ג'וזף קמפבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'וזף קמפבל
Joseph Campbell
Joseph Campbell (cropped).png
לידה 26 במרץ 1904
וייט פליינס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באוקטובר 1987 (בגיל 83)
הונולולו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק אנתרופולוג, מיתולוג, מתרגם, פילוסוף, מורה, מרצה באוניברסיטה, מיתוסולוג, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות מסע הגיבור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'וזף ג'ון קמפבלאנגלית: Joseph John Campbell;‏ 26 במרץ 190430 באוקטובר 1987) היה חוקר מיתולוגיה אמריקאי, סופר ומרצה, שנודע בזכות עבודתו במיתולוגיה השוואתית והדת השוואתית. עבודתו הקיפה היבטים רבים של החוויה האנושית. המגנום אופוס של קמפבל הוא הספר "הגיבור בעל אלף הפרצופים" (1949), שבו הוא מציג את תאוריית המסע של הגיבור הארכיטיפי הקיימת במיתולוגיות של העולם. מאז פרסום הספר, התאוריה של קמפבל מיושמת במודע על ידי מגוון רחב של סופרים ואמנים מודרניים. הפילוסופיה שלו מתומצתת במשפט שלו-עצמו החוזר ונשנה לעיתים קרובות: "לכו אחרי אושרכם".[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וזף קמפבל נולד בווייט פליינס, ניו יורק,[2] לג'וזפין (לבית לינץ') ולצ'ארלס ויליאם קמפבל.[3] הוא היה בן למשפחה אירית-קתולית מהמעמד העליון. במהלך ילדותו, הוא עבר עם משפחתו לעיר הסמוכה ניו רושל. ב -1919 נהרס בית משפחתו בשריפה, וסבתו נספתה.[4]

ב-1921 סיים קמפבל את לימודיו בבית הספר קנטרברי בניו מילפורד, קונטיקט.

בקולג' דארטמות' הוא למד ביולוגיה ומתמטיקה, אך החליט שהוא מעדיף את מדעי הרוח. הוא עבר לאוניברסיטת קולומביה, שם קיבל תואר ראשון בספרות אנגלית בשנת 1925 ותואר שני בספרות ימי הביניים בשנת 1927. בדארטמות' הצטרף לאחוות הסטודנטים דלתא טאו דלתא. הוא היה ספורטאי מצטיין שזכה לפרסים במקצועות האתלטיקה הקלה, ולזמן מה היה בין רצי חצי המייל (כ-800 מטר) המהירים ביותר בעולם.[5]

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1924 נסע קמפבל לאירופה עם משפחתו. בהפלגה בדרך חזרה הוא פגש את מי שכונה "המשיח הנבחר של "האגודה התיאוסופית", ג'ידו קרישנמורטי; הם דנו בפילוסופיה הודית, מה שעורר בקמפבל עניין בהינדואיזם ובמחשבה ההודית.

בשנת 1927 קיבל קמפבל מלגה מאוניברסיטת קולומביה ללמוד באירופה. הוא למד צרפתית עתיקה, פרובנסאלית וסנסקריט באוניברסיטת סורבון בפריז, צרפת ובאוניברסיטת מינכן בגרמניה. הוא למד לקרוא ולדבר צרפתית וגרמנית.[6]

ביטול המחקר לדוקטורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שובו לאוניברסיטת קולומביה בשנת 1929, הביע קמפבל רצון להמשיך בלימודי סנסקריט ואמנות מודרנית. נוסף על ספרות ימי הביניים. כיוון שלא קיבל אישור לכך מהפקולטה, פרש קמפבל מהלימודים לתואר שני. מאוחר יותר אמר בצחוק אך לא בבדיחות הדעת כי קבלת דוקטורט באמנויות ליברליות, התחום המקיף את עבודתו, היא סימן לאוזלת יד.[7]

השפל הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בוא השפל הגדול כמה שבועות לאחר מכן, בילה קמפבל את חמש השנים הבאות (1929–1934) בצריף שכור בוודסטוק, ניו-יורק.[8] שם הרהר בדרכו בחיים[9] בעודו עוסק במחקר עצמאי ונמרץ. מאוחר יותר אמר כי היה "מחלק את היום לארבע תקופות של ארבע שעות, כששלוש תקופות של ארבע שעות מתוך הארבע הייתי מקדיש לקריאה, ומפנה אחת מהן... הייתי מקדיש תשע שעות רצופות ביום לקריאה בלבד. וזה נמשך חמש שנים ברציפות."[10]

