לדלג לתוכן

ג'אנג הנג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'אנג הנג
張衡
פסל המתאר את ג'אנג הנג בקברו במחוז נאניאנג, חנאן (אנג'), סין
לידה 78 לספירה
נאניאנג (אנג')
פטירה 139 לספירה (בגיל 61 בערך)
לואויאנג
שם לידה 張衡 עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה שושלת האן המזרחית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מתמטיקה, אסטרונומיה, סייסמולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית קונפוציאניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
סייסמוסקופ, ספירה ארמילרית מונעת מים, חישוב פאי, שירה, מודל היקום, תאוריית ליקוי ירח וליקוי חמה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'אנג הנג (78–139), היה מדען, איש אשכולות ומדינאי סיני שחי בתקופת שושלת האן המזרחית. לאחר שהתחנך בערי הבירה לואויאנג וצ'אנג-אן, הוא זכה להצלחה כאסטרונום, מתמטיקאי, סייסמולוג, מהנדס הידראולי, ממציא, גאוגרף, קרטוגרף, אתנוגרף, משורר, פילוסוף, פוליטיקאי וחוקר ספרות.

ג'אנג הנג החל את הקריירה שלו כפקיד זוטר בנאניאנג (אנג'). בהמשך מונה לאסטרונום הראשי, לאחראי הכרכרות הרשמיות, ולאחר מכן ליועץ בחצר הקיסרית. עמדתו הבלתי מתפשרת בנושאים היסטוריים וקאלנדריים הובילה לכך שהפך לדמות שנויה במחלוקת, דבר שמנע ממנו לעלות לדרגת ההיסטוריון הגדול. היריבות הפוליטית שלו עם סריסי החצר במהלך שלטונו של הקיסר שון (שלט בשנים 125–144) הובילה להחלטתו לפרוש מהחצר המרכזית ולשרת כמנהל בממלכת חג'יאן במחוז חביי של ימינו. ג'אנג חזר לביתו בנאניאנג לתקופה קצרה, בטרם נקרא לשוב ולשרת בבירה בשנת 138. הוא נפטר שנה לאחר מכן, בשנת 139.

ג'אנג יישם את ידיעותיו הנרחבות במכניקה ובגלגלי שיניים בכמה מהמצאותיו. הוא המציא את הספירה הארמילרית המונעת בכוח המים הראשונה בעולם כדי לסייע בתצפיות אסטרונומיות;[1] שיפר את שעון המים מסוג זרימה נכנסת על ידי הוספת מיכל נוסף;[2] והמציא את הסייסמוסקופ הראשון בעולם, אשר זיהה את כיוון רוחות השמיים של רעידת אדמה במרחק של 500 קילומטר ממוקד הרעש.[1][3][4] הוא שיפר חישובים סיניים קודמים עבור פאי. בנוסף לתיעוד כ-2,500 כוכבים בקטלוג הכוכבים (אנג') המקיף שלו, ג'אנג גם העלה תאוריות לגבי הירח ויחסיו עם השמש: בפרט, הוא דן בכדוריותו של הירח, בהארתו על ידי החזרת אור השמש מצד אחד ובטבעו הנסתר של הצד השני, ובטבעם של ליקויי חמה וליקויי ירח. שירת הפו (רפסודיה) והשי (אנג') שלו זכתה לתהילה בזמנו ונחקרה ונותחה על ידי סופרים סינים מאוחרים יותר. ג'אנג זכה למחוות רבות לאחר מותו על למדנותו וכושר ההמצאה שלו; חלק מהחוקרים המודרניים השוו את עבודתו באסטרונומיה לזו של המדען בן העולם היווני-רומי (אנג') תלמי (86–161 לספירה).

חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'אנג הנג נולד בעיירה שי-א שבמחוז ננג'יאנג (אנג') (צפונית לעיר ננג'יאנג (אנג') שבחנאן של ימינו), למשפחה מיוחסת אך לא אמידה.[5][6][7] סבו, ג'אנג קאן (張堪), שימש כמושל מחוז והיה אחד המנהיגים שתמכו בשיקום שושלת האן בידי הקיסר גואנג וו (שלט בשנים 25–57), לאחר מות "הקיסר גונב הכס" ואנג מאנג משושלת שין (9–23 לספירה).[5][8][9][10] כשהיה בן עשר מת אביו של ג'אנג, והוא נותר תחת השגחתן של אמו וסבתו.[9]

בהיותו סופר שכישרונו ניכר כבר בצעירותו, ג'אנג עזב את ביתו בשנת 95 כדי להמשיך את לימודיו בערי הבירה ההיסטוריות (אנג') של צ'אנג-אן ולוו-יאנג.[5] בדרכו ללוו-יאנג עבר ג'אנג ליד מעיין חם סמוך להר לי (אנג') והקדיש לו אחד משיריו הראשונים מסוג פו.[11] יצירה זו, שכותרתה "פו על המעיינות החמים" (Wēnquán fù 溫泉賦), מתארת את המוני האנשים שפקדו את המעיינות החמים, אשר הפכו מאוחר יותר למפורסמים בשם "מעיינות החמים של הואצ'ינג" (אנג'), מקום נופש אהוב על הפילגש הקיסרית יאנג גויפיי (אנג') בתקופת שושלת טאנג.[12] לאחר שלמד מספר שנים באוניברסיטת טאי-שואה (אנג') בלוו-יאנג, שלט ג'אנג בקלאסיקות והתיידד עם כמה אישים בולטים, ובהם המתמטיקאי והקליגרף צוי יואן (78–143), הפקיד והפרשן הפילוסופי מא רונג (אנג') (79–166), והפילוסוף ואנג פו (אנג') (78–163).[5][7] נציגי השלטון הציעו לג'אנג מינויים לכמה משרות, ובהן משרה כאחד ממזכירי הקיסר (אנג'), אך הוא נהג בענווה וסירב.[5][11]

בגיל 23 חזר ג'אנג הביתה עם התואר "הקצין המצטיין בננג'יאנג", ושימש כאחראי המסמכים תחת מנהלו של המושל באו דה (כיהן בשנים 103 עד 111).[5][7][8] מאחר שהוטל עליו לחבר כתובות והספדים עבור המושל, רכש ניסיון בכתיבת מסמכים רשמיים.[8] כקצין המחוז, היה אחראי גם על מינויים מקומיים למשרות ועל המלצות שנשלחו לעיר הבירה על מועמדים למשרות בכירות.[13] הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו לחיבור רפסודיות על ערי הבירה. כשבאו דה נקרא לבירה בשנת 111 כדי לשמש שר האוצר, המשיך ג'אנג ביצירתו הספרותית בביתו בשי-א.[5][8][11] ג'אנג הנג החל את לימודיו באסטרונומיה בגיל 30 והחל לפרסם את עבודותיו באסטרונומיה ובמתמטיקה.[8]

קריירה רשמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 112 נקרא ג'אנג לחצרו של הקיסר אן (אנג') (שלט בשנים 106–125), אשר שמע על מומחיותו במתמטיקה.[8] כשמונה לשרת בבירה, ליוותה את ג'אנג מרכבה - סמל למעמדו הרשמי - עד ללוו-יאנג, שם הפך לאחד מאנשי החצר ועבד עבור המזכירות הקיסרית (אנג').[5][8] הוא קודם לתפקיד האסטרונום הראשי של החצר, ושירת בתפקיד זה לראשונה בשנים 115 עד 120 תחת הקיסר אן, ובשנית תחת הקיסר שבא אחריו בשנים 126 עד 132.[8] כאסטרונום הראשי היה ג'אנג כפוף לשר הטקסים, אחד מתשעת השרים (אנג') שדורגו מיד מתחת לשלושת המצוינים.[14] בנוסף לתיעוד תצפיות שמימיות, הכנת הלוח השנתי ודיווח על ימים מבורכים וימים מבשרי רעה, היה ג'אנג אחראי גם על מבחן קרוא-וכתוב מתקדם לכל המועמדים למזכירות הקיסרית ולצנזורט (אנג'), שחבריהם נדרשו לדעת לפחות 9,000 תווים וכל סגנונות הכתיבה העיקריים.[14][15] תחת הקיסר אן שירת ג'אנג גם כאחראי על מפקדי הכרכרות הרשמיות תחת משרד השומרים, ואחראי על קבלת מזכרים לכתר (חיבורים רשמיים בענייני מדיניות וממשל) וכן מועמדים למינויים רשמיים.[16][17]

משמאל: פסלוני קרמיקה של מרכבות רתומות סוסים מקברה של אשתו של ליו שו (劉胥), נסיך לי מגואנגלינג (廣陵厲王), בנו של הקיסר וו מהאן שהתאבד בשנת 53 לפנה"ס; מימין: פסלון פרש טרקוטה משושלת האן המערבית הלבוש גלימה וכובע; כאסטרונום הראשי קיבל ג'אנג הנג משכורת קבועה ודרגה של 600 בושלים דגן (שרובם הומרו לתשלומים במטבעות או חבילות משי), ולכן היה עליו ללבוש סוג גלימה מוגדר, לרכוב במרכבה מסוג מוגדר, ולשאת סמל ייחודי שסימן את מעמדו בהיררכיה הרשמית.[18][19]

כאשר הציע הפקיד הממשלתי דאן סונג בשנת 123 רפורמה בלוח השנה הסיני כדי לאמץ תורות תורות אפוקריפיות (תורות מיסטיות כגון Chán-wěi (谶纬) ובודהיזם סיני), התנגד ג'אנג לרעיון. הוא סבר שהתורות הללו מפוקפקות ועלולות להכניס שגיאות.[5] מדענים נוספים תמכו בדעתו של ג'אנג והלוח השנתי לא שונה, אך הצעתו של ג'אנג לאסור כתבים אפוקריפיים נדחתה.[5] הפקידים ליו ג'ן וליו טאוטו, חברים בוועדה לכתיבת ההיסטוריה של השושלת "דונגגואן האנג'י" (東觀漢記), ביקשו רשות מהחצר להיוועץ בג'אנג הנג.[5] אולם ג'אנג נמנע מלסייע לוועדה בשל השקפותיו השנויות במחלוקת על האפוקריפה והתנגדותו להורדת מעמדו של הקיסר גנגשי (אנג') (שלט בשנים 23–25) כחלק משיקום שושלת האן למעמד נחות מזה של הקיסר גואנג וו.[20][21] ליו ג'ן וליו טאוטו היו בעלי בריתו ההיסטוריונים היחידים של ג'אנג בחצר, ולאחר מותם לא נותרו לג'אנג הזדמנויות נוספות לקידום למשרה הנחשקת של היסטוריון החצר.[20]

