בת-חמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלכה בת-חמה (שכטמן), 1927

בת-חמה הוא שמה הספרותי של מלכה שכטמן (בת יוסף) (ברוסית: Малка Иосифовна Шехтман;‏ 189825 במרץ 1979, כ"ו באדר תשל"ט[1]), משוררת עברייה ידועה ועסקנית תיאטרון בברית המועצות. כתבה בעיקר בעברית. ילידת הכפר ליפניקי במחוז ווהלין שבמערב אוקראינה, חייתה בערים קייב ובצ'רנוביץ.
אחותו של הצייר מנואיל שכטמן.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכה שכטמן נולדה בשנת 1898 בכפר ליפניקי במחוז ווהלין שבמערב אוקראינה. לאורך ילדותה נהגה לדבר עברית עם אביה ויידיש עם אמה.

בהשפעתו של אחיינה פסח גינזבורג (18941947), שהפך בהמשך למשורר עברי, מחזאי, מתרגם ומו"ל, החלה עוד בצעירותה לחבר שירים.

בשנת 1927 התיישבה בקייב והתקבלה לסטודיו למשחק "אמנות" עם הוראה בעברית, ולאחר שנסגר עברה לסטודיו למשחק עם הוראה ביידיש. עסקה במתן שיעורי עברית פרטיים עד לעליית מדרגה ברדיפת הציונים.

בקייב מלכה שכטמן חברה לקבוצה מחתרתית של אומנים שכתבו בעברית והדפיסו באמצעות הקטוגראף את יצירותיהם אשר בהמשך הוברחו לארץ ישראל ויצאו לאור בעיתונות ובכתבי עת. שירה של בת-חמה "חווה" פורסם בכתב העת "השילוח" (1918), אחר כך פורסמו שיריה בכתב העת "הדים" (מס' 3, 1924), במוסף ספרותי לעיתון "דבר" (1925) ועוד. בת-חמה הייתה חברה בחבורת הסופרים מלנינגרד "אוקטובראים עבריים" ולקחה חלק בילקוטה הפיוטי "בראשית" (1926) – אחת משתי הוצאות לאור האחרונות בעברית בברית המועצות. כמעט כל יצירותיה של בת-חמה מהתקופה ההיא פורסמו בספר "גחלים לוחשות", (תל אביב, 1954) בעריכת יהושע א. גלבוע – קובץ שירים וסיפורים שנכתבו בברית המועצות בעברית ויידיש.

הגיבורה הלירית של בת-חמה היא אישה מרדנית, פעם תובענית, פעם קרתנית, שכר חירותה נפרע על חשבון בדידותה (השיר "בת-הפקר", 1924). בשיריה, הכתובים בעברית ספרדית של ארץ-ישראל שוכנים זה ליד זה ניב הרחוב, שפה רהוטה ודמויות סלוניים. בשיר "מחאה" (1926) מטילה בת-חמה חמת-זעם על משתתפי הפוגרומים האנטישמיים.

את השכלתה רכשה במכללה למשחק, לאחר מכן במכון תיאטרוני בקייב בפקולטה היהודית במחלקה לבמאות אצל דוד הופשטיין. זמן-מה היא הייתה מזכירתו, אחר-כך עבדה בוועדת-רדיו בקייב בתור קריינית שידורים ביידיש.

הבמאי הראשי של התיאטרון הממלכתי היהודי על שם שלום עליכם ("גוסט") בקייב, בוריס וורושילוב (1957-1893), הזמין את מלכה שכטמן לעבוד אצלו בתור משנה לבמאי ובהמשך מינה אותה גם למנהלת מקהלת התיאטרון.

בעת מלחמת העולם השנייה פונתה שכטמן יחד עם התיאטרון למרכז אסיה, ומשם אחרי המלחמה עברה להקת השחקנים לצ'רנוביץ. בשנת 1950 נסגר התיאטרון.

בשנת 1937, אחרי שהחלה רדיפת היהודים והציונים בברית המועצות, שרפה שכטמן מחברת עבה עם שיריה שלא פורסמו, ובשנת 1948, אחרי מעצרו של דוד הופשטיין שעימו התכתבה במשך שנים רבות ואשתו הייתה חברתה, השמידה את כל הניירת והספרים הקשורים בתרבות היהודית וניתקה מגעים אישיים איתו. רק באמצע 1970 איתרה פייגה הופשטיין שהתגוררה אז בתל אביב את המשוררת וחידשה הקשר איתה. בת-חמה העבירה את שיריה המאוחרים לישראל, ובדרך זאת הם הגיעו לארכיון של חוקר הספרות יהושע א. גלבוע ומחבר "לקסיקון הספרות העברית" גצל קרסל.

בשיריה המאוחרים (אחרי 1970) גוברים מוטיבים אוטוביוגרפיים, יחד עם זאת ישנם גם שירים על אהבת עם ישראל וארץ ישראל, על באבי יאר והשואה.

שכטמן נפטרה בשנת 1979 בצ'רנוביץ שבאוקראינה. "נדם הקול האחרון של השירה בעברית בברית המועצות", כתב על כך גצל קרסל ב"ידיעות אחרונות" (י"ג בסיוון תשל"ט).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]