קמפבל נסע לקליפורניה לשנה (1931-32), בעודו ממשיך במחקרו העצמאי והופך לידיד קרוב של הסופר המתחיל ג'ון סטיינבק ואשתו קרול. קמפבל הוצג בפני בני הזוג על ידי הסופרת והתזונאית החלוצה אדל דייויס, אותה פגש ואתה פיתח יחסים קרובים במהלך שיט באיים הקריביים עם אביו בדצמבר 1929.[11][12] בחצי האי מונטריי, קמפבל, כמו ג'ון סטיינבק, נשבה בקיסמו של הביולוג הימי אד ריקטס (מקור ההשראה לדמותו של "דוק" ברומן של סטיינבק Canary Row וכן לדמויות מרכזיות בכמה רומנים אחרים).[13] קמפבל חי זמן מה בשכנותו של ריקטס, השתתף בפעילויות חברתיות ומקצועיות בבית שכנו, והתלווה אליו, יחד עם קסניה וסשה קאשברוף, במסע לג'ונו, אלסקה על ה-Grampus.[14] ב-1932. קמפבל החל לכתוב רומן שבמרכזו ריקטס כגיבור, אבל, שלא כמו סטיינבק, לא השלים את הספר.[15]

ברוס רוביסון כותב כי "קמפבל נהג להתייחס לאותם ימים כאל תקופה שבה הכול בחייו החל ללבוש צורה... קמפבל, המתעד הגדול של 'מסע הגיבור' במיתולוגיה, זיהה דפוסים מקבילים בין חשיבתו-שלו לבין אחת המסות הפילוסופיות של ריקטס. ביצירותיהם של סטיינבק וריקטס, וגם אצל קמפבל, ניתן למצוא הדים של קארל יונג, רובינסון ג'פרס וג'יימס ג'ויס."[16]

קמפבל המשיך בקריאה עצמאית בעודו מלמד במשך שנה ב-1933 בבית הספר קאנטרברי, ובתקופה זו ניסה לפרסם גם יצירות בדיוניות. בתקופה שלימד בבית הספר קאנטרברי מכר קמפבל את הסיפור הקצר הראשון שלו, "אפלטוני בלבד", לכתב העת "ליברטי".[17][18]

קולג' שרה לורנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1934 קיבל קמפבל משרת פרופסור בקולג' שרה לורנס.

ב-1938 נשא קמפבל לאישה אחת מתלמידותיו לשעבר, הרקדנית-כוריאוגרפית ג'ין ארדמן. לאורך רוב 49 שנות נישואיהם הם חלקו דירת שני חדרים בגריניץ' וילג' בניו יורק. בשנות ה-80' רכשו דירה בהונולולו וחילקו את זמנם בין שתי הערים. לא היו להם ילדים.

בתחילת מלחמת העולם השנייה השתתף קמפבל בהרצאה של חוקר הודו היינריך זימר, והשניים הפכו לחברים טובים. אחרי מותו של זימר הוטלה על קמפבל המשימה לערוך ולהוציא לאור את כתביו של זימר, ובזאת עסק במהלך העשור הבא.

בשנת 1955-56,לקראת פרסום הכרך האחרון של עזבונו של זימר ("אמנות אסיה ההודית, המיתולוגיה והתמורות"), יצא קמפבל לשנת שבתון מקולג' שרה לורנס ונסע, בפעם הראשונה, לאסיה. הוא בילה שישה חודשים בדרום אסיה (בעיקר הודו) ועוד שישה במזרח אסיה (בעיקר יפן).

לשנה זו הייתה השפעה עמוקה על חשיבתו ביחס לדת ולמיתוסים של אסיה, וגם על הצורך לתת שיעורי מיתולוגיה השוואתית לקהל גדול יותר, שאינו אקדמי.[19]

ב-1972 פרש קמפבל מקולג' שרה לורנס אחרי שלימד שם 38 שנים.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפבל מת בביתו בהונולולו, הוואי, ב-30 באוקטובר 1987, מסיבוכים של סרטן הוושט.[20][21] לפני מותו הוא השלים צילומים של סדרת ריאיונות עם ביל מויירס ששודרה באביב הבא תחת הכותרת "כוחו של המיתוס".

מיתולוגיה השוואתית והתאוריות של קמפבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונומית'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג המונומית' (מיתוס אחד) של קמפבל מתייחס לתאוריה הרואה את כל הנרטיבים המיתיים כווריאציות של סיפור גדול יחיד. התאוריה מבוססת על הגילוי שקיים דפוס משותף מתחת לרכיבי הנרטיב של רוב המיתוסים הגדולים, ללא קשר למוצאם או לתקופת יצירתם. קמפבל התייחס לעיתים קרובות לרעיונותיו של אדולף בסטיאן ולהבחנה שלו בין מה שהוא כינה רעיונות "עממיים" ו"יסודיים", כשהאחרון מתייחס לחומר היסוד של המונומית' בעוד הראשון מתייחס לריבוי הצורות המקומיות שהמיתוס לובש כדי להישאר מוביל מעודכן של משמעויות מקודשות. הדפוס המרכזי שנחקר יותר מכל על ידי קמפבל נקרא לעיתים קרובות מסע הגיבור ותואר בראשונה ב"הגיבור בעל אלף הפרצופים" (1949).[22] קמפבל, שהעריץ את הסופר ג'יימס ג'ויס,[23] שאל את המונח מונומית' מ"פיניגנז וייק"[24] של ג'ויס. קמפבל עשה גם שימוש רב בתאוריות של קארל יונג על מבנה נפש האדם, והשתמש לעיתים קרובות במונחים כמו "אנימה/אנימוס" ו"תודעת האגו".