למרות מפח נפש זה בקריירה הרשמית שלו, מונה ג'אנג מחדש לאסטרונום הראשי בשנת 126, לאחר שהקיסר שון מהאן (אנג') (שלט בשנים 125–144) עלה לכס.[18][22] עבודתו האסטרונומית האינטנסיבית זכתה בגמול של דרגה ומשכורת של 600 בושלים, או שי, של דגן (רובם הומרו למטבעות או חבילות משי).[18][23] כדי להבין את המספר הזה בהקשרו, בהיררכיה של עשרים דרגות רשמיות, הפקיד הכי נמוך בשכר קיבל דרגה ומשכורת של 100 בושלים והפקיד הכי גבוה בשכר קיבל 10,000 בושלים בתקופת האן.[24] דרגת 600 הבושלים הייתה הדרגה הנמוכה ביותר שהקיסר יכול היה למנות ישירות למשרה בממשל המרכזי; כל פקיד בעל מעמד נמוך יותר היה תחת פיקוחם של פקידים בכירים מהמרכז או מהמחוזות.[25]

בשנת 132 הציג ג'אנג בפני החצר סייסמוסקופ מתוחכם, אשר טען כי יכול לזהות במדויק את הכיוון של רעידת אדמה מרוחקת.[26] באירוע אחד הראה מכשירו כי אירעה רעידת אדמה בצפון-מערב. מכיוון שלא הורגשה כל רעידה בבירה, יריביו הפוליטיים הצליחו לשמוח לרגע על כישלון המכשיר,[26] עד שהגיע שליח זמן קצר לאחר מכן ודיווח כי אירעה רעידת אדמה במרחק של כ-400 עד 500 קילומטרים צפונית-מערבית ללוו-יאנג, במחוז גאנסו.[26][27][28][29]

ארמון מיניאטורי מחרס מתקופת שושלת האן. כאיש צוות הארמון לג'אנג הנג הייתה גישה ישירה לקיסר שון ואת הזכות להתלוות אליו.

שנה לאחר שהציג ג'אנג את הסייסמוסקופ שלו לחצר, נתבקשו פקידים ומועמדים להביע דעה על סדרת רעידות אדמה שאירעו לאחרונה, שניתן היה לפרשן כאותות זעם מן השמיים.[18] הסינים הקדמונים ראו באסונות טבע עונשים קוסמולוגיים על מעשים רעים שביצע השליט הסיני או פקודיו עלי אדמות. במזכרו של ג'אנג, שדן בסיבות שמאחורי אסונות הטבע הללו, מתח ביקורת על שיטת גיוס הפקידים החדשה של דזואו שיונג, אשר קבעה את גיל הזכאות למועמדים לתואר "אדוק וישר" על גיל ארבעים.[18] השיטה החדשה גם העבירה את סמכות הערכת המועמדים לשלושת המצוינים במקום לגנרלים של משק הבית, אשר לפי המסורת פיקחו על ענייני אנשי החצר.[18] אף שמזכרו של ג'אנג נדחה, מעמדו עלה משמעותית זמן קצר לאחר מכן למשרת הארמון, תפקיד בו השתמש כדי להשפיע על החלטותיו של הקיסר שון.[17][18] עם המשרה היוקרתית החדשה זכה ג'אנג במשכורת של 2,000 בושלים ובזכות ללוות את הקיסר.[30]

כמשרת הארמון של הקיסר שון, ניסה ג'אנג הנג לשכנע את הקיסר כי הסריסים בחצר מהווים איום על החצר הקיסרית. ג'אנג הצביע על דוגמאות ספציפיות מקנוניות חצר קודמות שכללו סריסים, ושכנע את שון כי עליו לקחת סמכות רבה יותר ולהגביל את השפעתם.[18] הסריסים ניסו להשמיץ את ג'אנג, שהגיב ברפסודיית פו בשם "פו על הרהור במסתורין", המביעה את תסכולו.[12] רייף דה קרספיני (אנג') טוען כי הרפסודיה של ג'אנג השתמשה בדימויים דומים לאלה של צ'ו יואן (אנג') (340–278 לפנה"ס) בשירו "לי סאו" (אנג'), והתמקדה בשאלה אם אנשים טובים צריכים לברוח מהעולם המושחת או להישאר בו נאמנים לצדק.[18][31]

אריח על קבר של שבט האן המזרחי המתאר חצר בית של משפחה עשירה. ג'אנג נהנה מתקופה קצרה של פרישה בביתו בשיאה, נאניאנג, לפני שנקרא לחזור לבירה, שם נפטר בשנת 139

ספרות ושירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צלמית חרס מסדרת חאן המזרחית של "אם המלכות של המערב". ג'אנג כתב עליה ב"רפסודיה על הרהור בנגלה ובנסתר" (思玄賦), אך הנאות הבשר והאלמוות שהיא יכלה להציע לא היו מפתות מספיק כדי להסית את ליבו, שהיה נתון במקום אחר.[32]

בעת עבודתו בחצר המרכזית, הייתה לג'אנג הנג גישה למגוון חומרים כתובים שנמצאו בארכיוני הביתן המזרחי.[33] ג'אנג קרא רבות מיצירות ההיסטוריה הגדולות של תקופתו וטען כי מצא עשרה מקרים בהם רשומות ההיסטוריון מאת סה-מה צ'יין (145–90 לפנה"ס) והספר האן (אנג') מאת באן גו (אנג') (32–92 לספירה) נבדלו מטקסטים עתיקים אחרים שהיו זמינים לו.[5][34] ממצאיו נשמרו ותועדו בטקסט מהמאה החמישית של ספר האן המאוחרת מאת פאן יה (אנג') (398–445).[34] רפסודיותיו ויצירותיו הספרותיות האחרות הפגינו ידע עמוק בטקסטים קלאסיים, בפילוסופיה הסינית ובכתבי "עשרים וארבע ההיסטוריות" (אנג').[5] הוא גם חיבר פרשנות על ה"טאי-שואן" (太玄, "המסתורין הגדול") מאת הסופר הדאואיסטי יאנג שיונג (אנג') (53 לפנה"ס–18 לספירה).[7][8][18]

שיאו טונג (אנג') (501–531), יורש עצר של שושלת ליאנג (502–557), הנציח כמה מיצירותיו של ג'אנג באנתולוגיה הספרותית שלו מבחר הספרות של ג'או מינג. הרפסודיות מסוג פו של ג'אנג כוללות את "רפסודית המטרופולין המערבי" (Xī jīng fù 西京賦), "רפסודית המטרופולין המזרחי" (Dōng jīng fù 東京賦), "רפסודית הבירה הדרומית" (Nán dū fù 南都賦), "רפסודית ההרהור במסתורין" (Sī xuán fù 思玄賦), ו"שיבה אל השדה".[35] היצירה האחרונה משלבת רעיונות דאואיסטיים עם קונפוציאניזם, והייתה סנונית ראשונה של סגנון שירת הטבע המטפיזית הסינית המאוחרת יותר, לפי ליו וו-צ'י.[36] קובץ של ארבעה שירים ליריים קצרים בשם "שירי ארבעת היגונות" (Sì chóu shī 四愁詩), כלול אף הוא, יחד עם הקדמתו של ג'אנג. קובץ זה מהווה חלק מהדוגמאות המוקדמות ביותר לשירת שי סינית (אנג') בת שבע הברות בשורה.[37][38] בעודו בלוו-יאנג, קיבל ג'אנג השראה לכתוב את "רפסודית המטרופולין המערבי" ו"רפסודית המטרופולין המזרחי", שהתבססו על "רפסודית שתי הבירות" מאת ההיסטוריון באן גו.[5] יצירתו של ג'אנג דמתה לזו של באן, אם כי האחרון שיבח באופן מלא את משטר האן המזרחית בת זמנו, בעוד ג'אנג הזהיר כי הוא עלול לסבול מאותו גורל של האן המערבית אם גם הוא ידרדר למצב של דקדנס ושחיתות מוסרית.[5] שתי יצירות אלה העזו וביקרו את מה שראה כמותרות מופרזת של המעמדות העליונים.[11] "רפסודית הבירה הדרומית" של ג'אנג הנציחה את עיר מולדתו ננג'יאנג, מולדת משקם שושלת האן, גואנג וו.[5]

ב"שירי ארבעת היגונות" מקונן ג'אנג הנג כי אין ביכולתו לחזר אחר אישה יפה בשל המכשול של הרים, שלגים ונהרות.[8][18] החוקרים רייף דה קרספיני ודייוויד ר. קנכטגס טוענים כי ג'אנג כתב זאת כרמז לחוסר יכולתו לשמור על קשר עם הקיסר, מעוכב על ידי יריבים בלתי ראויים ואנשים דלים ברוח.[8][18] שיר זה הוא בין הראשונים בסין בעלי שבע מילים בשורה.[37]

פסלון טרקוטה מתקופת האן המערבית של משרתת, ופסלי קרמיקה של נשים מתקופת האן. בשירתו הביע ג'אנג הנג את חיבתו לנשים חינניות. בהיותו גם צייר, יצר ג'אנג גם פסלוני דמויות בדומה לזה שכאן.[17]

בשיר אחר שלו בשם "ייצוב התשוקות" (Dìng qíng fù 定情賦) - שנשמר באנציקלופדיה משושלת טאנג (618–907), אך הוזכר קודם לכן על ידי טאו צ'יאן (אנג') (365–427) בשבחו את המינימליזם הלירי של ג'אנג - מפגין ג'אנג את הערצתו לאישה יפה ומופתית.[39] סוג פשוט יותר זה של שירת פו השפיע על יצירות מאוחרות יותר של הפקיד והחוקר הנודע צאי יונג (אנג') (132–192).[37]

דגם קבר מסדרת חאן המזרחית המתאר מגדלי שמירה; במגדל משמאל נראים יורי קשת מוצלבת במרפסת העליונה. ג'אנג כתב כי קיסרי חאן המערבית נהנו ממופעי ירי בקשת שנערכו ממרפסות של מגדלים לאורך אגם קונמינג בצאנג-אן.

