בת' אליוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בת' אליוט
Beth Elliott
אין תמונה חופשית
לידה 1950 (בת 70 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק הדרתה ממרחבים פמיניסטית בשנות ה-70 בשל היותה טרנסג'נדרית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בת' אליוט (באנגלית: Beth Elliott; נולדה ב-1950) היא זמרת פולק לסבית טרנסג'נדרית אמריקאית, פעילה חברתית וסופרת.[1] בתחילת שנות ה-1970 הייתה אליוט חלק מארגון בנותיה של ביליטיס ומעורבת בכנס הלסביות של החוף המערבי בקליפורניה. היא הפכה לדמות שנויה במחלוקת כאשר חברות קבוצות אלה החליטו שהיא לא נחשבת כאישה והדירו אותה.[2]

בנותיה של ביליטיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליוט שימשה כסגנית נשיאת פרק סן פרנסיסקו של ארגון הלסביות הפוליטי בנותיה של ביליטיס בשנים 1971 ו-1972, במהלכן שימשה גם כעורכת הביטאון של הפרק, Sisters. כשהיא הצטרפה לראשונה ב-1971, זכותה להיות בארגון עורר ויכוח סוער, בגלל המגדר בו זוהתה בלידתה.[3] היא התקבלה לארגון, ושירתה בו עד סוף 1972 אז היא הואשמה בטרדה מינית על ידי חברתה לשעבר, הלסבית הבדלנית ופעילה אנטי-טרנס בוו ג'ו וון דורה, מה שהוביל להצבעה שהכריעה בנושא.[4][5] התוצאה הייתה 35 ל-28 נגד הכללתה של אליוט, או כל אישה טרנס אחרת בקבוצה.[6] כאשר דל מרטין הודיעה על תוצאות ההצבעה, צוות המערכת של Sisters יצאו כולן, ואף עזבו את הארגון בעקבות עוזב את הקבוצה בעקבות ההחלטה.

כנס הלסביות של החוף המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בת' אליוט המשיכה את מעורבותה בתנועת הנשים כשעזרה להקים ולארגן את כנס הלסביות של החוף המערבי שהתקיים באפריל 1973. היא הייתה בוועדה המארגנת, והתבקשה להופיע בתור זמרת בכנס עצמו. אך בלילה הראשון של הכנס, כשעלתה לבמה, היא נתקלה באופוזיציה אלימה. קבוצת לסביות בדלניות, The Gutter Dykes (דייקיות הביבים), ארגנו קמפיין וחילקו עלונים במחאה על השתתפותה של אליוט, בטענה שהיא גבר, והן ניגשו לבמה באופן מאיים.[7] מופיעות אחרות, ג'ין קורדובה, רובין טיילר, ופטי הריסון, הצהירו כי הן הגיבו להגנתה של אליוט והביאו להכרה בצורך להצביע אם אליוט תוכל להמשיך ולהופיע. על פי רובין טיילר, המתנגדות אף עלו על הבמה כדי להכות את אליוט, והיא נפגעה על ידן. זה לקח יותר משעה לספור את 1,300 הקולות, בערך, של המשתתפות בכנס, ובתוצאה הסופית, שני שלישים הצביעו לטובת הופעתה של אליוט.[8] אליוט הופיעה בסט קצר ואז עזבה את הכנס. למחרת, כשעלתה לבימה הנואמת המרכזית רובין מורגן, היא נתנה נאום אותו שינתה לאחר אירועי הלילה הקודם. בנאום, שכותרתו "לסביות ופמיניזם: מילים נרדפות או סתירות?" מורגן כינתה את אליוט "פורץ זכר טרנסווסטיט", וכשהיא משתמשת בשמות גוף זכריים, האשימה אותה כ"אופורטוניסט, מסתנן, ומשחית עם מנטליות של אנס".[9][10]

אחרי הכנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקרית בכנס, שהיה האירוע הלסבי הגדול ביותר עד אותה העת, השאירה את חותמה. לא רק שאליוט צולקה רגשית וחברתית, אלא גם הופצו חומרים בגנותה בקרב הרשתות העממיות הלסביות, ומשם התחיל הדימוי של "הטרנס האנס", אשר הפך לחלק בסיסי מגישות טרנספוביות עד היום. האירוע היה הפעם הראשונה שבו פמיניסטיות רבות נתקלו בשאלת זהותן של נשים טרנסג'נדריות והיכללותן בתנועה. אליוט נותרה מנודה ממרבית הקהילות הלסביות ושל תנועת הנשים בשל המחלוקת שעוררה הסוגיה בקרב פמיניסטיות.[11]