כמאמין אדוק באחדות הנפש של האנושות ובביטוי הפואטי שלה במיתולוגיה, קמפבל עשה שימוש במושג כדי לבטא את הרעיון שניתן לראות את המין האנושי כולו כעוסק במאמץ להפוך את העולם "שקוף להתעלות" על ידי הדגמה כי מתחת לעולם התופעות קיים מקור נצחי שמזרים ללא הרף את האנרגיות שלו לעולם זה של זמן, סבל, ולבסוף מוות. כדי להשלים משימה זו, יש לדבר על דברים שהיו קיימים לפני המילים ומעבר להן, לכאורה משימה בלתי אפשרית, אשר פתרונה טמון במטאפורות הנמצאות במיתוסים. מטאפורות אלו הן הצהרות המובילות מעבר לעצמן אל ההתעלות. מסע הגיבור היה סיפורם של גבר או אישה אשר, מתוך סבל רב, זכו להתנסות במקור הנצחי וחזרו עם מתנות שדי בכוחן כדי להוציא את החברה שלהם לחופשי.

כאשר הסיפור הזה התפשט במרחב והתפתח עם הזמן, הוא פורק לצורות מקומיות שונות (מסכות), בהתאם למבנים החברתיים וללחצים הסביבתיים שהיו קיימים על התרבות שפירשה אותו, אולם המבנה הבסיסי נותר יחסית ללא שינוי וניתן לסווג אותו באמצעות שלבים שונים של הרפתקה של גיבור לאורך הסיפור, שלבים כגון "הקריאה להרפתקה, קבלת עזרה על-טבעית, מפגש עם האלילה, התפייסות עם האב" ו"חזרה". שלבים אלה, וכן הסמלים שנתקלים בהם במהלך הסיפור, מספקים את הצורך במטאפורות כדי לבטא את האמיתות הרוחניות שהסיפור מנסה להעביר. מטאפורה בעיני קמפבל, בניגוד להשוואות העושות שימוש במילה "כמו", הטוענות לפירוש מילולי של הדבר שהן מתייחסות אליו, כמו במשפט "ישו הוא בן האלוהים" ולא "מערכת היחסים של האדם עם אלוהים היא כמו זו של בן עם אביו."[25]

בשנת 2000, בסרט התיעודי "ג'וזף קמפבל – מסע הגיבור", הוא מסביר את אלוהים במונחים של מטאפורה:

אלוהים הוא מטאפורה למסתורין המתעלים על כל הקטגוריות של המחשבה האנושית, אפילו הקטגוריות להוויה ולאי-הוויה. אלה הן קטגוריות של מחשבה. כלומר, זה פשוט עד כדי כך. תלוי כמה אתה רוצה לחשוב על זה. אם זה מועיל לך או לא. אם זה מחבר אותך אל המסתורין שהם בבסיס ההוויה שלך. אם זה לא מועיל, אז זה שקר. אז מחצית מבני האדם בעולם הם אנשים דתיים שחושבים שהמטאפורות שלהם עובדות. הם אלה שאנו מכנים בשם תיאיסטים. המחצית השנייה הם אנשים שיודעים שהמטאפורות אינן עובדות. ואי לכך הן שקרים. אלה הם האתיאיסטים.[26]

יש חוקרים שלא הסכימו עם רעיון ה"מונומית'" בגלל היחס הפשטני מדי שלו לתרבויות שונות. לדברי רוברט אלווד, "נטייה לחשוב במונחים כלליים של עמים, גזעים... היא ללא ספק הפגם העמוק ביותר בחשיבה המיתולוגית."[27]

תפקידי המיתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפבל תיאר לעיתים קרובות את המיתולוגיה כבעלת ארבעה תפקידים בחברה האנושית. אלה מופיעים בסוף יצירתו "מסכות האלוהים: מיתולוגיה יצירתית", וכן בהרצאות שונות.[28]