שיריו הליריים הארוכים של ג'אנג חשפו גם כמות רבה של מידע על תכנון עירוני וגאוגרפיה בסיסית. הרפסודיה שלו "אדון בלי-בסיס" מספקת פרטים על השטח, הארמונות, גני הצייד, השווקים והבניינים הבולטים של צ'אנג-אן, בירת האן המערבית.[11][35] כדוגמה לתשומת לבו לפרטים, הרפסודיה שלו על ננג'יאנג תיארה גנים מלאים בשום אביבי, נצרי במבוק (אנג') קיציים, כרישה סתווית, ליפתות חורף, פרילה (אנג'), אבודיה (אנג'), וג'ינג'ר סגול.[40] יחד עם סה-מה שיאנגרו (אנג') (179–117 לפנה"ס), ג'אנג פירט מגוון בעלי חיים ומשחקי ציד שאכלסו את הגן, אשר חולקו בין חלקיו הצפוני והדרומי בהתאם למקום ממנו הגיעו במקור בעלי החיים: צפון או דרום סין (אנג').[41] בדומה במקצת לתיאורו של סה-מה שיאנגרו, תיאר ג'אנג את קיסרי האן המערבית ופמלייתם נהנים מטיולי סירה, משחקי מים, דיג, ותצוגות קליעה בקשת בכיוון ציפורים ובעלי חיים אחרים בחצים מחוברי-מיתר מראשי מגדלים גבוהים לאורך אגם קונמינג שבצ'אנג-אן.[42] ההתמקדות בכתיבתו של ג'אנג במקומות ספציפיים, בשטח, בחברה, באנשים ובמנהגים, יכולה להיחשב גם כניסיון מוקדם לסיווג אתנוגרפי.[43] בשירו "שי'ג'ינג פו" מראה ג'אנג שהיה מודע לדת הזרה החדשה, בודהיזם, שהוכנסה דרך דרך המשי, וכן לאגדת לידתו של בודהה עם החיזיון של הפיל הלבן שהביא להתעברות.[44] ב"רפסודיית המטרופולין המערבי" שלו (西京賦), תיאר ג'אנג בידור חצר כגון ג'ואדי (角抵), צורה של היאבקות תיאטרלית המלווה במוזיקה, בה הצדדים נוגחים זה בזה במסכות קרני שור.[45]

ציור קיר מקבר מסדרת חאן המזרחית המתאר שני גברים שקועים בשיחה; סוגת ה"שֶׁה-לוּן" (shelun) של ג'אנג, או דיון היפותטי, כללה דיאלוג כתוב בין דמויות דמיוניות או אמיתיות כדי להדגים כיצד אדם יכול להוביל אורח חיים מופת.

ביצירתו "מענה לביקורת" (Ying jian 應間), יצירה שהתבססה על "הצדקה נגד לעג" של יאנג שיונג (אנג'),[46] היה ג'אנג מחבר וחלוץ מוקדם של הז'אנר הספרותי הסיני "שֶלוּן", או שיח היפותטי. סופרי ז'אנר זה יצרו דיאלוג כתוב בין עצמם לבין אדם דמיוני (או אדם ממשי מפמלייתם או מקורביהם); האחרון מציב שאלות בפני הכותב על אודות אורח חיים נכון.[47] הוא גם השתמש בכך ככלי לביקורת עצמית על כישלונו להשיג משרה בכירה, אך הגיע למסקנה כי הג'נטלמן האמיתי מפגין מידה טובה ולא תאוות שררה.[18] ביצירה זו טוען דומיניק דקלרק כי האדם המדרבן את ג'אנג לקדם את הקריירה שלו בעת שחיתות ממשלתית ייצג ככל הנראה את הסריסים או את קרובי המשפחה רבי העוצמה של הקיסרית ליאנג (אנג') (116–150) ממשפחת ליאנג (אנג').[22] דקלרק מציין כי שתי קבוצות אלו היו "חרדות לדעת האם ניתן לפתות את החוקר המפורסם הזה לצדן", אך ג'אנג דחה בתוקף כל הזדהות כזו בכך שהצהיר ביצירה טעונה פוליטית זו כי חתירתו הג'נטלמנית למידה טובה גוברת על כל תשוקה שלו לשלטון.[48]

ג'אנג כתב על פרשיות האהבה השונות של קיסרים שלא סיפק אותם ההרמון הקיסרי, וכיצד יצאו לעיר בחשאי לחפש זונות ונערות שעשועים. הדבר נתפס כביקורת כללית על קיסרי האן המזרחית ופלגשיהם הקיסריות, מוסווית בביקורת על קיסרי האן המערבית המוקדמים יותר.[49] מלבד הביקורת על קיסרי האן המערבית בשל התמכרותם למותרות, ציין ג'אנג גם כי התנהגותם וטקסיהם לא תאמו כראוי את האמונות המחזוריות הסיניות ביין-יאנג.[50]

ציור קיר סיני על קבר מאוחר מתקופת האן המזרחית (25–220 לספירה), המציג סצנות תוססות של משתה (yànyǐn 宴飲), ריקוד ומוזיקה (wǔyuè 舞樂), אקרובטיקה (bǎixì 百戲), והיאבקות (xiāngbū 相扑), מקבר דהוטינג (אנג'), על הגדה הדרומית של נהר סוואי בג'נגג'ואו, במחוז חנאן, סין (ממש מערבית למחוז שי (אנג'))

הישגים במדע וטכנולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתמטיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך מאות שנים קירבו הסינים את פאי לערך 3; ליו שין (מת בשנת 23 לספירה) ביצע את הניסיון הסיני הראשון הידוע לחישוב מדויק יותר, 3.154, אך אין תיעוד המפרט את השיטה בה השתמש כדי להגיע לערך זה.[51][52] בעבודתו מסביבות שנת 130,[53] השווה ג'אנג הנג את המעגל השמימי לקוטר כדור הארץ, בייחסו לראשון את הערך 736 ולשני את הערך 232, ובכך חישב את פאי כ-3.1724.[54] בתקופתו של ג'אנג, ניתן היחס 4:3 לשטח ריבוע לעומת שטח המעגל החסום בו, ואמור היה שגם היחס בין נפח קובייה לנפח הכדור החסום בה יהיה 4²:3².[54] בנוסחה, כאשר D הוא הקוטר ו-V הוא הנפח, D³:V = 16:9 או V=D³; ג'אנג הבין שהערך עבור הקוטר בנוסחה זו אינו מדויק, וציין את חוסר ההתאמה כערך שנלקח עבור היחס.[52][54] ג'אנג ניסה אז לתקן זאת בתיקון הנוסחה בתוספת D³, ומכאן V=D³ + D³ = D³.[54] ביחס נפח הקובייה לנפח הכדור החסום בה, 8:5, היחס המשתמע בין שטח הריבוע לשטח המעגל הוא √8:√5.[54][55] מנוסחה זו חישב ג'אנג את פאי כשורש הריבועי של 10 (או בקירוב 3.162).[17][18][54][55][56] במאה השלישית שיפר ליאו הואי את דיוק החישוב באמצעות אלגוריתם הפאי שלו (אנג'), שאפשר לו לקבל את הערך 3.14159.[57] מאוחר יותר קירב דזו צ'ונגג'י (אנג') (429–500) את פאי (אנג') לערך או 3.141592, החישוב המדויק ביותר עבור פאי בסין הקדומה.[58]

אסטרונומיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת כוכבים מודפסת של סו סונג (1101–1020) המציגה היטל קוטבי דרומי
כרזת משי סינית משושלת האן המערבית מקבר מהמאה ה-2 לפנה"ס במאוואנגדואי; כרזת קבורה זו מציגה סהר ירח בצד שמאל למעלה ואת השמש בצד ימין למעלה, שתיהן עם הייצוגים הקוסמולוגיים שלהן—הקרפדה והעורב, בהתאמה.

