בתולה (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"...וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָה אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה..." ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים י"ג-כ"א

בתולה לפי הגדרת ההלכה היא אשה שמעולם לא קיימה יחסי מין עם גבר ובתוליה (קרום הבתולים שלה) עדיין קיימים. בהלכה יש משמעות להיותה של נערה (בין הגיל 12 ל־12.5) בתולה לנושאים שונים. בהלכה נזכרת גם כן "בתולת דמים" שהיא ילדה שעדיין לא קיבלה וסת, זאת להבדיל מ"בתולת בתולים" שהיא הבתולה הרגילה. קיימות כמה הלכות המבדילות בין בתולה לבעולה (ההפך מבתולה).

נישואים לבתולה לעומת בעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות הבתולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתולה הנישאת לאיש זכאית למאתיים זוזים בכתובתה, ובעולה זכאית למאה זוזים בלבד. כמו כן, בת כהן בתולה הנישאת לאיש זכאית לארבע מאות זוזים בכתובתה, לעומת בת כהן שנתאלמנה או נתגרשה שזכאית למאה זוזים בלבד.

אשה שנישאה כבתולה ובעלה טוען לאחר מכן שלא הייתה בתולה, קיימים דינים שיסודם בפסוקי התורה המפורשים, לבירור העניין (שאלה מרכזית היא האם יצא דם בזמן יחסי האישות) וקביעת דין הנוגעים בדבר.

נישואי כהן גדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהן גדול מצווה לקחת לאשה בתולה: "וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, אֲנִי ה'. וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח"[1].

אובדן לא רצוני של הבתולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שאנס או פיתה בתולה, חייב לשלם לאביה סכום גדול. ההלכה קובעת, כי אם מספר אנשים באו עליה שלא כדרכה היא עדיין נחשבת לבתולה, ועל כולם יוטל תשלום על פי דיני תשלומי האונס.

מוכת עץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלכה קיימים הבדלים בין אישה שקיימה יחסי מין ("בעולה") לבין אישה שבאופן מולד או עקב תאונה אין לה קרום בתולים ("מוכת עץ"), וקיימות מחלוקות לגבי דיניה השונים. עם זאת נקבע בהלכה שילדה עד גיל שלוש שנים שנקרעו בתוליה - "בתוליה חוזרים" על כל המשמעויות ההלכתיות הנגזרות מכך[2]. לבתולה ישנם שני סימני שמעידים על היותה בתולה: דם בעת קיום יחסי המין בפעם הראשונה ו"פתח סתום", תחושת דוחק בעת קיום יחסי המין. בתולה בוגרת (מגיל 12.5 ומעלה) שונה מבתולה רגילה בכך שאחד משני הסימנים (הראשונים חלוקים איזה מהם) לא בהכרח קיים וחסרונו לא מעיד על כך שנבעלה.

רב ושמואל נחלקו במסכת כתובות אודות קטן שבא על נערה. על פי ההלכה אין ביאתו נחשבת לביאה כלל, ולכן אין היא נחשבת לבעולה, אך לפי רב יש לה דין של "מוכת עץ", לפי רש"י ההסבר הוא שכן בתוליה אינן קיימים יותר, וכיון שכך, היא שווה בדינה למוכת עץ, שבתוליה נקרעו על ידי עץ או נפילה. אך שמואל חלוק עליו, וקובע את ההלכה כי "אין מוכת עץ בבשר", כלומר אין לביאה זו כל חשיבות, ואף לא להתאים את דינה למוכת עץ. עוד מסופר במסכת זו על משפחות שלבנותיהם לא היה דם נידה ולא דם בתולים, וקראו להם "דור קטוע".

כדי לשמור על הבתולין, היו בתולות שענדו על רגליהן "כבלים", תכשיט כעין אזיקים - שני צמידי נוי וביניהם שרשרת - למניעת אפשרות קריעת הבתולים עקב פסיעה בצעדים רחבים מדי. במשנה במסכת שבת[3] נפסק שאסור לאשה לצאת לרשות הרבים בשבת כשעל גופה "כבלים".

קריעת הבתולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחיבורי הגאונים מובאת ברכה הנאמרת על בתולי כלה: "אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום, על כן אילת אהבים שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, ברוך הבוחר בזרעו של אברהם". מתשובות הרמב"ם עולה שבחלק מהמקומות המנהג היה שהחתן אינו יוצא מביתו במשך שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה, ובשבת הציבור היה נאסף לשם להתפלל או לברכו, ואחד מהם היה מברך ברכה זו על כוס יין ועל בשמים. יש שהסתפקו האם לברך אותה כי אינה מופיעה בתלמוד[4], ויש שביקרוה בשל האזכור הפומבי של הבתולים[5] ואף ביטלוה, כדוגמת רבינו תם[6] והרמב"ם[7]:

"ברכה הנקראת ברכת בתולים, הרי היא ברכה לבטלה בלא ספק, נוסף להיותה מנהג מגונה מאוד, שיש בו מחוסר הצניעות ומזניחת קדושת הדת וטהרתה מה שאין למעלה ממנו, רוצה לומר אותה התקהלות מגונה שקוראים קידוש בתולים. ואסור למי שיש בו יראת שמים או צניעות לבוא אליו בשום פנים"

ויש שכתבו לברך ברכה זו בין בני הזוג לאחר שמצא בתולים[8], וכך פתרו את בעיית הצניעות.

על פי רוב אין מברכין את ברכת הבתולים בימינו ואף רוב מבין אלו שכן מברכים עושים זאת בלי שם ומלכות[9].

מנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיון נרחב בנושאים הקשורים באיבוד הבתולים עם הנישואים נערך בפרק הראשון של מסכת כתובות.

על פי ספרות הגאונים היה נהוג בארץ ישראל שהחתן מוציא את הבתולים באצבע ולא בדרך של קיום יחסי מין רגילים. לפי פרקי דרבי אליעזר (פרק טז) מקורו של המנהג ביצחק:

רבי ישמעאל אומר: אמר אברהם ליצחק בנו, העבד הזה חשוד על העבירות הוא ומרמה בידו, שנאמר: "כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב"[10], ראה שמא נגע בצינור. אלא הבא את הנערה האוהלה, והוצא את בתוליה באצבע. אם טהורה בבתוליה – הרי היא לך מפי הגבורה. הכניסה האוהלה, והוציא את בתוליה באצבע, והראה אותן לאברהם אבינו, ואחר כך לקחה, שנאמר: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ"[11] וכך היו ישראל נוהגין להוציא את הבתולים באצבע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוקים י"ב-י"ג
  2. ^ על פי הגמרא בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ד, עמוד ב'
  3. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ו', משנה א'.
  4. ^ דרישה, אבן העזר, סימן סג
  5. ^ תשובות הרמב"ם בפאר הדור סי' קכט, ואיגרות הרמב"ם (שילת), כרך ב עמ' תקצד;
  6. ^ ספר הישר תשובות סימן מה
  7. ^ שו"ת הרמב"ם (בלאו), ח"ב סי' רז;
  8. ^ רא"ש, מסכת כתובות, פרק א, סימן טו. שו"ע, אבן העזר, סימן סג
  9. ^ חידושי המהרש"ל על הטור אבן העזר שם, ובערוך השולחן אבהע"ז סג י.
  10. ^ ספר הושע, פרק י"ב, פסוק ח'
  11. ^ ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק ס"ז


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.