בת-שבע דגן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בת-שבע דגן
בת-שבע דגן בחתונת נכדתה מרץ 2016
לידה 8 בספטמבר 1925 (בת 93)
לודז', פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופרת, מחנכת, עיתונאית, פסיכולוגית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת קולומביה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בת-שבע דגן (קורנווייץ) (נולדה ב-8 בספטמבר 1925) היא סופרת ילדים שכתבה בעיקר על נושא השואה. פועלה החינוכי והספרותי מתמקד בהעברת נושא רגיש זה לדורות הצעירים בארץ באמצעות שיתוף חוויותיה שלה כילדה בתקופת השואה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-8 ספטמבר 1925 בלודז' שבפולין בשם איזבלה רובינשטיין לשלמה-פישל, בעל בית מלאכה לאריגה, ולפייגה, תופרת, אחות לשמונה. עם פרוץ המלחמה ברחו ארבעה מאחיה ואחותה הבכורה לברית המועצות. אח אחד עלה לארץ-ישראל לפני המלחמה. יתר בני המשפחה עברו לרדום. היא הייתה חברה בקבוצות לימוד לנוער שהתכנסו בחשאי. בשליחות השומר הצעיר נסעה לגטו ורשה בזהות ארית, שם קיבלה ממרדכי אנילביץ' את עיתון המחתרת והביאה אותו לגטו רדום.[1]

הייתה אסירה במחנות הריכוז אושוויץ, ראוונסבריק ומלחוב. שוחררה ב-2 במאי 1945 על ידי הצבא הבריטי, אחת הבודדות במשפחתה ששרדו את המלחמה. עלתה לארץ בספטמבר 1945 והחלה לפרסם את כתביה בשנת 1991. החלה דרכה כגננת ומחנכת. למדה בסמינר שיין למורים ולגננות ולאחר סיום לימודיה האקדמיים עבדה כפסיכולוגית חינוכית. ניהלה את מדור גני הילדים בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב-יפו.[2]

היא אינה מגדירה עצמה כ"ניצולת השואה", ביטוי שהיא מגדירה כמי שניצל על ידי אדם אחר, אלא כ"שורדת אושוויץ", שלחמה על הישרדותה בתנאים הקשים שהתקיימו בשואה. לטענתה, גם ההצלה וגם ההישרדות תלויות בכוח הרצון לחיות, כושר הסתגלות ואף מצירופי מקרים, אמונה ומזל.

סגנון כתיבתה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבתה של דגן כוללת סיפורים ושירים לילדים המדברים על חוויות ילדותה מהשואה, ומאופיינת על ידי חוקרת ספרות הילדים יעל דר כ"ספרות הדור השלישי", כלומר, דור ראשון שהיה בשואה כותב עבור הדור השלישי (סבים וסבתות עבור נכדיהם), ממרחק של כחמישים שנה ממאורעות השואה עצמם.[3]

רכיב השתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרת ספרות הילדים יעל דר טוענת כי מאז קום המדינה ובמשך חמישה עשורים לאחר מכן, המעיטו בכתיבת ספרות ילדים על השואה, מחשש ליצור פחדים בטרם עת בקרב הילדים ולהזיק להם.[3] מתחילת שנות ה-2000 חל שינוי בכך, ונכתבו יותר סיפורים ושירים לילדים על הנושא. ההיסטוריונית אניטה שפירא[4] מעלה הסבר להיעדר ספרות נרחבת בנושא, וטוענת כי השתיקה הייתה תוצר של תרבות אֵבל מקובלת בזמנו שעניינה היה איפוק; השואה נחשבה בחברה כדבר שיש להסתירו על מנת שלא להיראות חלש. ניצולי השואה שהגיעו לארץ רצו להשתייך לחברת הצברים החזקים, ולכן זיכרונותיהם מהשואה עמדו להם כמכשול ולא אפשרו להם היטמעות בחברה, הן מצד הקולטים והן מצד הנקלטים. התפישה הרווחת הייתה שרק מי שהתנגדו בכוח הזרוע או מרדו בשלטון הנאצי נחשבו כראויים לשבח, ואלו מבין הניצולים ש"רק" שרדו ו"רק" הצליחו לשמור על צלם אנוש אינם ראויים לו, אלא להפך, מבטאים את דמותו של יהודי חלש ומעורר רחמים. עם הזמן החלה תפישה זו להשתנות וההבנה כי השואה, כולל הסיפורים האישיים של אלה שעברו אותה על בשרם, היא חלק מהזהות הקולקטיבית של העם היהודי החלה לחלחל, ולסיפוריהם תפקיד חשוב בזהות העם כולו.