בפרסומו משנת 120 לספירה, "החוקה הרוחנית של היקום" (靈憲, Ling Xian, כלומר "המודל הנשגב"),[18][59] טען ג'אנג הנג כי היקום דומה לביצה, "עגול כמו כדור קשת מוצלבת", כשהכוכבים על הקליפה וכדור הארץ הוא החלמון המרכזי.[4][60] תאוריית יקום זו תואמת את המודל הגאוצנטרי בניגוד להמודל ההליוצנטרי. אף שהאסטרונומים הסינים העתיקים מתקופת המדינות הלוחמות (403–221 לפנה"ס), שי שן (אנג') וגאן דה, חיברו את קטלוג הכוכבים (אנג') הראשון של סין במאה הרביעית לפנה"ס, ג'אנג בכל זאת קטלג 2,500 כוכבים אשר סיווג בקטגוריה "זוהרים בבהירות" (הסינים העריכו את הסך הכולל בכ-14,000), וזיהה 124 קבוצות כוכבים.[18][60] בהשוואה, קטלוג כוכבים זה כלל הרבה יותר כוכבים מ-850 שתועדו על ידי האסטרונום היווני היפרכוס (190) בקטלוג שלו, ויותר מתלמי (83–161 לספירה), שקטלג למעלה מ-1,000.[61] ג'אנג תמך בתאוריית "ההשפעה הקורנת" כדי להסביר ליקויי חמה וירח, תיאוריה שהתנגד לה ואנג צ'ונג (אנג') (27–97 לספירה).[62] ב"לינג שיאן" כתב ג'אנג:

השמש דומה לאש והירח למים. האש פולטת אור והמים משקפים אותו. כך נוצרת בהירות הירח מקרינת השמש, וחשכת הירח נובעת מחסימת אור השמש. הצד הפונה לשמש מואר לחלוטין, והצד המרוחק ממנה חשוך.
夫日譬猶火，月譬猶水，火則外光，水則含景。故月光生於日之所照，魄生於日之所蔽，當日則光盈，就日則光盡也。
לכוכבי הלכת (כמו גם לירח) יש טבע של מים ומשקפים אור. האור הנשפך מהשמש אינו מגיע תמיד לירח בשל חסימתו של כדור הארץ עצמו - זהו הנקרא "ànxū", ליקוי ירח. כאשר מתרחשת (השפעה דומה) עם כוכב לכת (אנו קוראים לכך) כיסוי; כאשר הירח חוצה (את מסלול השמש) מתרחש ליקוי חמה.
衆星被燿，因水轉光。當日之衝，光常不合者，蔽於地也。是謂闇虛。在星星微，月過則食。

ג'אנג הנג ראה בתופעות אסטרונומיות אלה גם מונחים על-טבעיים. סימני שביטים, ליקויים ותנועות גופים שמימיים יכלו כולם להתפרש על ידו כהדרכה משמימית לניהול ענייני המדינה.[18] גם סופרים בני זמנו כתבו על ליקויים וכדוריות גופים שמימיים. תאורטיקן המוזיקה והמתמטיקאי גינג פאנג (אנג') (78–37 לפנה"ס) כתב על צורתם הכדורית של השמש והירח בדונו בליקויים:

הירח וכוכבי הלכת הם יין; יש להם צורה אך לא אור. הם מקבלים אותו רק כאשר השמש מאירה אותם. המורים הקדמונים ראו בשמש עגולה כמו כדור קשת, וחשבו כי לירח יש טבע של מראה. חלקם זיהו את הירח גם ככדור. חלקי הירח שהשמש מאירה נראים בהירים, החלקים שאינה מאירה נותרים חשוכים.[63]

התיאוריה שהציעו ג'אנג וג'ינג נתמכה על ידי מדענים קדם-מודרניים מאוחרים יותר כגון שן קואו (1031–1095), שהרחיב את הנימוקים מדוע השמש והירח כדוריים.[64] התיאוריה של כיפת השמיים המקיפה כדור ארץ שטוח ומרובע נמתחה עליה ביקורת מאוחר יותר על ידי הפקיד-החוקר יו שי משושלת ג'ין (פעיל בשנים 307–345). הוא הציע כי כדור הארץ יכול להיות עגול כמו השמיים, תאוריית כדור ארץ ספרי שהתקבלה במלואה על ידי המתמטיקאי לי יה (אנג') (1192–1279), אך לא התקבלה במדע הסיני המרכזי עד להשפעה האירופית במאה ה-17.[65]

שיפור שעון המים עם זרימה פנימה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ציורים משושלת האן על אריח; מתוך מודעות לזמן, הסינים האמינו ברוחות שומרות עבור חלוקות היום והלילה, כדוגמת שתי הרוחות השומרות הללו המייצגות את השעות 23:00 עד 01:00 (משמאל) ו-05:00 עד 07:00 (מימין)

שעון המים הזורם החוצה שימש כמכשיר למדידת זמן בסין כבר מתקופת שושלת שאנג (בסביבות 1600–1050 לפנה"ס), ובוודאי בתקופת שושלת ג'ואו (1122–256 לפנה"ס).[66] שעון המים הזורם פנימה עם מוט מחוון צף היה ידוע בסין מתחילת שושלת האן בשנת 202 לפנה"ס, והחליף את הסוג הזורם החוצה.[66] אנשי ההאן הבחינו בבעיית ירידת לחץ במאגר, אשר גרמה לפיגור במדידת הזמן של המכשיר ככל שהתמלא כלי הקיבול.[66] ג'אנג הנג היה הראשון להתמודד עם בעיה זו, כפי שמצוין בכתביו משנת 117, בכך שהוסיף מיכל מפצה נוסף בין המאגר לכלי הקיבול.[2][18] ג'אנג גם הרכיב שני פסלונים - של בן-אלמוות סיני ושומר שמימי - על גבי שעון המים הזורם פנימה, שניהם ינחו את מוט המחוון ביד שמאלם ויצביעו על הסימונים ביד ימינם.[67] ג'וזף נידהם מציין כי ייתכן שזה היה המבשר של כל בובות השעון (אנג') שצלצלו בהמשך בכל שעה ונמצאו בשעונים מכניים עד המאה השמינית, אך הוא מציין כי דמויות אלה לא זזו למעשה כדמויות בובת שעון ולא צלצלו.[67] מיכלי פיצוי נוספים רבים נוספו לשעוני המים המאוחרים יותר על פי הדגם של ג'אנג הנג. בשנת 610 יצרו המהנדסים של שושלת סווי (581–618), גנג שון ויוונג קאי, מאזני קנה (אנג') לא-שווי-זרועות שיכלו לבצע התאמות עונתיות בלחץ הראש של מיכל הפיצוי, כך שיוכל לשלוט בקצב זרימת המים עבור אורכי היום והלילה השונים במהלך השנה.[68] ג'אנג הזכיר "צוואר דרקון ירקן", שבתקופות מאוחרות יותר ציין סיפון.[69] הוא כתב על הציפות ומוטות המחוון של שעון המים הזורם פנימה כך:

כלי נחושת מוצבים זה מעל זה בגבהים שונים; הם מתמלאים במים צלולים. לכל אחד יש בתחתיתו פתח קטן בצורת "צוואר דרקון ירקן". המים הנוטפים (מלמעלה) נכנסים לשני כלי קיבול (לסירוגין), הכלי השמאלי מיועד ללילה והימני ליום.
以銅為器，再疊差置，實以清水，下各開孔，以玉虯吐漏水入兩壺。右為夜，左為晝。
על מכסי כל אחד (מכלי הקיבול) יש פסלונים קטנים יצוקים מברונזה מוזהבת; הכלי השמאלי (הלילה) הוא בן-אלמוות והימני (היום) הוא שוטר. דמויות אלה מנחות את מוט המחוון (כלומר, החץ) ביד שמאלן, ומצביעות על הסימונים עליו ביד ימינן, ובכך מציינות את הזמן.
蓋上又鑄金銅仙人，居左壺；為胥徒，居右壺。皆以左手抱箭，右手指刻，以別天時早晚。[69]

הספירה הארמילרית המונעת מים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
התרשים המקורי של מגדל השעון של סו סונג (1101–1020), המציג זרוע אסטרונומית (ארמילריה) המונעת על ידי גלגל מים, מנגנון מחגר (Escapement) ותמסורת שרשרת.

ג'אנג הנג הוא האדם הראשון הידוע שיישם כוח הנעה הידראולי (כלומר, בהפעלת גלגל מים וקלפסידרה) כדי לסובב ספירה ארמילרית, מכשיר אסטרונומי המייצג את כיפת השמיים.[1][70][71] האסטרונום היווני ארטוסתנס (276–194 לפנה"ס) המציא את הספירה הארמילרית הראשונה בשנת 255 לפנה"ס. הספירה הארמילרית הסינית פותחה במלואה עד שנת 52 לפנה"ס, עם הוספת הטבעת המשוונית הקבועה בידי האסטרונום גנג שוצ'אנג (耿壽昌).[72] בשנת 84 לספירה הוסיפו האסטרונומים פו אן וג'יה קווי (אנג') את הטבעת האקליפטית, ולבסוף הוסיף ג'אנג הנג את טבעות האופק והמרידיאן (אנג').[18][72] המצאה זו מתוארת ומיוחסת לג'אנג בציטוטים של הסו צ'ן ולי שאן, המתייחסים לספרו Lou Shui Chuan Hun Thien I Chieh (מכשיר לסיבוב ספירה ארמילרית באמצעות מי קלפסידרה). ככל הנראה לא היה זה ספר אמיתי מאת ג'אנג, אלא פרק מתוך הון אי או הון אי טו ג'ו שלו, שנכתב בשנת 117 לספירה.[73] הספירה הארמילרית המונעת מים שלו השפיעה על עיצוב שעוני המים הסיניים המאוחרים יותר, והובילה לגילוי מנגנון המַחְגֵּר (אנג') במאה השמינית.[74]

ג'אנג לא יזם את המסורת הסינית של הנדסת מים, שהחלה באמצע שושלת ג'ואו (בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס), בעבודתם של מהנדסים כגון סונשו אאו (אנג') ושימן באו (אנג').[75] בן זמנו של ג'אנג, דו שה (מת בשנת 38 לספירה), היה הראשון שיישם כוח הנעה של גלגלי מים להפעלת המפוח של תנור רם לייצור ברזל גולמי, וכור קופולה (אנג') לייצור ברזל יצוק.[76][77] ג'אנג סיפק תיאור בעל ערך של הספירה הארמילרית המונעת מים שלו בחיבור משנת 125.

