו דבר כדי לקדם את גורמי האימפריאליזם. "איזו תכלית אימפריאליסטית שירתה, לשם דוגמה, פיענוחה של השפה המצרית העתיקה ואז השבתה למצרים כחלק מעברם המפואר שהם יכולים להתגאות בו?"

לואיס הראה שההפך ממה שטוען סעיד הוא הנכון, במאות ה-16–18, תקופת גיבושו של מדע המזרחנות, היה אימפריאליזם מוסלמי באירופה. נעשו שני ניסיונות מוסלמים לכבוש את אירופה: האחד, באותה תקופה כבשה האימפריה העות'אמנית את דרום אירופה ווינה ואוניותיהם הגיעו לאנגליה, אירלנד ואפילו עד איסלנד. השני, לפני כן, היה הכיבוש הערבי מצפון אפריקה של ספרד, דרום איטליה והפלישה לצרפת, שמהם אירופה התאוששה. כמו כן פירטים מצפון אפריקה פלשו לחופי אירופה ומכרו אלפי אירופאים לעבדים. לעומת זאת, התאריך הכי מוקדם שניתן לדבר עליו על אימפריאליזם אירופאי במזרח התיכון היה בסוף המאה ה-18, בשנת 1798, כשנפוליון כבש את מצרים. עד אז המצב היה הפוך: האימפריאליזם הבולט היה דווקא זה המוסלמי באירופה.

לואיס גם מתייחס ללימודי שפות במסגרת המחקר המזרחני ומראה שבגלל הכיבוש העות'מאני באירופה, בשביל האירופאים השפה השימושית ביותר של המזרח הקרוב הייתה טורקית, אך במקום זאת למדו באוניברסיטאות באירופה ערבית, כי הייתה שפה חשובה של טקסטים קלאסיים.

ספרי יובל לכבודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Islamic world from classical to modern times : essays in honor of Bernard Lewis / C.E. Bosworth, ... [et al.], editors. Princeton, N. J. : Darwin Press, 1989
  • The Jewish discovery of Islam : studies in honor of Bernard Lewis / edited by Martin Kramer. Tel-Aviv : Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies, Tel Aviv University, 1999

ספריו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המזרח התיכון והמערב. תרגם מאנגלית אליקים רובינשטיין; תל אביב, מערכות, תש"ל.
  • צמיחתה של טורקיה המודרנית. תרגמו לעברית משה זינגר ורבקה גוטליב; ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשל"ז.
  • האסלאם בהיסטוריה: רעיונות, אנשים ומאורעות במזרח התיכון. תרגם מאנגלית שלמה גונן; עורך מדעי משה מעוז; תל אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ד 1984.
  • עלי היסטוריה: קובץ מחקרים. ערכה רחל סימון; ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח 1988.
  • שמיים ואנטישמיים: מחקר על סכסוך ועל דעות קדומות. תרגמה מאנגלית שפרה נט"ר; תל אביב: דביר, תשמ"ט 1989.
  • היהודים בעולם האסלאם. תרגמה מאנגלית מרים שקד; ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשנ"ו 1996.
  • המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו. תרגמה מאנגלית עתליה זילבר; תל אביב, עם עובד, תשנ"ח.
  • הערבים בהיסטוריה. תרגם מאנגלית יונתן רטוש, תשט"ו. תרגום שני: תרגם מאנגלית מרדכי ברקאי; עורך מדעי יהושע פרנקל; תל אביב: דביר, תשנ"ה 1995.
  • המזרח התיכון. תרגמה מאנגלית דניאלה שחם; תל אביב: עם עובד, תש"ס 1999.
  • החשישים: כת קיצונית באסלאם. תרגם מאנגלית משה אילן; עריכה מדעית מאיר בר-אשר; ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס 2000.
  • מה השתבש?: ההתנגשות בין האסלאם והמודרניות במזרח התיכון. תרגם מאנגלית מנשה ארבל; עורך מדעי גיא מעיין; אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תשס"ד 2004.
  • משבר האסלאם: ממלחמה מקודשת לטרור רצחני. תרגם מאנגלית מנשה ארבל; עורך מדעי גיא מעיין; אור יהודה: דביר, תשס"ו 2006.