לטענתה, מקורה של שתיקה זו בקרב השורדים היא במנגנוני הגנה לא מודעים שהופעלו אצלם עקב הטראומה הממושכת. השורדים שהחלו לספר על חוויותיהם, לדבריה, פעלו מתוך מחויבות מוסרית ורגשית, כמעין תשלום חוב עבור אלה שלא הצליחו לשרוד. בספריה דגן מוסיפה ודנה בנושא השתיקה בהקשר החברתי, לנוכח הפחד הטבעי שחש כל אחד לנוכח נושא השואה, ועל כן מביא להימנעות מעיסוק בו. תגובה דומה ניתן למצוא אצל מבוגרים שחרדים לתגובות ילדיהם לנושאים הקשורים בשואה.

ייתכן כי סיבה נוספת לשתיקה ולחוסר העיסוק בשואה נובעת ממכשולים אסתטיים, כפי שטוען א.ב. יהושע.[5] לטענתו, ישנה הסתייגות מוסרית בהפיכה של חוויה קשה שכזו ליצירה אמנותית. הוא מעמיד בנוסף בעיית הזדהות שעיקרה טמון בכך שמראש הרחמים נתונים לדובר החלש, ומכאן גם ההזדהות עמו היא אוטומטית, שלא כמו בספרות אחרת בה הדובר צריך להתאמץ על מנת לרכוש את אהדתם והזדהותם של הקוראים. מכשול נוסף טמון בכך שלקוראים אין אפשרות להבין את הסיטואציה לעומקה. היא מזכירה בעיה זו: היא טוענת כי לכל אדם קשה לתפוש ולהבין אירועים ומעשים בהם לא התנסה בחייו.

הגדרה במרחב הספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרת מירי ברוך מגדירה את השיר הלירי כקשור לתחושות, הלך רוח וחוויות רגשיות של הפרט במגעו עם העולם. הגדרה זו תואמת את רוח כתביה של דגן, מכיוון שמובעים בהם רגשותיהם ומחשבותיהם של הגיבורים. בנוסף, הם תואמים למאפיינים נוספים של השיר הלירי: דובר בגוף ראשון המספר על חוויות אישיות, תיאור הדברים בזמן הווה או סמוך לו, בדרך כלל קצר וממוקד. ברוך מבדילה בין שני סוגים של השיר הלירי: השיר הלירי למבוגרים, שהוא שיר 'טבעי' שיוצר אשליה כי אין בו סגנון ועיצוב אמנותי אלא וידוי הדובר בפני קהל כלשהו, והשיר הלירי לילדים: שיר 'מחופש' בו דובר מבוגר מתחפש לילד ומספר על חוויות ילדוּת שלו ושל אחרים. הסגנון אינו סגנונו הטבעי של הדובר אלא סגנון המתחשב בגיל וברמת החשיבה של הקורא הילדי. בהתאם להגדרת השיר הלירי לילדים של ברוך, דגן לרוב מתארת בשיריה את ילדותה מנקודת מבט של ילד או ילדה, וגם השפה מותאמת לילדים. בדבר הסגנון, ישנו ספק, שכן כתביה של דגן מיועדים בראש ובראשונה לילדים, ואולי זהו סגנונה הטבעי ולא בהכרח סגנון מותאם ומתחשב. לכתביה ישנם גם השתייכות לז'אנר הסיפורי, מפני שהם כוללים מרכיבים סיפוריים של עלילה וסיפור התואמים את הגדרת ז'אנר זה.

הגדרתה של דגן את כתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגן מספרת כי בעת עבודתה כגננת נתקלה בשאלות רבות מצד הילדים בנוגע למספר המקועקע על זרועה. היא ניסתה לכתוב להם סיפור כדי למצוא להם הסבר מתאים. ברבות השנים, כפסיכולוגית, התאימה את כתביה עבור הילדים. לדוגמה, סיפורה "מה קרה בשואה"[6] מסתיים בסוף טוב: עלייה לארץ ישראל.