לספירה הארמילרית המונעת המים של ג'אנג הנג היו השפעות עמוקות על האסטרונומיה וההנדסה המכנית הסינית בדורות מאוחרים יותר. הדגם שלו והשימוש המורכב בגלגלי שיניים השפיעו רבות על המכשירים המונעים מים של אסטרונומים מאוחרים יותר כגון יי שינג (אנג') (683–727), ג'אנג סיקסון (אנג') (המאה ה-10), סו סונג (אנג') (1020–1101), גואו שוג'ינג (אנג') (1231–1316), ורבים אחרים. ספירות ארמיליריות מונעות מים במסורתו של ג'אנג הנג שימשו בתקופות שלוש הממלכות (220–280) ושושלת ג'ין (265–420), אך העיצוב יצא זמנית מכלל שימוש בין השנים 317 ל-418, בשל פלישות של נוודי שיונגנו מהצפון.[78] מכשיריו הישנים של ג'אנג הנג נמצאו מחדש בשנת 418, כאשר הקיסר וו מליו סונג (אנג') (שלט בשנים 420–422) כבש את הבירה העתיקה צ'אנג-אן. אף שנותרו שלמים, סימוני המדרגות והייצוגים של הכוכבים, הירח, השמש וכוכבי הלכת נשחקו למדי בשל הזמן והחלודה.[78] בשנת 436 הורה הקיסר לצ'יין לואוג'י, המזכיר של לשכת האסטרונומיה והלוח השנתי, לשחזר את המכשיר של ג'אנג, והשחזור בוצע בהצלחה.[78] הכדור השמימי המונע מים של צ'יין המשיך לשמש בתקופת שושלת ליאנג (502–557), ודגמים עוקבים של ספירות ארמיליריות מונעות מים תוכננו בשושלות הבאות.[78]

הסייסמוסקופ של ג'אנג

[עריכת קוד מקור | עריכה]
העתק של הסייסמוסקופ של ג'אנג הנג, ה-Houfeng didong yi, המוצג במרכז החלל והמדע צ'אבוט באוקלנד, קליפורניה.

מאז ומתמיד היו הסינים מודאגים מהכוח ההרסני של רעידות אדמה. ברשומות ההיסטוריון של סה-מה צ'יין משנת 91 לפנה"ס תועדה רעידת אדמה משנת 780 לפנה"ס בעוצמה שהסיטה את מהלכם של שלושה נהרות.[79] באותה עת לא היה ידוע שרעידות אדמה נגרמות מהזזת לוחות טקטוניים בקרום כדור הארץ; במקום זאת, בני שושלת ג'ואו הקדומה ייחסו אותן להפרעות ביין-יאנג הקוסמי, יחד עם חוסר שביעות רצון השמיים ממעשים שבוצעו (או תלונות העם הפשוט שהתעלמו מהן) על ידי השושלת השלטת דאז.[79] תיאוריות אלה נרשמו בהקסגרם החמישים ואחד של הטקסט העתיק אי צ'ינג.[80] היו תיאוריות מוקדמות נוספות על הגורמים לרעידות אדמה, שפותחו על ידי אנשים כגון היוונים העתיקים. אנכסגורס (בסביבות 500–428 לפנה"ס) האמין כי הן נגרמות ממים עודפים ליד קרום פני האדמה הפורצים לתוך חללי כדור הארץ; דמוקריטוס (בסביבות 460–370 לפנה"ס) האמין כי רוויית כדור הארץ במים גרמה להן; אנכסימנס (בסביבות 585–525 לפנה"ס) האמין כי הן תוצאה של חתיכות ענק של כדור הארץ הנופלות לתוך החללים המחילתיים בשל התייבשות; ואריסטו (384–322 לפנה"ס) האמין כי הן נגרמות מאי-יציבות של אדים הנגרמת מייבוש כדור הארץ הלח בידי קרני השמש.[80]

בתקופת שושלת האן, חוקרים מלומדים רבים - וביניהם ג'אנג הנג - האמינו ב"אורקלי הרוחות".[81] אורקלים אוקולטיים אלה עקבו אחר כיוון, עוצמה ותזמון הרוחות, כדי לנחש את פעולת הקוסמוס ולחזות אירועים על כדור הארץ.[82] רעיונות אלה השפיעו על השקפותיו של ג'אנג הנג באשר לגורם לרעידות אדמה.

בשנת 132 הציג ג'אנג הנג בפני חצר האן את מה שהיסטוריונים רבים רואים כהמצאתו המרשימה ביותר, הסייסמוסקופ הראשון. סייסמוסקופ מתעד את תנועות רעידת כדור הארץ, אך בניגוד לסייסמוגרף, אינו שומר תיעוד זמנים של תנועות אלו.[83] הוא כונה "שבשבת רוח רעידות האדמה" (hòufēng dìdòngyí 候風地動儀),[84] והצליח לקבוע בקירוב את הכיוון (מתוך שמונה כיוונים) שממנו הגיעה רעידת האדמה.[18][70] על פי ספר האן המאוחרת (שחובר בידי פאן יה (אנג') במאה החמישית), מכשיר כד הברונזה, עם המטוטלת המתנדנדת בתוכו, הצליח לזהות את כיוון רעידת אדמה במרחק של מאות קילומטרים.[85][86] הדבר היה חיוני עבור ממשלת האן בשליחת סיוע והקלה מהיר לאזורים שנפגעו מסוג זה של אסון טבע.[3][87][88] ספר האן המאוחרת מתעד כי, באירוע אחד, הופעל מכשירו של ג'אנג, אף שאף צופה לא הרגיש כל רעד סייסמי; מספר ימים לאחר מכן הגיע שליח מן המערב ודיווח כי אירעה רעידת אדמה בלונגשי (חלק ממחוז גאנסו של ימינו), אותו הכיוון שאליו הצביע מכשירו של ג'אנג, וכך נאלצה החצר להודות ביעילות המכשיר.[89]

כדי לציין את כיוונה של רעידת אדמה מרוחקת, שחרר מכשירו של ג'אנג כדור ברונזה מאחת משמונה צינוריות בולטות בצורת ראשי דרקונים; הכדור נפל אל פיו של קערית מתכת בצורת קרפדה, כל אחת מייצגת כיוון כמו נקודות על שושנת הרוחות.[90] למכשיר היו שמונה זרועות ניידות (עבור כל שמונת הכיוונים) המחוברות במנגנוני ידית עם מנגנוני נעילה בהיקף.[91] כאשר הופעל, ידית ומנוף בזווית ישרה הרימו את ראש הדרקון ושחררו כדור שהוחזק קודם בלסתו התחתונה של ראש הדרקון.[91] מכשירו כלל גם סיכה אנכית העוברת דרך חריץ בידית, מנגנון נעילה, ציר על בליטה, רצועה התומכת במטוטלת, אביזר לרצועה, ומוט אופקי התומך במטוטלת.[91] ואנג ג'נדואו טען כי הטכנולוגיה של תקופת האן המזרחית הייתה מתוחכמת דיה כדי לייצר מכשיר שכזה, כפי שמעידים המנופים והידיות בני התקופה ששימשו במכשירים אחרים כגון הדקים של קשתות מוצלבות.[92]

הסיסמולוג היפני אקיטסונה אימאמורה, ששיחזר את הסייסמוסקופ של ג'אנג הנג בשנת 1939 בעת שעבד באוניברסיטת טוקיו

בתקופות מאוחרות יותר הצליחו מדענים סינים לשחזר את הסייסמוסקופ של ג'אנג. ביניהם המתמטיקאי והמודד מהמאה השישית שינדו פאנג משושלת צ'י הצפונית (אנג') (550–577), והאסטרונום והמתמטיקאי לין שיאוגונג משושלת סווי (581–618).[93] כמו ג'אנג, זכו גם שינדו פאנג ולין שיאוגונג בחסות קיסרית עבור שירותיהם באומנות ייצור מכשירים עבור החצר.[94] עד לתקופת שושלת יואן (1271–1368), נרשם כי כל המכשירים שנוצרו קודם לכן נשמרו, למעט הסייסמוסקופ.[95] הדבר נדון על ידי החוקר ג'ואו מי בסביבות שנת 1290, אשר ציין כי ספריהם של שינדו פאנג ולין שיאוגונג, המפרטים את מכשיריהם הסייסמולוגיים, שוב אינם בנמצא.[95] הורוביץ, קרייטנר ונידהם משערים כי ייתכן וסייסמוסקופים מתקופת שושלת טאנג (618–907) מצאו את דרכם ליפן בת זמננו; לפי נידהם, "תוארו מכשירים בעלי אופי מסורתי לכאורה שם, שבהם מטוטלת נושאת סיכות המשתרגות בכיוונים רבים ומסוגלות לחדור לגליל נייר מקיף."[96]

הונג-סן יאן קובע כי שחזורים מודרניים של המכשיר של ג'אנג לא הצליחו להגיע לרמת הדיוק והרגישות המתוארת ברשומות ההיסטוריות הסיניות.[97] ואנג ג'נדואו הציג שני דגמים שונים של הסייסמוסקופ, המבוססים על התיאורים העתיקים של מכשירו של ג'אנג.[98] בשחזור משנת 1936, העמוד המרכזי (du zhu) של המכשיר היה מטוטלת תלויה המשמשת כחיישן תנועה, בעוד שהעמוד המרכזי של הדגם השני משנת 1963 היה מטוטלת הפוכה (אנג').[98] לפי נידהם, בעבודתו במצפה הסייסמולוגי של אוניברסיטת טוקיו בשנת 1939, אקיצונה אימאמורה והגיוארה יצרו שחזור למכשירו של ג'אנג.[92][99] בעוד ג'ון מיילן וואנג ג'נדואו טענו בתחילה כי "העמוד המרכזי" של ג'אנג היה מטוטלת תלויה, אימאמורה היה הראשון להציע דגם הפוך.[100] הוא טען כי זעזוע רוחבי היה הופך את מנגנון הבלימה של ואנג לבלתי יעיל, שכן לא היה מונע תנועה נוספת שעלולה הייתה להדוף כדורים אחרים ממקומם.[92] ב-13 ביוני 2005 הכריזו סייסמולוגים סינים מודרניים כי הצליחו ליצור שחזור מדויק של המכשיר.[101]