התפקיד המופשט
התעוררות של תחושת מורא בפני המסתורין של ההויה
לדברי קמפבל, את המסתורין המוחלטים של החיים, מה שהוא כינה בשם המציאות העילאית, לא ניתן לתפוס במישרין במילים או בתמונות. לעומת זאת, סמלים ומטאפורות מיתיות מצביעים אל מחוץ לעצמם ואל תוך המציאות. הם מה שקמפבל כינה "הצהרות"[29] והמחזתן באמצעות הפולחן יכולה לתת למשתתף תחושה של אותם מסתורין אולטימטיביים כחוויה. "סמלים מיתולוגיים יכולים לגעת ולרומם את מרכזי החיים מעבר להישג ידם של ההיגיון והכפייה... התפקיד הראשון של המיתולוגיה הוא ליישב את התודעה בעירנות עם ה-mysterium tremendum et fascinans של היקום הזה כפי שהוא.[30]
התפקיד הקוסמולוגי
הסבר צורתו של היקום.
בחברות קדם-מודרניות המיתוס תפקד גם כפרוטו-מדע, המציע הסברים לתופעות הפיזיות שהקיפו את החיים והשפיעו עליהם, כגון חילופי עונות ומחזורי חיים של החי הצומח.
התפקיד הסוציולוגי
מתן תוקף ותמיכה לסדר חברתי קיים
חברות קדומות נאלצו להסתגל לסדר חברתי קיים כדי לשרוד. זאת מפני שהן התפתחו תחת "לחץ" של צרכים אינטנסיביים הרבה יותר מאלה שנתקלים בהם בעולם המודרני שלנו. המיתולוגיה אישרה את הסדר ואכפה אותו על ידי ביטויו בסיפוריים עצמם, לעיתים קרובות תוך תיאור איך נולד הסדר כתוצאה מהתערבות אלוהית. קמפבל התייחס לעיתים קרובות למיתוסי ה"קונפורמיות" האלה כגון "הנתיב הימני" כדי לבטא את יכולות הלוגיקה, הסדר והליניאריות של המחצית השמאלית של המוח. אולם יחד עם המיתוסים האלה, הוא הבחין גם בקיומו של "הנתיב השמאלי", דפוסים מיתיים כמו "מסע הגיבור" שהם מהפכניים באופיים בכך שהם דורשים מהיחיד להתעלות על הנורמות החברתיות ולפעמים אפילו על המוסר.[31]
התפקיד הפדגוגי
הדרכת היחיד בשלבי החיים
כשאדם חי את חייו, יעמדו בפניו אתגרים פסיכולוגיים רבים נתקל. המיתוס יכול לשמש כמדריך למעבר מוצלח בשלבי החיים.

האבולוציה של המיתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת המיתולוגיה של קמפבל כלל לא הייתה מקובעת, וספריו מתארים בפירוט כיצד מיתולוגיות התפתחו לאורך זמן, תוך מתן ביטוי למציאות שכל חברה נאלצה להסתגל אליה.[32] בשלבים שונים של התפתחות תרבותית יש מערכות מיתולוגיות שונות אך ניתנות לזיהוי. אלה הן בקצרה:

