ברתולד דומיניק ליפאי
צילום משנת 1901 | |
לידה |
21 בספטמבר 1864 טורזובקה (טורזופאלווה), סלובקיה, אז בממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרית |
---|---|
פטירה |
17 בדצמבר 1919 (בגיל 55) וינה, הרפובליקה האוסטרית הראשונה |
תקופת הפעילות | מ-1887 |
צאצאים | אלכסנדר ליפאי, Franz Lippay |
ברתולד דומיניק ליפאי או ברטלומאוס דומיניק ליפאי (בגרמנית: Berthold Dominik Lippay או Bartholomaus Dominik Lippay' בהונגרית: Lippai Bertalan Domokos, שם המשפחה המקורי: ליפנר;[1] 21 בספטמבר 1864 – 17 בדצמבר 1919 [2]) היה צייר פורטרטיסט אוסטרי-הונגרי, ממוצא יהודי, יליד סלובקיה.
קורות חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ברתולד דומיניק ליפאי נולד בשנת 1864 במשפחה יהודית ביישוב טורזובקה בצפון מערב סלובקיה, אז "הונגריה העליונה", מחוז טרנצ'ין של ממלכת הונגריה (במסגרת האימפריה האוסטרית), כיום במחוז ז'ילינה של סלובקיה העצמאית. גדל והתחנך בהונגריה. בצעירותו למד ציור בבלגיה, באנטוורפן אצל ז'אן-פרנסואה פורטאלס ובבריסל אצל שארל הרמאנס, אחר כך בפריז אצל אלכסנדר קבנל. אחרי 1887 הצטרף לפמליה של הנסיך פרדיננד מסקוסוניה-קובורג-גותה שנסע לבולגריה, כדי להיות מוכתר כנסיך-עוצר של בולגריה.[3] למשך תקופה ארוכה חי ועבד באיטליה, כולל ברומא, בה צייר דיוקנאות של האפיפיורים פיוס העשירי ובנדיקטוס החמישה עשר, כמו כן של הקרדינלים רפאל מרי דל ואל ולואיג'י אורלי די סנטו סטפאנו. כצייר רשמי היה מקורב לחצר האפיפיור עד כדי כך שבשנת 1904 תיווך את קבלתו של בנימין זאב הרצל על ידי האפיפיור פיוס העשירי והקרדינל מרי דל ואל.[4] בשנת 1903 האפיפיור פיוס העשירי זיכה אותו בתואר אצולה של רוזן.
בווינה צייר ליפאי דיוקנאות של בני החברה הגבוהה, לרבות את הקיסר פרנץ יוזף הראשון, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה, אויגן וידוענים אחרים, לרבות פרדיננד דה לספס, קלמן מיקסאט, ריכרד פון קראפט-אבינג, יוליוס וגנר-יאורג, קרל לואגר, פרנסואה קופה ואחרים.
בזכות קשרי הידידות שלו עם מיכאילו ואלטרוביץ' תרם ליפאי את אוסף הציורים האיטלקיים שלו למוזיאון הלאומי של סרביה בבלגרד, מה שהיווה בסיס לאוסף האומנות האיטלקית של המוזיאון.[5] ליפאי נפטר ב-17 דצמבר 1919 בווינה, ברובע אחד, ברחוב שטובנבאסטיי 2, אחרי מחלה קשה וארוכה. הובא לקבורה ב-22 בדצמבר 1919 בבית הקבורת המרכזי של וינה.[6]
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1887 המיר ליפאי את דתו לנצרות הרומית-קתולית ובשנת 1889 התחתן עם ג'ודיטה הולפגרטנר מוונציה. לזוג נולדו שישה ילדים, ביניהם אלכסנדר ליפאי, מנצח ומורה, מייסד תזמורת במנילה, פרנץ רודולף ליפאי (1965-1897), חתן פרס ליבן. שני ילדים אחרים שלו, בן בשם גזה והבת בשם נינה הפכו גם הם לאמנים.[7]
דמותו של ליפאי במדיה האמנותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הוא מוזכר בשם "הרוזן ליפאי" על ידי הסופר קרל קראוס בספרו "הימים האחרונים של האנושות".[8] לפי קראוס שם המשפחה המקורי של ליפאי-ליפנר היה ליפשיץ.
פרסים ואותות הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1903 - קיבל תואר אצולה מהאפיפיור
- 1911 - קיבל את העיטור המסדר פרנץ יוזף בדרגת קצין גדול[9]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Lippay Bartholomäus (Bertalan) Dominik. In: Österreichisches Biographisches Lexikon 1815–1950 (ÖBL). Band 5, Verlag der Österreichischen Akademie der Wissenschaften, Wien 1972, S. 234.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ A Magyar nemzeti muzeum képtárának leiró katalogusa / Feldolgozta Dr. Peregriny János. — Budapest, Az Athenaeum irod. és nyomdai r.t. könyvnyomdája, 1900. — קטלוג היצירות בגלריית המוזיאון הלאומי ההונגרי עורך: יאנוש פרגריני, עמ' 166
- ^ בכמה מקורות 17 בינואר 1920Adriana Boidi Sassone. Ville Piemontesi: interni e decorazioni del XVII e XIX secolo. — L’Arciere, 1986. — עמ'. 62
- ^ Hans-Joachim Böttcher Ferdinand von Sachsen-Coburg und Gotha 1861 - 1948 - Ein Kosmopolit auf dem bulgarischen Thron Osteuropazentrum Berlin-Verlag (Anthea Verlagsgruppe)Berlin 1948 ISBN=978-3-89998-296-1 עמ' 52
- ^ Ernst Pawel - The Labyrinth of Exile - A Life of Theodor Herzl, Farrar, Straus and Giroux, 2011 עמ' 518
- ^ Da Carpaccio a Canaletto: tesori d’arte italiana dal Museo nazionale di Belgrado / A cura di Tatjana Bošnjak, Rosa D’Amico. — Venezia: Marsilio, 2004. — P. 13
- ^ לפי רישום באוסף החברה הגניאלוגית-הרדלית "אדלר" בווינה
- ^ Max Kamien. Dr. Count Franz Rudolf Anton Georg Josef Maria Lippay: Lawyer, Soldier, Physiologist, Medical Practitioner, Refugee, Academic & Ophthalmologist Health and History, Vol. 4, No. 2 (2002), pp. 93-114]
- ^ Kraus, Karl. Die letzten Tage der Menschheit: Tragödie in fünf Akten mit vorspiel und Epilog —Wien: «Die Fackel», [1921]. — S. 21 ]
- ^ [Hof- und Staats-Handbuch der Österreichisch-Ungarischen Monarchie: für das Jahr 1918. — Wien, 1918. — S. 162.]