אנתוני ג'יי ברביירי-לואו, פרופסור להיסטוריה סינית קדומה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה, מונה את ג'אנג הנג כאחד מכמה פקידי חצר-האן המזרחית בכירים שעסקו במלאכות ששוריינו באופן מסורתי לאומנים (gong 工), כגון הנדסה מכנית.[102] ברביירי-לואו משער כי ג'אנג רק תכנן את הסייסמוסקופ שלו, אך לא בנה בפועל את המכשיר בעצמו. הוא טוען כי הדבר ככל הנראה היה תפקידם של אומנים שהועסקו על ידי ג'אנג.[103] הוא כותב: "ג'אנג הנג היה פקיד בדרגה גבוהה במידה בינונית, ולא יכול היה להיראות מזיע במסגריות יחד עם אומני הגונג ועבדי הממשלה. סביר להניח כי עבד בשיתוף פעולה עם היוצקים ועושי התבניות המקצועיים בבתי המלאכה הקיסריים."[103]

קרטוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפה מקורית ממשי מתקופת שושלת האן המערבית המוקדמת (202 לפנה"ס – 9 לספירה) שנמצאה בקבר 3 במאוואנגדואי, המתארת את ממלכת צ'אנגשה וממלכת נאן-יואה בדרום סין (כיוון דרום ממוקם בחלק העליון, וצפון בחלק התחתון)

פיי שיו, הקרטוגרף של מדינת מדינת קאו וויי (אנג') (220–265) ופקיד שושלת ג'ין (224–271) היה הראשון בסין שתיאר בפירוט את היטל המפה, המאפשר מדידות מדויקות באמצעות סרגל מדורג, וכן גובה טופוגרפי.[104][105] ואולם, ייצור מפות בסין היה קיים כבר מהמאה הרביעית לפנה"ס לפחות, עם מפות מדינת צ'ין (אנג') שנמצאו בגאנסו בשנת 1986.[106] תיאור מדויק של מהלכי הנהרות המתפתלים והיכרות עם מרחק בקנה מידה היו ידועים מאז שושלות צ'ין והאן, בהתאמה, כפי שמעידות המפות הקיימות, בעוד השימוש ברשת מלבנית היה ידוע בסין גם משושלת האן.[107][108] ההיסטוריון הווארד נלסון קובע כי אף שהתיאורים של עבודתו של ג'אנג הנג בקרטוגרפיה מעורפלים ורופפים במקצת, קיימות ראיות כתובות רבות לכך שפיי שיו גזר את השימוש ברשת ההתייחסות המלבנית ממפותיו של ג'אנג הנג.[109] רייף דה קרספיני טוען כי ג'אנג הוא שקבע את מערכת הרשת המלבנית בקרטוגרפיה הסינית.[18] נידהם מציין כי כותרת ספרו לוח השנה של הציפור המעופפת עשויה להיות טעות, וכי ככל הנראה יש לכנות את הספר במדויק יותר מפת עין הציפור.[110] ההיסטוריון פלוריאן סי. רייטר מציין כי בסיפורו "גוייטיאן פו" מופיע ביטוי המשבח את המפות והמסמכים של קונפוציוס משושלת ג'ואו, מה שלטענת רייטר מציב את המפות (tu) באותה רמת חשיבות כמו המסמכים (shu).[111] מתועד כי מפה גאוגרפית פיזית הוצגה לראשונה על ידי ג'אנג הנג בשנת 116 לספירה, שנקראה Dixingtu (地形圖).[112]

אודומטר ומרכבה המצביעה דרומה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'אנג הנג מוזכר לעיתים קרובות כאחד הממציאים הראשונים של האודומטר במזרח,[17][60] הישג המיוחס גם לוויטרוביוס (בסביבות 80–15 לפנה"ס) ולהרון מאלכסנדריה (פעיל בשנים 10–70 לספירה) במערב.[113] מכשירים דומים שימשו את האימפריות הרומית וההאנית-סינית בערך באותה תקופה. עד המאה השלישית, הסינים כינו את המכשיר ג'ילי גוצ'ה (記里鼓車, "מרכבת התוף המתעדת לי"). (בזמננו, לי אחד שווה 500 מטרים/1640 רגל,[114] אך בתקופת האן, היה קרוב יותר ל-400 מטרים.[115])

כרכרת אודומטר מתוך חריטת אבן מקבר משושלת האן המזרחית, שנת 125

טקסטים סיניים עתיקים מתארים את פעולות המרכבה המכנית; לאחר חציית לי אחד, פסל עץ מונע מכנית הכה בתוף, ולאחר כיסוי עשרה לי, פסל עץ נוסף הכה בגונג או בפעמון בזרועו המופעלת מכנית.[114] עם זאת, קיימות עדויות לכך שהמצאת האודומטר הייתה תהליך הדרגתי בסין של תקופת האן שהתמקד ב"הואנג מן" - אנשי חצר (כלומר סריסים, פקידי ארמון, משרתים ומקורבים, שחקנים, אקרובטים וכדומה) שליוו את התהלוכה המוזיקלית של "מרכבת התוף" המלכותית.[116] יש הסבורים כי בשלב כלשהו במאה הראשונה לפנה"ס הפכה הקשה בתופים ובגונגים למונעת מכנית על ידי סיבוב גלגלי הכביש.[116] ייתכן שזה היה למעשה עיצובו של לואוקסיה הונג (אנג') (בסביבות 110 לפנה"ס), אך לכל הפחות עד שנת 125 כבר היה האודומטר המכני מוכר, כפי שמתואר בציור קיר בקבר שיאו טאנג שאן.[116]

המרכבה המצביעה דרומה הייתה מכשיר מכני נוסף המיוחס לג'אנג הנג.[17] זהו מצפן לא-מגנטי בצורת מרכבה דו-גלגלית. גלגלי שיניים דיפרנציאליים המונעים על ידי גלגלי המרכבה אפשרו לפסלון עץ (בצורת שר מדינה סיני) להצביע ללא הרף דרומה, ומכאן שמו. הסונג שו (בסביבות שנת 500 לספירה) מתעד כי ג'אנג הנג המציא אותה מחדש מדגם ששימש בתקופת שושלת ג'ואו, אך קריסתה האלימה של שושלת האן, למרבה הצער, לא אפשרה את שימורה. בין אם ג'אנג הנג המציא אותה ובין אם לאו, מא ג'ון (אנג') (200–265) הצליח לשחזר את המרכבה במאה שלאחר מכן.[117]

מורשת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדע וטכנולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
גילוף שיש פלורנטיני של תלמי (161–86), שיצר תאוריה של יקום שמרכזו כדור הארץ, אותה חוקרים כדוגמת ג'ין גואנטאו, פאן הונגייה וליו צ'ינגפנג משווים לתאוריה של ג'אנג הנג שפורסמה בשנת 125[118]

המצאותיו המכניות של ג'אנג הנג השפיעו על ממציאים סינים מאוחרים יותר כגון יי שינג, ג'אנג סיקסון, סו סונג וגואו שוג'ינג. סו סונג ציין במפורש את הספירה הארמילרית מונעת המים של ג'אנג כמקור ההשראה למגדל השעון שלו מהמאה ה-11.[119] המודל הקוסמי של תשע נקודות בשמיים המתאימות לתשעה אזורים בכדור הארץ, שנוצר בעבודתו של הפקיד-החוקר צ'ן הונגמו (1696–1771), המשיך את מסורת ספרו של ג'אנג החוקה הרוחנית של היקום.[120] הסייסמולוג ג'ון מיילן, אשר יצר את הסייסמוגרף המודרני בשנת 1876 יחד עם תומאס גריי וג'יימס א. יואינג (אנג') בקולג' ההנדסה הקיסרי (אנג') בטוקיו, התייחס בשנת 1886 לתרומותיו של ג'אנג הנג לסייסמולוגיה.[121][122] ההיסטוריון ג'וזף נידהם הדגיש את תרומותיו לטכנולוגיה הסינית הקדם-מודרנית, בציינו כי ג'אנג היה ידוע כבר בתקופתו ביכולתו "להסב שלושה גלגלים לסבב כאילו היו אחד."[123] יותר מחוקר אחד תיאר את ג'אנג כאיש אשכולות.[7][29][38][88] עם זאת, חוקרים מסוימים מציינים גם כי כתיבתו של ג'אנג נעדרת תיאוריות מדעיות מוצקות.[118]

ספרות פואטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירתו של ג'אנג נקראה על ידי רבים בחייו ולאחר מותו. בנוסף לאסופתו של שיאו טונג שהוזכרה לעיל, כתב הפקיד מוו המזרחית (אנג') שואה דזונג (אנג') (נפטר בשנת 237) פרשנות על שיריו של ג'אנג "דונג'ינג פו" ו"שי'ג'ינג פו".[124] המשורר המשפיע טאו צ'יאן כתב כי הוא מעריך את שירתו של ג'אנג הנג על "ריסון הביטוי המופרז ושאיפה לפשטות", בהתייחס לשלווה וישרות הנתפסות כמתואמות עם השפה הפשוטה אך היעילה של המשורר.[125] טאו כתב כי גם ג'אנג הנג וגם צאי יונג "נמנעו משפה מנופחת, ושאפו בעיקר לפשטות", והוסיף כי "יצירותיהם פותחות בביטוי חופשי לדמיונם ומסתיימות בנימה שלווה, המשמשת היטב לריסון טבע חסר משמעת ורב תשוקות".[126]

כבוד לאחר המוות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'אנג זכה לכבוד רב בחייו ובמותו. הפילוסוף והמשורר פו שואן (אנג') (217–278) משושלת וויי (אנג') וג'ין קונן פעם במאמר על כך שג'אנג הנג מעולם לא מונה למשרד העבודות. בכתבו בהערכה רבה על ג'אנג ועל מהנדס המכונות מהמאה השלישית מא ג'ון, כתב פו שואן: "אף אחד מהם מעולם לא היה פקיד במשרד העבודות, ותושייתם לא הועילה לעולם. כאשר (הרשויות) מעסיקות אנשי צוות ללא כל התחשבות בכישרון מיוחד, ולאחר ששמעו על גאונות אף נמנעות מלבחון אותה - האין זה שנוא ואסוני?"[127]