המשך חייה וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז אמצע שנות ה-1970, בת' אליוט כותבת ומפרסמת רבות בנושא ביסקסואליות, פמיניזם, תנועת האיידס, פמיניזם סקס-פוזיטיב, ונושאים טרנסג'נדריים.[12] בנוסף, אליוט חיברה מספר ספרים, ביניהם ספר זיכרונותיה משנת 1996, Mirrors: Portrait of a Lesbian Transsexual, שתואר כ"קלאסיקה בהיסטוריה הספרותית הלסבית פמיניסטית וכן הטרנסג'נדרית/טרנסקסואלית" על ידי עיתון Bay Area Reporter.[13] במהדורה מחודשת של הספר ב-2011, היא הוסיפה מבוא, אחרית דבר, ופרק על החוויה שלה בכנס הלסביות של החוף המערבי. היא גם המחברת של רומן המדע הבדיוני, Don’t Call it “Virtual”, אשר יצא בשנת 2003.[14]

היא מעורבת באקטיביזם פוליטי למען זכויות להט"ב, וייסדה את מועדון הלהט"ב על שם אליס ב. טוקלאס בסן פרנסיסקו. היא נבחר כחברת מועצת המנהלים של הוועדה לרפורמה בחוקי המין של קליפורניה, אשר, בשנת 1975, תמכה בביטול החוק נגד מעשי סדום (משכב זכר) בקליפורניה.

אליוט זמרת פולק מאז שנות ה-1960 המאוחרות, והייתה פעילה בסצנת המוזיקה ההיפית של הייט-אשבורי בשנות ה-1970. האלבום האחרון שלה יצא בהוצאה עצמאית ב-2005, בשם Buried Treasure.[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Stryker, Susan (2008). "Transgender History". Seal Press. עמ' 102–104. 
  2. ^ Meyerowitz, Joanne J. (2009). How Sex Changed: A History of Transsexuality in the United States. Harvard University Press. עמ' 259–260. ISBN 978-0-674-04096-0. 
  3. ^ Gallo, Marcia. "Different Daughters: A History of the Daughters of Bilitis and the Rise of the Lesbian Rights Movement". Seal Press, 2006. עמ' 190–191. 
  4. ^ "1973: West Coast TERFs". The Terfs. 12 באוקטובר 2013. ; provides context on the accusations
  5. ^ Elliott, Beth; Nettick, Geri (2011). "Mirrors: Portrait of a Lesbian Transsexual". CreateSpace Independent Publishing Platform. 
  6. ^ Clendinen, Dudley; Nagourney, Adam (2013). "Out For Good: The Struggle to Build a Gay Rights Movement in America". Simon and Schuster. עמ' 164–167. 
  7. ^ Williams, Cristan (2014). "That time TERFs beat RadFems for protecting a trans woman from their assault". The Transadvocate. 
  8. ^ Erickson-Schroth, Laura (2014). "Trans Bodies, Trans Selves: A Resource for the Transgender Community". Oxford University Press. עמ' 518. 
  9. ^ Pomerleau, Carlos (2013). "Califia Women: Feminist Education against Sexism, Classism, and Racism". University of Texas. עמ' 28–29. 
  10. ^ Robin Morgan, “Keynote Address” Lesbian Tide. May/Jun73, Vol. 2 Issue 10/11, p30-34 (quote p 32); additional coverage in Pichulina Hampi, Advocate, May 9, 1973, issue 11, p. 4
  11. ^ Sides, Josh (2009). "Erotic City: Sexual Revolutions and the Making of Modern San Francisco". Oxford University Press. עמ' 120–122. 
  12. ^ "Feminists Who Changed America, 1963–1975". University of Illinois Press. 17 באפריל 2015. עמ' 133. 
  13. ^ Cassell, Heather (25 באוגוסט 2011). "Telling tales of lesbian trans history". The Bay Area Reporter. 
  14. ^ "Don't call it "virtual"". World Cat. 
  15. ^ "Buried Treasure". CD Baby.