בר אבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בר אבא, או ישוע בר-אבא, הוא דמות בברית החדשה, המוזכר כמורד במלכות וכרוצח או כשודד, אשר פונטיוס פילאטוס שיחרר לחופשי בחג הפסח, לדרישת ההמון, במקום לשחרר את ישוע מנצרת.

העונש הצפוי לבר-אבא היה מוות בצליבה, אולם לפי ארבע הבשורות הקאנוניות וכן לפי הבשורה על פי פטרוס, נהג נציב יהודה לחון פושע אחד מדי שנה בחג הפסח. הפושע שזכה לחנינה היה נבחר על פי העדפת ההמון (ochlos). לפי ארבע הבשורות הקאנוניות וכן לפי הבשורה על פי פטרוס, פילאטוס שאל את ההמון שהתאסף לפני ארמונו אם רצונם שישחרר את ישוע מנצרת או את בר-אבא, וההמון קרא לו לשחרר את בר-אבא ולצלוב את ישוע מנצרת. בגרסה המובאת בבשורה על פי מתי[1] מסופר גם כי ההמון קיבל על עצמו את האחריות למות ישוע במלים "דמו עלינו ועל בנינו".

לסיפור על בר-אבא ניכרת חשיבות היסטורית, שכן נעשה בו שימוש כדי להטיל את האשם בצליבת ישו על היהודים, וכדי להצדיק אנטישמיות. עם זאת, כבר יוחנן כריסוסטומוס הדגיש כי אין מדובר באחריות קולקטיבית וכי בין היהודים שצעקו "דמו עלינו" היה גם פאולוס עצמו. כל הטלת אשמה כזו גונתה בשיטתיות מאז ועידת הוותיקן השנייה ב-1962. בספר שפרסם בשנת 2011, דחה האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר פרשנות זו, המכונה "רצח האל על ידי היהודים", והטיל את האשם על חטאי האנושות ואת האחריות על ההמון שהתקבץ במקדש בלבד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בר אבא בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]