לכבוד הישגיו של ג'אנג במדע וטכנולוגיה, כתב חברו צוי דזייו (צוי יואן) כתובת הנצחה על מצבת קברו, אשר נשמרה בגוון יואן.[8] צוי קבע: "[החישובים המתמטיים] של ג'אנג הנג מיצו (את חידות) השמיים והארץ. המצאותיו היו ברות השוואה אף להמצאות מחבר הספר 'ספר התמורות'. מצוינות כישרונו והדר אומנותו היו כמו אלה של האלים."[128] הפקיד הזוטר שיאהואו ג'אן (243–291) משושלת וויי חיבר כתובת למצבת הנצחה משלו שהוצבה על קברו של ג'אנג הנג. היא הייתה כתובה: "מאז שג'נטלמנים חיברו טקסטים ספרותיים, איש לא היה מיומן כמו האדון [ג'אנג הנג] בבחירת מילותיו היטב... לו רק יכלו המתים לקום, הו כמה הייתי פונה אליו כמורה!"[129]

גם בעת המודרנית המשיכו הסינים להנציח את שמו של ג'אנג. למשל במכתש הירחי צ'אנג הנג (אנג'),[130] האסטרואיד 1802 ג'אנג הנג (אנג'),[131] והמינרל ג'אנגהנגיט (אנג'). בשנת 2018 שיגרה סין לוויין מחקר בשם "לוויין הסיסמו-אלקטרומגנטי הסיני" (CSES), הידוע גם בשם ג'אנגהנג-1 (ZH-1).[132]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'אנג הנג בוויקישיתוף