אני כמובן כותבת כך שתישמר בריאות הנפש של הילד. הסיפורים נגמרים בהפי אנד, כדי לא לגזול מהם את האמונה באדם.[2]

לצד השמירה על בריאותם הנפשית של הילדים היא מאמינה כי ישנו הכרח במתן תשובות לילדים עבור שאלותיהם בנושא השואה. השאלות והתשובות מאפשרות להם להשתתף בחינוך למציאות, מספקות את סקרנותם הטבעית ובכך משפרות את המוטיבציה של הילדים להמשיך לשאול שאלות ולחקור את העולם סביבם. דגן חושבת כי השמעת סיפורי השואה לילדים תגרום לשותפות רגשית, עיצוב שיפוט מוסרי, תחנך לגילוי רחמים אנושיים ולגינוי הרשע, ותביא לעמדה פעילה של הילד להגנה עצמית בשעת סכנה.

פעילות -ציבורית ופרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 נכחה בכנס הבינלאומי של אומ"פ (הארגון הבינלאומי לחינוך בגיל הרך) שהתקיים בוורשה ונושאו היה 'טובת הילד'. היא ראתה את ביקורה בארץ בה גדלה והתחנכה כ"אפשרות בלתי חוזרת לשוב אל שרידי העבר בפולין של היום, כאדם חופשי וכנציגת ישראל [...] משמעות אישית וציבורית כאחת". לאחר השתתפותה בכנס העבירה את רשמיה משם בהרצאות בארץ. בשנים הבאות פרסמה מספר מאמרים, בכתב העת "הד הגן". בשנת 1986 הופיע המאמר "הגישה הפסיכולוגית חינוכית להוראת נושא השואה בגיל הרך", בו דנה בתהליך ההתפתחותי הדרגתי של הילדים והסבירה מהן התופעות ההתפתחותיות המקשות על תפישתם ההיסטורית של ילדים. כמו כן הסבירה כי הגיל הרך מתאפיין בלמידה מתוך הזדהות וחיקוי, ולכן הציעה דרכים לצוותי החינוך ולמבוגרים הקרובים לילדים במטרה להקל על הקשיים המתעוררים לנוכח ההתמודדות עם הנושא.

בשנת 1989 פרסמה מאמר נוסף, "הגישה הפסיכולוגית חינוכית להוראת נושא השואה", בו הציגה דילמה בהוראת השואה שעיקרה הקונפליקט בין נטייתו הטבעית של אדם להדחיק את הנושא לבין הצורך והמחויבות לזכור ולהפיק לקחים. אותה שנה פורסם גם מאמרה "יום השואה והגבורה בגן הילדים", לפיו הגירויים העזים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה עלולים להזיק במיוחד לילדים רכים בשנים. במאמר זה הראתה כיצד לדעתה אפשר לעסוק בנושא במסגרת גן הילדים ובאילו דרכים ניתן להכין את הילדים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה עצמו, למשל באמצעות הדגמת קולות צופרים על ידי הילדים בהקשר של רכבי חירום (מכבי אש, אמבולנס, משטרה) וללוות זאת בשיחה על משמעות הצופר.

בשנת 1999 פרסמה בכתב העת "בשביל הזיכרון" של יד ושם את המאמר "שורדי השואה במפגש עם תלמידים" בנושא לימוד וחינוך השואה. במאמר הציגה הנחיות למורים כיצד להתמודד במפגש תלמידים עם אנשים שעברו את השואה, הסבר על מטרות מפגש שכזה והיערכויות שלדעתה יש לבצע לקראתו כדי להבטיח חוויה שעיקרה גילוי אנושיות אל מול אירועי השואה ושמירה על אמונתם של התלמידים באדם. ב"המדף לילד" שיצא ב-1993 מתוארים שני קווים מרכזיים ברצף האירועים: האחד עוסק בסבלם של היהודים תחת השלטון הנאצי, והשני במרד מול הרשע והיכולת להביס אותו.

בשיריה מספרת דגן על חפצים שפוגש ילד בסביבתו הקרובה, כמו תמונה, נרות, צפירה, מגן דוד ועוד. באמצעות השירים דגן מעבירה מידע, הסברים ורגשות הקשורים לשואה באופן מעודן ומרוכך המאפשר לילד לקלוט, לעכל, להפנים ולזכור.