דרך כוחות בעלי החיים
חברות ציידים-לקטים
בשלב זה של האבולוציה הדת הייתה אנימיסטית, והטבע כולו נתפס כרווי נוכחות רוחנית או אלוהית. במרכז הבמה ניצבה חיית הציד העיקרית של התרבות, בין אם הבאפלו אצל ילידי אמריקה או האילנד אצל שבטי דרום אפריקה, וחלק גדול מהדת התמקד בהתמודדות עם המתח הפסיכולוגי הזה שנבע מהמציאות של הכורח להרוג כנגד האלוהות של החיה. הדבר נעשה על ידי הצגת בעלי החיים כיוצאים ממקור ארכיטיפי נצחי ובאים לעולם הזה כ"קרבנות מרצון", מתוך הבנה כי חייהם יוחזרו אל האדמה או אל האם בטקס של שחזור.[33] מעשה הטבח הופך אז לטקס שבו שני הצדדים, בעלי חיים ובני האדם, הם משתתפים שווים. ב"מיתוס" וב"כוחו של המיתוס",[34] קמפבל מספר את הסיפור המכונה "אשת הבאפלו", כפי שסופר על ידי שבט הבלקפוט מצפון אמריקה. הסיפור מתאר תקופה שבה הבאפלו הפסיקו לבוא אל מישורי הציד, והשבט נותר לגווע ברעב. בתו של הצ'יף מבטיחה להינשא לצ'יף של הבאפלו בתמורה להופעתם מחדש, אבל בסופו של דבר היא ניצלה ולמדה מבעלי החיים עצמם את ריקוד הבאפלו, שבאמצעותו יחזרו רוחות מתיהם אל מקור החיים הנצחי שלהם. אכן, קמפבל לימד שלאורך כל ההיסטוריה, האנושות החזיקה באמונה שכל החיים באים וחוזרים אל ממד אחר החורג מגבולות הזמן, אבל ניתן להגיע אליו באמצעות פולחן.
דרך האדמה הזרועה
חברות חקלאיות מוקדמות
העיסוק בחקלאות, שהחל באדמות המרעה הפוריות של המזרח הקדום והסהר הפורה של מסופוטמיה בעידן הברונזה ועבר לאירופה, התפשט יחד עם דרך חדשה להבין את יחסיה של האנושות עם העולם. באותה תקופה האדמה נתפסה כ"אם", וכל המיתוסים התמקדו בכוחותיה נותני החיים. מחזור הצמחם ועיבוד האדמה השתקפו בטקסים דתיים שכללו לעיתים קרובות קרבן אדם, סמלי או ממשי.[35] הדמויות הראשיות של מערכת זו היו אלה נקבה גדולה, אמא אדמה, ובנה/בן זוגה המת-לנצח והקם לתחייה לנצח, אל זכר. בשלב זה המוקד היה ההשתתפות בקצב המחזורי שהעולם נע לפיו כפי שבא לידי ביטוי בארבע עונות השנה, לידה ומוות של יבולים ומופעי הירח. במרכזה של תנועה זו הייתה האלה-האם שממנה כל החיים נובעים ואליה כל החיים חוזרים. משום כך יוחס לה לעיתים קרובות תפקיד כפול, הן של אם והן של משחיתה.
דרך האורות השמימיים
התרבויות הגבוהות הראשונות
כאשר החברות החקלאיות הראשונות התפתחו והפכו לתרבויות הגבוהות של מסופוטמיה ושל בבל, הצפייה בכוכבים עוררה בהם את הרעיון שהחיים על פני כדור הארץ מתנהלים אף הם לפי דפוס מתמטי קבוע דומה שבו בני אדם יחידים אינם אלא משתתפם במשחק קוסמי נצחי. סמלו של המלך היה השמש עם כתר הזהב שלה כדימוי עיקרי, ואילו חצרו הורכבה מכוכבי הלכת הסובבים. האלה-האם נשארה, אבל כוחותיה היו כעת מקובעים בתוך מסגרת נוקשה של יקום פועל כמו שעון.
עם זאת, שתי פלישות ברבריות שינו את הכול. כשהעמים ההודו-אירופים (ארים) ירדו מהצפון והעמים השמיים פשטו מהמדבר הערבי, הם נשאו אתם מיתולוגיה בשליטה זכרית עם אל לוחם שסמלו היה הרעם. תוך כדי הכיבוש, בעיקר בשל טכנולוגיה עליונה של חרשות ברזל, המיתולוגיה שלהם המתזגה במערכת הקודמת של אלת האדמה. מיתולוגיות רבות של העולם העתיק, כגון אלה של יוון, הודו ופרס, הם תוצאה של אותו מיזוג עם אלים ששמרו על כמה מתכונותיהם המקוריות ועל אופיים אבל השתייכו כעת למערכת יחידה. דמויות כגון זאוס ואינדרה הם אלי רעם שבאו במגע עם דמטר ודיוניסוס, אשר הקרבן הפולחני והלידה מחדש שלהם, עדות לשורשים קדם-הודו-אירופיים, היו עדיין מעוגנים ביוון הקלאסית. אבל לרוב, הייתה סטייה בולטת לטובת הגבריות, כשזאוס עולה על כס המלוכה של האלים ודיוניסוס מורד לדרגת אל-למחצה בלבד.
הורדה-בדרגה זו הייתה עמוקה מאוד במקרה של הדימוי התנ"כי, שבו הרכיבים הנשיים נדחקו לשוליים באופן קיצוני. קמפבל האמין כי חווה והנחש שפיתה אותה היו פעם אלי פריון שסגדו להם בזכות עצמם כשעץ הדעת הוא עץ החיים.[36] הוא מצא משמעות גם בסיפור התנ"כי על קין והבל, שבו קין הוא חקלאי שמנחתו החקלאית איננה מתקבלת על ידי אלוהים, ואילו הקרבן החי של הבל הרועה מתקבל. בסדרת ההרצאות מיתוס, קמפבל מדבר על המסתורין של אלאוסיס ביוון העתיקה, שם הומחז מסעה של דמטר אל השאול למען הצעירים והצעירות בני אותה תקופה. שם הוא הבחין כי החיטה תוארה כמסתורין עילאיים והיין כסמלו של דיוניסוס, בדומה למסתורין הנוצריים שבהם הלחם הלחם והיין נחשבים להתגלמות גופו ודמו של ישו. שתי הדתות נושאות אותה קוסמולוגיה של "אדמה זרועה" בצורות שונות בעודן שומרות על דימוי האל המת לנצח והקם לתחייה לנצח.
דרך האדם
מיתולוגיה של ימי הביניים, אהבה רומנטית, ולידת הרוח המודרנית
קמפבל הכיר בכך שהצורה הפיוטית של האהבה הרומנטית, שנישאה ברחבי אירופה של ימי הביניים על ידי טרובדורים נודדים, הכילה מיתולוגיה שלמה בזכות עצמה.[33] ב"כוחו של המיתוס", וכן בכרך "מיתולוגיה מערבית" של "מסכות האלוהים", קמפבל מתאר את עלייתו של סוג חדש של חוויה ארוטית כעניין שבין "אדם לאדם"'בניגוד להגדרה הפיזית הטהורה שניתנה לארוס בעולם העתיק ולאהבה השיתופית המצויה בדת הנוצרית. סיפור ארכיטיפי מסוג זה הוא האגדה על טריסטן ואיזולדה אשר, מלבד התפקיד המיסטי שלו, מראה את המעבר מחברה של נישואין-בשידוך כפי שהיה נהוג בימי הביניים ומקודש על ידי הכנסייה, לצורה של נישואין על ידי "התאהבות" באדם אחר שאנו מכירים בימינו. מה שבעצם החל מנושא מיתולוגי הנושא הפך מאז למציאות חברתית, בעיקר עקב השינוי בתפיסה שחולה המיתולוגיה החדשה - ומהווה התגלמות מהותית ומרכזית של המסר הפרשני החובק-כל של קמפבל, "לכו אחרי אושרכם".
קמפבל האמין כי בעולם המודרני, התפקיד שמילאו המערכות המיתולוגיות הרשמיות, המסורתיות, נתפס על ידי יוצרים יחידים כגון אמנים ופילוסופים.[37] ביצירותיהם של כמה מהמועדפים עליו, כגון תומאס מאן, פאבלו פיקאסו וג'יימס ג'ויס, הוא ראה נושאים מיתולוגיים שיכולים לשרת אותה מטרה נותנת-חיים שהמיתולוגיה שירתה בעבר. אי לכך, קמפבל האמין שדתות העולם הן "מסכות" הנושאות השפעות תרבותיות שונות של אותן אמיתות מהותיות, טרנסצנדטליות. כל הדתות יכולות להביא את האדם למודעות נשגבת מעל ומעבר לתפיסה דו-ממדית של המציאות, או הרעיון של "זוגות של הפכים", כגון הוויה ואי-הוויה, או צדק ועוול. ואכן, הוא מצטט מ"הריג ודה" בהקדמה ל"הגיבור בעל אלף פרצופים": "האמת היא אחת, החכמים מדברים עליה בשמות רבים."