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Arndt, Jörg; Haenel, Christoph (2001). Pi — Unleashed. Berlin, Heidelberg: Springer-Verlag. doi:10.1007/978-3-642-56735-3. ISBN 978-3-540-66572-4. S2CID 46515097.
  • Asiapac Editorial, ed. (2004). Origins of Chinese Science and Technology. תורגם ע"י Yang Liping; Y.N. Han. Singapore: Asiapac Books Pte. Ltd. ISBN 981-229-376-0.
  • Balchin, Jon (2003). Science: 100 Scientists Who Changed the World. New York: Enchanted Lion Books. ISBN 1-59270-017-9.
  • Barbieri-Low, Anthony J. (2007). Artisans in Early Imperial China. Seattle: University of Washington Press. ISBN 0-295-98713-8.
  • Berggren, Lennart; Borwein, Jonathan; Borwein, Peter (2004). Pi: A Source Book. doi:10.1007/978-1-4757-4217-6. ISBN 978-1-4419-1915-1.
  • Bielenstein, Hans (1980). The Bureaucracy of Han Times. doi:10.1017/CBO9780511759727. ISBN 9780521225106.
  • Bulling, A. (1962). "A Landscape Representation of the Western Han Period". Artibus Asiae. 25 (4): 293–317. doi:10.2307/3249129. JSTOR 3249129.
  • De Crespigny, Rafe (2007). A Biographical Dictionary of Later Han to the Three Kingdoms (23-220 AD). doi:10.1163/ej.9789004156050.i-1311. ISBN 9789047411840.
  • Cutter, Robert Joe (1984). "Cao Zhi's (192-232) Symposium Poems". Chinese Literature: Essays, Articles, Reviews. 6 (1/2): 1–32. doi:10.2307/823444. JSTOR 823444.
  • Declercq, Dominik (1998). Writings Against the State: Political Rhetorics in Third and Fourth Century China. Leiden: Koninklijke Brill NV.
  • Dillon, Michael (1998). China: A Historical and Cultural Dictionary. Surrey: Routledge Curzon Press. ISBN 0-7007-0439-6.
  • Dubs, Homer H., ed. (1938). The History of the Former Han Dynasty by Pan Ku. Vol. One. תורגם ע"י Dubs, Homer H. Baltimore: Waverly Press.
  • Dubs, Homer H., ed. (1955). The History of the Former Han Dynasty by Pan Ku. Vol. Three. תורגם ע"י Dubs, Homer H. Ithaca, New York: Spoken Languages Services.
  • Fraser, Ian W. (2014). "Zhang Heng 张衡". In Brown, Kerry (ed.). The Berkshire Dictionary of Chinese Biography. Great Barrington, MA: Berkshire Publishing. pp. 369–376. ISBN 1-933782-66-8.
  • Harper, Donald (1987). "Wang Yen-shou's Nightmare Poem". Harvard Journal of Asiatic Studies. 47 (1): 239–283. doi:10.2307/2719162. JSTOR 2719162.
  • Hightower, James Robert (1954). "The Fu of T'ao Ch'ien". Harvard Journal of Asiatic Studies. 17 (1/2): 169–230. doi:10.2307/2718131. JSTOR 2718131.
  • Hsu, Mei-Ling (1993). "The Qin maps: A clue to later Chinese cartographic development". Imago Mundi. 45: 90–100. doi:10.1080/03085699308592766.
  • Huang, Ray (1997). China: A Macro History. New York: M. E. SHARPE.
  • Jin, Guantao; Fan, Hongye; Liu, Qingfeng (1996). "Historical Changes in the Structure of Science and Technology (Part Two, A Commentary)". Chinese Studies in the History and Philosophy of Science and Technology. Boston Studies in the Philosophy of Science. Vol. 179. pp. 165–183. doi:10.1007/978-94-015-8717-4_14. ISBN 978-90-481-4546-1.
  • Jones, Kenneth Glyn (1991). Messier's Nebulae and Star Clusters. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 0-521-37079-5..
  • Krebs, Robert E. (2003). The Basics of Earth Science. Westport: Greenwood Press of Greenwood Publishing Group. ISBN 0-313-31930-8..
  • Knechtges, David R. (1997). "Gradually Entering the Realm of Delight: Food and Drink in Early Medieval China". Journal of the American Oriental Society. 117 (2): 229–239. doi:10.2307/605487. JSTOR 605487.
  • Knechtges, David R. (2014). "Zhang Heng 張衡". In Knechtges, David R.; Chang, Taiping (eds.). Ancient and Early Medieval Chinese Literature: A Reference Guide, Part Four. Leiden: Brill. pp. 2141–55. ISBN 978-90-04-27217-0.
  • Kwong, Yim-tze (1989). "Naturalness and Authenticity: The Poetry of Tao Qian". Chinese Literature: Essays, Articles, Reviews. 11: 35–77. doi:10.2307/495526. JSTOR 495526.
  • Lewis, Mark Edward (2006). The Construction of Space in Early China. New York: State University of New York Press. ISBN 0-7914-6607-8..
  • Liu, Wu-chi (1990). An Introduction to Chinese Literature. Westport: Greenwood Press of Greenwood Publishing Group. ISBN 0-313-26703-0..
  • Loewe, Michael (1968). Everyday Life in Early Imperial China during the Han Period 202 BC-AD 220. London: B.T. Batsford.
  • Loewe, Michael (1988). "The oracles of the clouds and the Winds". Bulletin of the School of Oriental and African Studies. 51 (3): 500–520. doi:10.1017/S0041977X00116490. S2CID 130430336.
  • Loewe, Michael (1990). "The Juedi Games: a re-enactment of the battle between Chiyou and Xianyuan". In Idema, W.L.; Zürcher, E. (eds.). Thought and Law in Qin and Han China: Studies dedicated to Anthony Huslewé on the occasion of his eightieth birthday. Leiden: E.J. Brill. pp. 140–157. ISBN 90-04-09269-2..
  • Loewe, Michael (2005). Faith, Myth, and Reason in Han China. Indianapolis: Hacket Publishing Company. ISBN 0-87220-756-0..
  • Lu, Zongli (1995). "Problems concerning the Authenticity of Shih chi 123 Reconsidered". Chinese Literature: Essays, Articles, Reviews. 17: 51–68. doi:10.2307/495553. JSTOR 495553.
  • "Lunar Names Proposed". Science News. 90 (16): 290. 1966. doi:10.2307/3950717. JSTOR 3950717.
  • Mair, Victor H. (2001). The Columbia History of Chinese Literature. New York: Columbia University Press. ISBN 0-231-10984-9..
  • Mansvelt-Beck, B.J. (1990). The Treatises of Later Han: Their Author, Sources, Contents, and Place in Chinese Historiography. Leiden: E.J. Brill. ISBN 90-04-08895-4..
  • Minford, John; Lau, Joseph S.M. (2002). Classical Chinese literature: an anthology of translations. New York: Columbia University Press. ISBN 0-231-09676-3..
  • Morton, W. Scott and; Lewis, Charlton M. (2005). China: Its History and Culture. New York: McGraw-Hill.
  • Needham, Joseph (1986). Science and Civilization in China. Vol. 3, Mathematics and the Sciences of the Heavens and the Earth. Taipei: Caves Books.
  • Needham, Joseph (1965). Science and Civilization in China. Vol. 4, Physics and Physical Technology, Part 1: Physics. Cambridge: Cambridge University Press.
  • Needham, Joseph (1986). Science and Civilization in China. Vol. 4, Physics and Physical Technology, Part 2: Mechanical Engineering. Taipei: Caves Books.
  • Needham, Joseph (1986). Science and Civilization in China. Vol. 4, Physics and Physical Technology, Part 3: Civil Engineering and Nautics. Taipei: Caves Books.
  • Neinhauser, William H.; Hartman, Charles; Ma, Y.W.; West, Stephen H. (1986). The Indiana Companion to Traditional Chinese Literature: Volume 1. Bloomington: Indiana University Press. ISBN 0-253-32983-3..
  • Nelson, Howard (1974). "Chinese Maps: An Exhibition at the British Library". The China Quarterly. 58: 357–362. doi:10.1017/S0305741000011346. S2CID 154338508.
  • Reiter, Florian C. (1990). "Some Remarks on the Chinese Word t'u "Chart, Plan, Design"". Oriens. 32: 308–327. doi:10.2307/1580636. JSTOR 1580636.
  • Rowe, William T. (2001). Saving the World: Chen Hongmou and Elite Consciousness in Eighteenth-Century China. Stanford: Stanford University Press. ISBN 0-8047-4818-7.
  • Schafer, Edward H. (1968). "Hunting Parks and Animal Enclosures in Ancient China". Journal of the Economic and Social History of the Orient. 11 (3): 318–343. doi:10.2307/3596278. JSTOR 3596278.
  • Schmadel, Lutz D. (2003). Dictionary of Minor Planet Names. doi:10.1007/978-3-540-29925-7. ISBN 978-3-540-00238-3.
  • Stein, S.; Wysession, M. E. (2002). An Introduction to Seismology, Earthquakes, and Earth Structure. London: Wiley-Blackwell.
  • Wagner, Donald B. (2001). The State and the Iron Industry in Han China. Copenhagen: Nordic Institute of Asian Studies Publishing. ISBN 87-87062-83-6..
  • Wang, Yu-Ch'Uan (1949). "An Outline of the Central Government of the Former Han Dynasty". Harvard Journal of Asiatic Studies. 12 (1/2): 134–187. doi:10.2307/2718206. JSTOR 2718206.
  • Wilson, Robin J. (2001). Stamping Through Mathematics. New York: Springer-Verlag New York.
  • Wright, David Curtis (2001). The History of China. Westport: Greenwood Press.
  • Wu, Hung (1986). "Buddhist Elements in Early Chinese Art (2nd and 3rd Centuries A.D.)". Artibus Asiae. 47 (3/4): 263–352. doi:10.2307/3249974. JSTOR 3249974.
  • Xiao, Tong; Knechtges, David (1996). Wen Xuan, Or, Selections of Refined Literature. Princeton: Princeton University Press. ISBN 0-691-02126-0..
  • Yan, Hong-sen (2007). Reconstruction Designs of Lost Ancient Chinese Machinery. History of Mechanism and Machine Science. Vol. 3. doi:10.1007/978-1-4020-6460-9. ISBN 978-1-4020-6459-3.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. 1 2 3 Needham part 2 1986, p. 30
  2. 1 2 Needham part 2 1986, p. 479 footnote e
  3. 1 2 Wright 2001, p. 66
  4. 1 2 Huang 1997, p. 64
  5. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 De Crespigny 2007, p. 1049
  6. ↑ Xiao & Knechtges 1996, p. 397
  7. 1 2 3 4 5 Yan 2007, p. 127
  8. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Xiao & Knechtges 1996, p. 398
  9. 1 2 Asiapac Editorial 2004, p. 120
  10. ↑ Loewe 1968, p. 105
  11. 1 2 3 4 5 Neinhauser et al. 1986, p. 211
  12. 1 2 Fraser 2014, p. 371
  13. ↑ De Crespigny 2007, p. 1229
  14. 1 2 De Crespigny 2007, p. 1222
  15. ↑ Bielenstein 1980, pp. 9 & 19
  16. ↑ De Crespigny 2007, p. 1049 & 1223
  17. 1 2 3 4 5 6 Yan 2007, p. 128
  18. 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 De Crespigny 2007, p. 1050
  19. ↑ Loewe 1968, pp. 38–39 & 42
  20. 1 2 De Crespigny 2007, pp. 1049–1050
  21. ↑ Mansvelt-Beck 1990, p. 26
  22. 1 2 Declercq 1998, p. 65
  23. ↑ Loewe 1968, p. 42
  24. ↑ Wang 1949, p. 137
  25. ↑ Wang 1949, pp. 142 & 145
  26. 1 2 3 Minford & Lau 2002, p. 307
  27. ↑ Balchin 2003, pp. 26–27
  28. ↑ Needham 1986, p. 627
  29. 1 2 Krebs 2003, p. 31
  30. ↑ De Crespigny 2007, p. 1225
  31. ↑ Neinhauser et al. 1986, pp. 211–212
  32. ↑ Loewe 2005, p. 37
  33. ↑ Harper 1987, p. 262
  34. 1 2 Lu 1995, p. 57
  35. 1 2 Lewis 2006, p. 184
  36. ↑ Liu 1990, p. 54
  37. 1 2 3 Neinhauser et al. 1986, p. 212
  38. 1 2 Mair 2001, p. 251
  39. ↑ Hightower 1954, pp. 170–171
  40. ↑ Knechtges 1997, p. 232
  41. ↑ Schafer 1968, pp. 329–330
  42. ↑ Bulling 1962, pp. 312 & 314
  43. ↑ Lewis 2006, p. 238
  44. ↑ Wu 1986, pp. 271–272
  45. ↑ Loewe 1990, pp. 142–144
  46. ↑ Fraser 2014, p. 370
  47. ↑ Declercq 1998, pp. 1–4
  48. ↑ Declercq 1998, pp. 65–66
  49. ↑ Lewis 2006, pp. 184–185
  50. ↑ Bulling 1962, pp. 314–315
  51. ↑ Needham 1986, pp. 99–100
  52. 1 2 Arndt & Haenel 2001, p. 176
  53. ↑ Needham 1986, p. 100
  54. 1 2 3 4 5 6 Berggren, Borwein & Borwein 2004, p. 27
  55. 1 2 Arndt & Haenel 2001, p. 177
  56. ↑ Wilson 2001, p. 16
  57. ↑ Needham 1986, pp. 100–101
  58. ↑ Berggren, Borwein & Borwein 2004, pp. 20 & 24–26
  59. ↑ Fraser 2014, p. 374
  60. 1 2 3 Balchin 2003, p. 27
  61. ↑ Jones 1991, p. 1
  62. ↑ Needham 1986, pp. 411–413
  63. ↑ Needham 1986, p. 227
  64. ↑ Needham 1986, pp. 415–416
  65. ↑ Needham 1986, pp. 220, 498–499
  66. 1 2 3 Needham part 2 1986, p. 479
  67. 1 2 Needham part 2 1986, p. 164
  68. ↑ Needham part 2 1986, p. 480
  69. 1 2 Needham 1986, p. 320
  70. 1 2 Morton & Lewis 2005, p. 70
  71. ↑ Loewe 1968, p. 107
  72. 1 2 Needham 1986, p. 343
  73. ↑ Needham 1965, p. 486
  74. ↑ Needham part 2 1986, p. 532
  75. ↑ Needham part 3 1986, p. 271
  76. ↑ Needham part 2 1986, p. 370
  77. ↑ Wagner 2001, pp. 75–76
  78. 1 2 3 4 Needham part 2 1986, p. 483
  79. 1 2 Needham 1986, pp. 624
  80. 1 2 Needham 1986, pp. 625
  81. ↑ Loewe 1988, pp. 509, 513, 515
  82. ↑ Loewe 1988, p. 509
  83. ↑ Stein & Wysession 2002, p. 400
  84. ↑ Fraser 2014, p. 375
  85. ↑ Needham part 2 1986, p. 484
  86. ↑ Loewe 1968, p. 106
  87. ↑ Needham part 2 1986, p. 484; Needham 1986, p. 632
  88. 1 2 Dillon 1998, p. 378
  89. ↑ Fraser 2014, p. 376
  90. ↑ Needham 1986, pp. 627–628
  91. 1 2 3 Needham 1986, p. 629
  92. 1 2 3 Needham 1986, p. 630
  93. ↑ Needham 1986, pp. 632–633.
  94. ↑ Needham 1986, p. 633
  95. 1 2 Needham 1986, pp. 633–634
  96. ↑ Needham 1986, p. 635
  97. ↑ Yan 2007, p. 131
  98. 1 2 Yan 2007, pp. 131–132
  99. ↑ Yan 2007, p. 132
  100. ↑ Needham 1986, pp. 628 & 630
  101. ↑ People's Daily Online (June 13, 2005). China resurrects world's earliest seismograph. Retrieved on 2005-06-13.
  102. ↑ Barbieri-Low 2007, pp. 201–203
  103. 1 2 Barbieri-Low 2007, p. 204
  104. ↑ Needham 1986, pp. 538–540
  105. ↑ Hsu 1993, p. 97
  106. ↑ Hsu 1993, p. 90
  107. ↑ Needham 1986, pp. 106–107
  108. ↑ Hsu 1993, pp. 90 & 97
  109. ↑ Nelson 1974, p. 359
  110. ↑ Needham 1986, p. 538: "the title may have referred to a Bird's Eye Map ... that Chang Heng occupied himself with map-making is sure ... a physical geograph map was presented by him".
  111. ↑ Reiter 1990, p. 320
  112. ↑ Needham 1986, p. 538
  113. ↑ Philippe, Fleury (2021). "Odomètre terrestre de Vitruve". Le Plan de Rome, Maison de la Recherche en Sciences Humaines Université de Caen Normandie.
  114. 1 2 Needham part 2 1986, p. 281
  115. ↑ Dubs 1938, pp. 276–280; Dubs 1955, p. 160, n. 7
  116. 1 2 3 Needham part 2 1986, p. 283
  117. ↑ Needham part 2 1986, p. 40
  118. 1 2 Jin, Fan & Liu 1996, p. 170
  119. ↑ Needham part 2 1986, p. 466
  120. ↑ Rowe 2001, p. 88
  121. ↑ Needham 1986, p. 626
  122. ↑ Yan 2007, p. 124
  123. ↑ Needham part 2 1986, p. 85–86
  124. ↑ Cutter 1984, p. 11 (footnote 61), 15, (footnote 80), 26 (footnote 141)
  125. ↑ Kwong 1989, p. 63
  126. ↑ Hightower 1954, p. 169–170
  127. ↑ Needham part 2 1986, p. 42
  128. ↑ Needham 1986, p. 359
  129. ↑ Declercq 1998, p. 247
  130. ↑ Lunar Names Proposed 1966, p. 290
  131. ↑ Schmadel 2003, p. 144
  132. ↑ "Long March 2D launches Zhangheng-1 Earthquake investigator – NASASpaceFlight.com". www.nasaspaceflight.com (באנגלית אמריקאית). 2 בפברואר 2018.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27אנג_הנג&oldid=43896755"