בשנת 2012 הדליקה משואה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה שהתקיים ברחבת יד ושם.[7]

הוקרה ליצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2008 זכתה בפרס יד ושם לאשת החינוך.[8] על פועלה לקידום הוראת השואה בגיל הרך. קיבלה את אות יקירת העיר חולון.[9]

מרים סנפיר, מרכזת המסלול לגיל הרך במכללת לוינסקי כתבה על דגן: "במהלך שנות עבודתה, כפסיכולוגית ומחנכת, נודעה הגב' דגן בתרומתה הייחודית בנושא זיכרון השואה והגבורה והנחלתו למחנכות ולחניכים הצעירים... הגב' דגן עסקה בפיתוח חומר ספרותי, בשיר ובפרוזה, שיקרב ילדים צעירים אל מאורעות הימים ההם, על ידי הזדהות עם דמויות ילדים, עם אירועים מחיי היום-יום, או על ידי סיפורים מעין דוקומנטריים, שמתארים את ההתרחשות בשפה מובנת ומנקודת תצפית של מבוגר תומך. המסר המייחד חומר זה טמון במימד האנושי של החיים בצל השואה שאפשר הישרדות בימים קשים והקישור של השואה עם תקומת ישראל בארצו".

יצירותיה הספרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מה קרה בשואה? סיפור בחרוזים לילדים הרוצים לדעת, תל אביב: מאור, 1991.
  • צ'יקה הכלבה בגיטו (סיפור), תל אביב: מורשת, 1992.
  • ברוך הדמיון, ארור הדמיון (שירה תיעודית), תל אביב: מורשת, 1997 (מהדורה שנייה: 2009, ירושלים: יד ושם).
  • היום בכתה לי הצפירה (שירה), ירושלים: יד ושם, 2002
  • כשהרעש שכב לישון (שירים), צבר: חולון, 2006.
  • לו כוכבים ידעו לדבר, צבר: חולון, 2000.

מאמריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "איך סיפרתי לילדי הגן על השואה?", מסד: מאסף לענייני ספרות והוראתה 5:17, 2007.
  • "שורדי השואה במפגש עם תלמידים", בשביל הזיכרון 34 (1999), עמ' 66–68, ובאתר יד ושם.
  • "יום השואה והגבורה בגן הילדים", הד הגן נ"ג (1989), עמ' 229–232.
  • "ללמד שואה על פי שלב ההתפתחות של הילד, הד החינוך 32 (1989).
  • "הגישה הפסיכולוגית חינוכית להוראת נושא השואה בגיל הרך", הד הגן נ' (1986), עמ' 467–474.
  • על הכנס הבינלאומי ה-15 של אומפ בורשה, הד הגן מ"ב (1978), עמ' 303–306.
  • "איך לגשת לנושא השואה?", לקח 2 (1991), עמ' 50–57.
  • "נושא השואה בגיל הרך : לבטים והתמודדות", פסיכולוגיה בבית הספר ובקהילה, 1991, עמ' 148–162.
  • "מה קרה בשואה? המדף לילד", הד הגן נ"ז (1993), עמ' 328–329.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעל דר, "בחסות הזמן-דור שלישי לשואה בספרי שואה חדשים לילדים", מה הייתה המילה שואה?, 2005, עמ' 53–68.
  • מירי ברוך, סוגיות וסוגים בשירת ילדים, תל אביב: משרד הביטחון, 1985.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בת-שבע דגן, מדליקי המשואות 2012, אתר יד ושם.
  2. ^ 2.0 2.1 עדי כץ, נעים מאוד: בת-שבע דגן באתר מוטק'ה.
  3. ^ 3.0 3.1 יעל דר, "בחסות הזמן-דור שלישי לשואה בספרי שואה חדשים לילדים", מה הייתה המילה שואה?, 2005, עמ' 68-53.
  4. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, תל אביב: עם עובד, 1997
  5. ^ א.ב. יהושע. הקיר וההר, זמורה-ביתן, 1989.
  6. ^ מה קרה בשואה, אתר בית לוחמי הגטאות.
  7. ^ בת-שבע דגן, מדליקי המשואות 2012, אתר יד ושם.
  8. ^ פרס יד ושם לאשת החינוך, אתר יד ושם
  9. ^ בת-שבע דגן, יקירי העיר, אתר עיריית חולון.