השפעות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות, ספרות, פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפבל התייחס לעיתים קרובות בהרצאותיו ובכתביו ליצירותיהם של ההסופרים המודרניים ג'יימס ג'ויס ותומאס מאן, וכן לאמנות של פבלו פיקאסו. הוא התוודע ליצירותיהם בעת שהותו כתלמיד לתואר שני בפריס. בסופו של דבר קמפבל אף התכתב עם מאן.[38] ליצירותיהם של ארתור שופנהאואר ופרידריך ניטשה הייתה השפעה עמוקה על חשיבתו של קמפבל והוא הרבה לצטט מכתביהם. פילוסופיית "לכו אחרי אושרכם" המיוחסת לקמפבל בעקבות השידור המקורי של כוחו של המיתוס נובעת מהאופנישדות ההינדיות; עם זאת, ייתכן שקמפבל הושפע גם מהרומן של סינקלייר לואיס מ-1922, "באביט". ב"כוחו של המיתוס", קמפבל מצטט מהרומן:
קמפבל: "האם קראת אי פעם את 'באביט' של סינקלייר לואיס?"
מויירס: "מזמן לא."
קמפבל: "זוכר את השורה האחרונה? 'מעולם בחיי לא עשיתי דבר שרציתי לעשות.' זה אדם שלא הלך אחרי אושרו."[39]

פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנתרופולוג ליאו פרובניוס ותלמידו אדולף אלגרד ג'נסן היו חשובים לראייתו של קמפבל את ההיסטוריה התרבותית. קמפבל הושפע גם מעבודתם הפסיכולוגית של אברהם מאסלו וסטניסלב גרוף. רעיונותיו של קמפבל לגבי המיתוס והקשר שלו אל נפש האדם תלויים חלקית בעבודתו החלוצית של זיגמונד פרויד, אבל בעיקר בעבודתו של קארל יונג, אשר מחקריו בנושא הפסיכולוגיה האנושית השפיעו מאוד על קמפבל. תפיסת המיתוס של קמפבל קשורה באופן הדוק לשיטה היונגיאנית של פירוש חלומות, התלויה מאוד בפרשנות סמלית. התובנות של יונג ביחס לארכיטיפים הושפעו במידה רבה מה"בארדו תודול" (הידוע גם בשם "ספר המתים הטיבטי"). בספרו "הדימוי המיתי", קמפבל מצטט הצהרה של יונג בנוגע ל"בארדו תודול", שלפיה הוא "שייך לסוג של כתבים שאין בהם עניין רק למומחים למהאיאנה בודהיזם, אלא גם, בגלל האנושיות העמוקה שלהם והתובנה העמוקה עוד יותר של סודות הנפש האנושית, יש בהם משיכה מיוחדת בעיני ההדיוט המבקש להרחיב את ידע החיים שלו... במשך שנים, מאז פורסם לראשונה, ה"בארדו תודול" היה בן לוויתי הקבוע, ואני חייב לו לא רק רעיונות ותגליות ממריצים, אלא גם תובנות יסוד רבות."[40]

השפעות מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל הגיבור של קמפבל עדיין מיושם בימינו על ידי בוראי עולמות מודרניים, סופרים שיצרו עולמות שלמים המתנהגים לפי חוקי המודל של קמפבל, אבל שייכים לסוגת המדע הבדיוני והפנטסיה.

קולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' לוקאס היה הקולנוען ההוליוודי הראשון שהודה בהשפעתו של קמפבל עליו. לוקאס הצהיר, בעקבות יציאת הסרט הראשון של מלחמת הכוכבים ב-1977, כי הסיפור עוצב, באופן חלקי, לפי הרעיונות המתוארים ב"הגיבור בעל אלף פרצופים" ויצירות אחרות של קמפבל. הזיקה בין "מלחמת הכוכבים" וקמפבל התחזקה עוד יותר כאשר בהדפסות מאוחרות יותר של ספרו של קמפבל הופיעה על השער תמונתו של מארק המיל בתור לוק סקייווקר.[41] לוקאס דן בהשפעה זו באריכות רבה בביוגרפיה הרשמית של ג'וזף קמפבל, "A fire in the mind".