ספריו במקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Origins of Ismailism, W. Heffer & Sons, Ltd., Cambridge, 1940, reprinted AMS, New York, 1975.
  • British Contributions to Arabic Studies, Longmans, Green & Co., Ltd., London, 1941.
  • Editor, Land of Enchanters, The Harvill Press Ltd., London, 1948; reprinted Wiener Publishers, Princeton, 2001.
  • Handbook of Diplomatic and Political Arabic, Luzac & Co., Ltd., London 1947, reprinted London 1956.
  • The Arabs in History, Hutchinson & Co., Ltd., London, 1950. Reprinted 1954, 1956, 2nd. ed. 1958, reprinted 1960, 1962, 3rd ed. 1964, 4th ed. 1966, reprinted 1968, 5th ed. 1970, reprinted 1975, Oxford University Press, New York, 6th ed., 1993.
  • Noted and Documents from the Turkish Archives, The Israel Oriental Society, Jerusalem, 1952.
  • The Encyclopedia of Islam, member, Editorial Committee, 1960-1991.
  • The Emergence of Modern Turkey, The Oxford University Press, London and New York, 1961, revised edition 1968, new edition 2001.
  • The Kingly Crown (trans. From Ibn Gabirol), Vallentine, Mitchell, London, 1961.
  • co-authored with others, Constantine Porphyrogenitus: De Administrando Imperio, Volume II, Commentary, Athlone Press, London, 1962.
  • co-editor with P. M. Holt, Historians of the Middle East, The Oxford University Press, London, 1962, reprinted 1972.
  • Istanbul and the Civilization of the Ottoman Empire, University of Oklahoma Press, Norman, 1963, reprinted 1968, 1972.
  • The Middle East and the West, Indiana University Press, Bloomington and Weidenfeld & Nicholson, London, 1964, reprinted (paperback) Harper & Row, New York, 1966, 1968.
  • The Assassins, Weidenfeld & Nicholson, London, 1967, Basic Books, New York, 1968, 1970, reprinted 1972, 1980, Oxford University Press, New York, 1987.
  • Co-editor with others, The Cambridge History of Islam, Cambridge, 1970.
  • Race and Color in Islam, Harper & Row, New York, 1971, reprinted Octagon Books, New York, 1979.
  • Islam in History, Alcove Press Ltd., London, 1973; Open Court, Chicago, 1993; new edition 2001.
  • Islam from the Prophet Muhammad to the Capture of Constantinopole, 2 vols, Walker, New York, 1974; (paperback) Harper & Row, New York, 1974; Oxford University Press, 1987.
  • History – Remembered, Recovered, Invented, Princeton University Press, Princeton 1975, reprinted 1976; (paperback) Simon & Schuster, New York, 1987.
  • Editor, The World of Islam, Thames & Hudson, London, Islam and the Arab World, Knopf, New York, 1976 (editions of the same book).
  • Studies in Classical and Ottoman Islam, 7th-16th centuries), Variorum

reprints, London, 1976.

