ג'אסר אבו רביעה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ג׳אסר אבו רביעה (נולד בשנת 1963) הוא צייר, פסל ומשורר בדואי-ישראלי. מחבר מאמרים בנושאי בלשנות וחקר החברה הבדואית. יצירותיו המוקדמות, משנות ה-80 של המאה ה-20, הושפעו מזרם אמנות האדמה וכללו מבני אבן בשטח, ציורי סלע ועוד. רבות מעבודותיו כוללות מיצבים, ובהם דימויים מן התרבות הבדואית והישראלית.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'אסר אבו רביעה נולד בשנת 1963 במאהל אלג׳ורף, בבקעת באר שבע, לשבט הבדואי אבו רביעה. בילדותו ונערותו היה רועה את עדרי העזים של משפחתו. בשנת 1983 החל ללמוד אמנות בירוחם ובהמשך במכללה לאמנות חזותית בבאר שבע. לאחר מכן, סיים תואר ראשון בחינוך פורמלי ובלתי פורמלי באוניברסיטת בר-אילן, ותואר ראשון נוסף במדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה. לימד אמנות ועברית בבתי ספר בדואים, וכיום הוא גמלאי של משרד החינוך. משנת 1988 הוא חי ופועל בכסייפה, שם הוא מתגורר עם אשתו מייסון ושמונת ילדיו.[2]

על עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו רביעה הוא אחד האמנים הבודדים והמצליחים ביותר בחברה הבדואית. את דרכו האמנותית החל ביצירה בשטח, בבקעת דרום באר שבע ובאזור כסייפה, אזורים שהכיר מנעוריו, כאשר רעה את עדרי העזים של משפחתו. בעידודו של הפסל עזרא אוריון, התחיל אבו רביעה להתעניין בזרם של "אמנות אדמה" וליצור עבודות סביבתיות, הכוללות מבני אבן בשטח, ציורי סלע ועוד, כשהוא שואב השראה מן התרבות הבדואית המדברית.[3] בעבודתו אבו רביעה יוצר בחומרים וכלים מעולמו הפרטי, הקשורים לתרבות הבדואית ומסמלים אותה. הוא עושה שימוש נרחב באלמנטים טבעיים כמו סלעים, ובחפצים בסיסיים ויומיומיים, אותם הוא מציב לצד פריטים תעשייתיים, המשקפים את תהליך העיור שעוברת החברה הבדואית בדורות האחרונים. את השילוב שנוצר הוא מנתק מאדמת המקור, וממקם אותו מחדש בזמן ובמרחב, בחלל הגלריה או המוזיאון.[4] אבו רביעה עוסק בהתנגשות בין העבר להווה, במתח הקיים בין הקדמה למסורת הבדואית ההולכת ונשחקת. הוא משלב בין מאפיינים בדואיים-ערביים למוטיבים יהודיים וישראליים, כאשר הוא מתייחס לא אחת למקורות ומצוות היהדות. בעבודותיו הוא גם מרבה להתייחס לייצוג ומעמד האישה בחברה ובתרבות הבדואית. אבו רביעה הציג מספר תערוכות יחיד בגלריות ציבוריות והשתתף גם בתערוכות קבוצתיות שונות.[5]

בשנת 1994 הוצגה תערוכת היחיד הראשונה של אבו רביעה, ״זמנים״, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. התערוכה הייתה מורכבת ממיצב של קוביות צבעוניות קטנות הפזורות ברחבי חלל אחד, ופסל אבן בחלל שני. בעבודותיו אלה בחן אבו רביעה את מושג הצבע, ואת הקשריו השונים בחברה הבדואית - החל ממשחקי ילדות, דרך צבעי בעלי החיים החיים בחברה של רועי צאן, וכלה בתפיסה גברית ונשית של צבע בחברה מסורתית, ובמשמעויות הייחודיות של צבעים מסוימים בשפה הערבית בכלל, ובמסורת הבדואית בפרט.[6]

בשנת 1996 יצר עבודת מיצב בשם ״עידן הפלסטיק הראשון״ בגלריית אל-ווסיטי במזרח ירושלים. העבודה כללה מיצב מרכזי המוקף בחפצים נוספים, שמוקמו על הרצפה ונתלו על קירות הגלריה. המוטיב המרכזי היה מורכב מקערת פלסטיק כחולה, מלאה במים כחולים שנצבעו בעזרת פיגמנט בדואי מיוחד, המוקפת באחת עשרה ג׳ארות פלסטיק כחולות וג׳ארה אחת אדומה. המקבץ נראה כמעין באר מלאכותית - מוטיב המופיע באופן תכוף ביצירותיו של אבו רביעה, ובא לידי ביטוי באלמנטים וצורות מעגליות, מיכלי מים וכן הלאה. המיצב מייצר מתח בין היופי שבאסתטיקה הדקורטיבית של סידור הכלים, לבין החומרים הזולים מהם הם עשויים. הוא מבטא את תחושת האובדן שבמעבר מהבאר המכילה מים חיים וכלי האבן המסורתיים, למים עומדים, המוכתמים בצבע כחול רעיל. הג׳ארה האדומה הבודדת, הקוטעת את הרצף ההרמוני של המעגל, ומדגישה את תחושת התלישות וההזרה.[7]