אני [לוקאס] הגעתי למסקנה אחרי אמריקן גרפיטי שמה שחשוב לי הוא להציב אמות מידה, לא להראות אנשים את העולם כפי שהוא... בערך בתקופת הגילוי הזה... עלה בדעתי שאין באמת שימוש מודרני במיתולוגיה...המערבון היה כנראה האגדה האמריקנית הגנרית האחרונה, שמספרת לנו על ערכינו. וברגע שהמערבון נעלם, מעולם לא היה משהו שתפס את מקומו. בספרות עברנו אל המדע הבדיוני... אז התחלתי לערוך מחקר מאומץ יותר על אגדות, פולקלור ומיתולוגיה, והתחלתי לקרוא את ספריו של ג'ו. לפני כן לא קראתי אף אחד מספריו של ג'ו. זה היה מוזר מאוד, כי תוך כדי קריאת "הגיבור בעל אלף הפרצופים" התחלתי להבין שהטיוטה הראשונה שלי של מלחמת הכוכבים התנהלה לפי מוטיבים קלאסיים, אז שיניתי את הטיוטה הבאה [של "מלחמת הכוכבים"] בהתאם למה שלמדתי על מוטיבים קלאסיים והפכתי אותה לעקבית קצת יותר... המשכתי וקראתי את "מסכות האלוהים" וספרים רבים אחרים.[42]

עם זאת, לוקאס לא פגש את קמפבל ולא שמע הרצאה שלו עד אחרי השלמת הטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים" ב-1983.[43] הסרט התיעודי "כוחו של המיתוס" (1988) צולם בחוות סקייווקר של לוקאס. במהלך הריאיונות עם ביל מויירס, קמפבל דן באופן שבו השתמש לוקאס ב"מסע הגיבור" בסרטי "מלחמת הכוכבים" (IV, V, IV) כדי להמציא מחדש את המיתולוגיה למען הצופה בן זמננו. מויירס ולוקאס צילמו 12 שנים מאוחר יותר, ב-1999, ריאיון שנקרא "המיתולוגיה של מלחמת הכוכבים עם ג'ורג' לוקאס וביל מויירס" כדי להוסיף ולדון בהשפעה של יצירותיו של קמפבל על סרטיו של לוקאס.[44] בנוסף, מוזיאון האוויר והחלל הלאומי של מכון סמית'סוניאן נתן בסוף שנות ה-90' חסות לתערוכה שנקראה "מלחמת הכוכבים: קסם המיתוס", אשר דנה בדרכים שבהן יצירתו של קמפבל עיצבה את סרטי "מלחמת הכוכבים".[45]

יוצרי סרטים רבים מסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 הכירו בהשפעתו של קמפבל על אומנותם. בין הסרטים שצופים רבים זיהו כנצמדים לדפוס של המונומית' היו סדרת המטריקס וסידרת אינדיאנה ג'ונס.[46]

התסריטאי ההוליוודי כריסטופר ווגלר כתב מזכר פנימי בן 7 עמודים המבוסס על יצירתו של קמפבל, "מדריך מעשי לגיבור בעל אלף הפרצופים",[47] אשר הוביל לפיתוח הסרט מלך האריות של דיסני (1994).

יוצר סדרת הטלוויזיה קומיוניטי, דן הרמון, מתייחס לעיתים קרובות לקמפבל כאל השפעה חשובה. לדבריו, תהליך כתיבת "מעגל הסיפור", שבו הוא משתמש כדי לפרק כל סיפור שהוא כותב, הוא יישום של יצירתו של קמפבל.[48]

להלן מספר דוגמאות של "בוראי עולמות" מודרניים שבנו מיתולוגיות חדשות על בסיס חוקי המיתולוגיה הקיימים, שבמרכזה של כל אחת מהן גיבור מיתולוגי העובר את "מסע הגיבור" לפי המודל של קמפבל:

היקום המחבר הגיבור
"המשחק של אנדר" אורסון סקוט קארד אנדרו "אנדר" ויגין
"הנוסע השמיני" דן או'בנון הקצינה ריפלי
"המטריקס" האחים ואשובסקי ניו אנדרסון
"המגדל האפל" סטיבן קינג רולנד דשיין
"שר הטבעות" ג' ר' ר' טולקיין פרודו באגינס (וגם בילבו באגינס)
"חולית" פרנק הרברט פול אטריידס
"הארי פוטר" ג' ק' רולינג הארי פוטר
"מלחמת הכוכבים" ג'ורג' לוקאס לוק סקייווקר (וגם אנאקין סקייווקר)
"אינדיאנה ג'ונס" ג'ורג' לוקאס אינדיאנה ג'ונס
"להרוג את ביל" קוונטין טרנטינו "הכלה"

ספרות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הפופולריות האדירה של סרטי "מלחמת הכוכבים" ו"כוחו של המיתוס", יוצרים רבים בתחומי מדיה שונים זיהו את הפוטנציאל שבשימוש בתאוריות של קמפבל כדי לנסות לפענח תגובות של בני אדם לדפוסי הנרטיב. סופרים,[49] כותבי שירים[50][51] ומעצבי משחקי וידאו[52] למדו את יצירותיו של קמפבל כדי להבין טוב יותר את המיתולוגיה - בעיקר את המונומית' - ואת השפעתו.[דרוש מקור]