  • (with Amnon Cohen) Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century, Princeton University Press, Princeton, 1978.
  • The Muslim Discovery of Europe, W.W. Norton, New York, 1982. Paperback edition, 1985; revised edition 2001.
  • Introduction and additional notes, Ignaz Goldziher, Introduction to Islamic Theology and Law, translated by Andras and Ruth Hamori, Princeton University Press, 1981.
  • co-editor with Benjamin Braude, Christians and Jews in the Ottoman Empire, 2 vols., Holmes & Meier Publications, Inc., New York, 1982.
  • The Jews of Islam, Princeton University Press, Princeton, 1984. Reprinted 1986, paperback edition, 1987.
  • Le retour de l'Islam, Gallimard, Paris, 1985.
  • (co-editor with Edmund Leites and Margaret Case), As Others See Us: Mutual Perceptions East and West, International Society for the Comparative Study of Civilizations, New York, 1985.
  • Semites and anti-Semites, W.W. Norton, New York, 1986; Orion Publishing, London, 1997; revised edition 1999.
  • The Political Language of Islam, University of Chicago Press, Chicago, 1988.
  • Race and Slavery in the Middle East: An Historical Enquiry, Oxford University Press, New York, 1990. (A revised and expanded edition of Race and Color in Islam, 1979.)
  • (co-editor with Friedrich Niewohner) Religionsgesprache im Mittelalter, Herzog August Bibliothek Wolfenbuttel, Wiesbaden, 1992.
  • Islam and the West, Oxford University Press, New York, 1993.
  • Shaping of the Modern Middle East, Oxford University Press, New York, 1993. (A revised and recast edition of The Middle East and the West, 1964.)
  • (co-editor with Dominique Schnapper) Muslims in Europe, Pinter Publishers, London, 1994.
  • Cultures in Conflict: Christians, Muslims and Jews in the Age of Discovery, Oxford University Press, New York, 1995.
  • The Middle East: Two Thousand Years of History from the Rise of Christianity to the Present Day, Wiedenfeld and Nicolson, London, 1995. A National Book Critics Circle Award Finalist.
  • The Future of the Middle East, Phoenix/Orion Publishing Group, London, 1997.
  • The Multiple Identities of the Middle East, Weidenfeld & Nicolson, London, 1998.
  • Uno sguardo dal Medio Oriente, Di Renzo Editore, Rome, 1999, 2002.
  • A Middle East Mosaic: Fragments of Life, Letters and History, Random House, New York, 2000.
  • Music of A Distant Drum, Princeton University Press, Princeton, 2001.
  • What Went Wrong? Western Impact and Middle Eastern Response, Oxford University Press, New York, 2002.
  • The Crisis of Islam: Holy War and Unholy Terror, Random House, New York, 2003.
  • From Babel to Dragomans: Interpreting the Middle East, Oxford University Press, New York, 2004.
  • Islam, Quatro Gallimard, Paris, 2005.
  • Political Words and Ideas in Islam, Princeton, 2008.
  • (co-authored with Buntzie Ellis Churchill) Islam: The Religion and the People, Upper Saddle River, New Jersey, 2008.
  • Fate and Power: Religion and Politics in the Middle East, Oxford University Press, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברנרד לואיס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 Martin Kramer, (1999). "Bernard Lewis" Encyclopedia of Historians and Historical Writing, Vol. 1. London:Fitzroy Dearborn. pp. 719-720.
  2. ^ James L. Abrahmson, "Will the West – and the United States – Go the Distance?" , American Diplomacy, 8 June 2007.
  3. ^ "AEI's Weird Celebration" Slate (magazine). March 14, 2007.
  4. ^ The Origins of Ismailism, W. Heffer & Sons, Ltd., Cambridge, 1940, reprinted AMS, New York, 1975.
  5. ^ Bernard Lewis, "Arabic Sources on Maimonides," in S. Rawidowicz,, (ed.), Metsuda, London, 1945, 171-80.
  6. ^ Bernard Lewis, "The Legend of the Jewish Origin of the Fatimid Caliphs," Melilah, iii-iv (1950), 185-7.
  7. ^ The Kingly Crown (trans. From Ibn Gabirol), Vallentine, Mitchell, London, 1961.
  8. ^ Bernard Lewis, "The Roots of Muslim Rage", The Atlantic Monthly, September 1990.
  9. ^ "Europe and Islam," American Enterprise Institute for Public Policy Research 2007 Irving Kristol Lecture, March 7, 2007.
  10. ^ שם
  11. ^ Bernard Lewis, "The Islamic Guilds", Economic History Review, viii (1937), 20-37.
  12. ^ 12.0 12.1 Stephen R. Humphreys (May /June 1990). "Bernard Lewis: An Appreciation", Humanities 11 (3): 17-20
  13. ^ Stephen R. Humphreys (May /June 1990). "Bernard Lewis: An Appreciation", Humanities 11 (3): 17-20.
  14. ^ Bernard Lewis ,Muslim Discovery of Europe, Norton Paperback, 2001, p.22.
  15. ^ שמיים ואנטישמיים: מחקר על סכסוך ועל דעות קדומות. תרגמה מאנגלית שפרה נט"ר; תל אביב: דביר, תשמ"ט 1989.
  16. ^ Bernard Lewis, The Crisis of Islam : Holy War and Unholy Terror, Modern Library, 2003, p.90-91, 108, 110-111
  17. ^ Bernard Lewis, "The Roots of Muslim Rage," The Atlantic Monthly, September, 1990, pp. 47-60
  18. ^ Bobby Ghosh, (3 February 2009). "Q&A: Bernard Lewis on Islam's Crisis". Time Magazine.
  19. ^ Bernard Lewis and Buntzie Ellis Churchill, Islam: The Religion and the People, Wharton School Publishing, 2008, pp. 145-150
  20. ^ Islam: The Religion and the People, p. 53
  21. ^ Islam: The Religion and the People, p. 146
  22. ^ Islam: The Religion and the People, p. 146
  23. ^ Islam: The Religion and the People, p. 127
  24. ^ "Remarks by Vice President Cheney at the World Affairs Council of Philadelphia Luncheon Honoring Professor Bernard Lewis". May 1, 2006.
  25. ^ Bernard Lewis, The Origins of Ismailism, W. Heffer & Sons, Ltd., Cambridge, 1940, reprinted AMS, New York, 1975.
  26. ^ The Roots of Muslim Rage, The Atlantic Monthly, September, 1990, pp. 47-60.
  27. ^ 27.0 27.1 FOUAD AJAMI, IN APPRECIATION A Sage in Christendom A personal tribute to Bernard Lewis. May 1, 2006
  28. ^ Ruthie Blum Liebowitz, ("One on One: When Defeat means liberation," Jerusalem Post, March 6, 2008 (interview with Bernard Lewis)
  29. ^ Bernard Lewis, "License to Kill," Foreign Affairs, Vol. 77, No. 6, November/December 1998, pp. 14-19.
  30. ^ המאמר בתרגום לעברית באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  31. ^ Faith and Power: Religion and Politics in the Middle East