בשנת 2008, השתתף אבו רביעה בתערוכה הקבוצתית הגדולה ״ובסוף נמות - אמנות צעירה בשנות התשעים בישראל״, במוזיאון הרצליה לאמנות. בתערוכה, שהייתה חלק מפרויקט חגיגות שנת השישים למדינת ישראל, הוצגו עבודות של גיא בן נר, טל מצליח, עדי נס, אלי גור-אריה ואמנים ישראליים רבים אחרים. אבו רביעה הציג בה פסל אבן בשם ״ציורי סלע״.[8]

בשנת 2013 הציג אבו רביעה תערוכת יחיד ראשונה מאז 1996, במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע. התערוכה, ״עבודת אדמה״, כללה מיצב חדש שנוצר במיוחד עבורה, וסדרת רישומי עט של נופים ודמויות מסביבת מגוריו של אבו רביעה. על התערוכה כתבה ד"ר דליה מנור, מנהלת המוזאון: ״ג'אסר אבו רביעה נותן בעבודתו ביטוי למתח הקיים בין חיי הטבע שאפיינו את החברה הבדואית בעבר הלא רחוק, לבין המציאות העירונית בהם הם חיים עכשיו. זוהי מציאות שהוא עצמו חווה אותה ומחפש דרך לנסח אותה באמנותו. לשם כך הוא מאמץ את השפה של האמנות המודרנית, כמו המיצב וה"רדי מייד" - שימוש בחפצים מן המוכן - שבה השתמשו אמנים בולטים לאורך המאה העשרים. באמצעות שפה זו הוא יוצר גשר מפתיע ומעורר מחשבה בין התרבות המערבית המודרנית לבין תרבות המדבר הבדואית.״[9]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1994: "זמנים", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
  • 1995: "ג׳אסר אבו רביעה: תערוכת יחיד", גלריה נחשון. קיבוץ נחשון
  • 1996: "עידן הפלסטיק הראשון", גלריה אל-ווסיטי. ירושלים
  • 2013: "אמנות אדמה", מוזיאון הנגב לאמנות. באר שבע.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1993: "5 אבנים", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
  • 1994: "5 אבנים: תערוכה קבוצתית ניידת", מוזיאון הנגב לאמנות. באר שבע
  • 1994: "ארט פוקוס - מקום אחר", תחנת הרכבת הטורקית, המכללה לאמנות חזותית. באר שבע
  • 1995: "לבי במזרח", פירמידה מרכז לאמנות עכשווית. חיפה
  • 1995: "1:1 פחות או יותר", גלריה נחשון. קיבוץ נחשון
  • 2008: "ובסוף נמות - אמנות צעירה בשנות התשעים בישראל", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קטלוגים וספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ״זמנים״ (קטלוג התערוכה), אוצרת: דליה בלקין, הרצליה: מוזיאון הרצליה לאמנות, 27 באוגוסט - 1 באוקטובר 1994.
  • (באנגלית) Ankori, Ganit, "Palestinian art", London: Reaktion Books, 2006
  • ״ובסוף נמות״ (קטלוג התערוכה), אוצר: דורון רבינא, הרצליה: מוזיאון הרצליה לאמנות, 3 במאי - 9 באוגוסט 2008.
  • ״עבודת אדמה״ (קטלוג התערוכה), אוצרת: נירית דהן, באר שבע: מוזיאון הנגב לאמנות, 10 באפריל - 15 ביוני 2013.

כתבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אשכנזי, שוני, ״אמנות בת קיימא״, כביש 40, 14 באפריל 2013. עמ׳ 22
  • לרנר, ליאור, ״נגד הזרם״, ידיעות הנגב, 26 באפריל 2013. עמ׳ 72
  • צור, עוזי, ״דור הביניים של דור הביניים״, הארץ, 5 ביוני 2008.
  • קדר, דורית, ״האדם הוא האלוהים״, על המשמר, 24 בספטמבר 1994. עמ׳ 16

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו ״ג׳אסר אבו רביעה״, מרכז המידע לאמנות ישראלית, אתר מוזיאון ישראל
  2. ^ ראו אשכנזי, שוני, ״אמנות בת קיימא״, כביש 40, 14.04.2013. עמ׳ 22
  3. ^ ראו ״ג'אסר אבו רביעה: עבודת אדמה״, אתר מוזיאון הנגב לאמנות, 2013.
  4. ^ ראו אשכנזי, שוני, ״אמנות בת קיימא״, כביש 40, 14.04.2013. עמ׳ 22
  5. ^ ראו לרנר, ליאור, ״נגד הזרם״, ידיעות הנגב, 26.04.2013. עמ׳ 72
  6. ^ ראו קדר, דורית, ״האדם הוא האלוהים״, על המשמר, 24.09.1994. עמ׳ 16
  7. ^   See Ankori, Ganit, Palestinian art. p. 198-202
  8. ^ ראו צור, עוזי, ״דור הביניים של דור הביניים״, הארץ, 05.06.2008.
  9. ^ ראו ״ג'אסר אבו רביעה: עבודת אדמה״, אתר מוזיאון הנגב לאמנות, 2013.