הסופר ריצ'רד אדמס מכיר בחוב שלו ליצירותיו של קמפבל, ובעיקר לרעיון המונומית'[53] ביצירתו הידועה ביותר, גבעת ווטרשיפ, אדמס משתמש בציטוטים מ"הגיבור בעל אלף פרצופים" כבאפיגרמים לפרקים.[54]

דן בראון ציין בראיון לניו-יורק טיימס כי יצירותיו של ג'וזף קמפבל, בעיקר "כוחו של המיתוס" ו"הגיבור בעל אלף פרצופים", שימשו לו מקור השראה ליצירת דמותו ושל רוברט לנגדון.[55]

"לכו אחרי אושרכם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת האמירות המזוהות ביותר, המצוטטות ביותר וכנראה הבלתי מובנות ביותר של קמפבל הייתה הקריאה שלו "לכו אחרי אושרכם". הוא שאב את הרעיון הזה מהאופנישדות.:

הגעתי למושג הזה של האושר כי בסנסקריט, שהיא השפה הרוחנית הגדולה של העולם, יש שלושה ביטויים שמייצגים את הסף, מקום הקפיצה אל אוקיינוס ההתעלות: סאט-צ'יט-אננדה. המילה "סאט" פירושה הוויה. "צ'יט" פירושו תודעה. "אננדה" פירושו אושר או מקסם. חשבתי, "אינני יודע אם התודעה שלי היא תודעה ממש או לא; אינני יודע אם מה שאני יודע על ההוויה שלי הוא אכן ההוויה שלי או לא, אבל אני יודע איפה המקסם שלי. אני איאחז במקסם, והוא יביא לי גם הוויה וגם תודעה." אני חושב שזה הצליח.[56]

הוא ראה בזה לא רק מנטרה, אלא מדריך שימושי ליחיד לאורך כל מסע הגיבור שכל אחד מאתנו עובר בחייו:

אם אתה הולך בעקבות אושרך, אתה מציב את עצמך על מעין מסלול שהיה שם כל הזמן, מחכה לך, והחיים שעליך לחיות הם החיים שאתה חי. באשר תהיה, אם אתה הולך אחרי אושרך, אתה נהנה מהרענון הזה, מהחיים שבתוכך, כל הזמן.[56]

קמפבל החל לשתף את הרעיון הזה עם תלמידיו במהלך הרצאותיו בשנות ה-70'. כאשר כוחו של המיתוס שודר ב-1988, שישה חודשים אחרי מותו של קמפבל, "לכו אחרי אושרכם" כבר היה פילוסופיה שעוררה הדים עמוקים בציבור האמריקאי - הן הדתי והן החילוני.[57]

בשנותיו המאוחרות יותר, כשכמה תלמידים סברו שהוא מעודד נהנתנות, קמפבל, כך מדווחים, רטן, "הייתי צריך לומר, 'לכו אחרי יבלותיכם'."[58]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה סופרים האשימו את קמפבל באנטישמיות. במאמר שפורסם בסקירת הספרים של הניו יורק טיימס ב-1989, ברנדן גיל האשים את קמפבל הן באנטישמיות והן בדעות קדומות נגד שחורים. המאמר של גיל גרר סידרה של מכתבים לעורך, חלקם תומכים בהאשמה באנטישמיות או מאשימים את קמפבל בנטיות ימניות אחרות, וחלקם מגינים עליו. רוברט אלווד כותב שגיל הסתמך על "שיירי ראיות, בעיקר שוליות" לתמיכה בהאשמות נגד קמפבל. הפסיכולוג לשעבר ג'פרי מוסאייף מאסון האשים את קמפבל ב"אנטישמיות סמויה" וב"נטייה להשקפות שמרניות, אנטישמיות."[59]

גם למדנותו של קמפבל ובקיאותו בסנסקריט הוטלו בספק. מאסון, חוקר סנסקריט מלומד, אמר שפגש פעם את קמפבל, והשניים "שנאו זה את זה ממבט ראשון". מאסון ציין כי "כשפגשתי פעם את קמפבל בכינוס ציבורי, הוא ציטט פסוקים בסנסקריט. לא היה לו מושג על מה הוא מדבר; היה לו ידע שטחי ביותר על הודו, אבל הוא יכול היה להשתמש בו להאדרה עצמית. אני זוכר שחשבתי: האיש הזה מושחת. אני יודע שהוא פשוט משקר בנוגע להבנה שלו."[60] לפי Richard Buchen, עורך המהדורה השלישית של הגיבור בעל אלף פרצופים, קמפבל לא ידע לתרגם היטב מסנסקריט.[61]

אלווד ציין כי סדרת "מסכות האלוהים" "הרשימה הדיוטות מלומדים יותר מאשר מומחים"; הוא מצטט הערה של סטיבן פ' דן כי ב"המיתולוגיה המערבית" קמפבל "כותב בסגנון ארכאי מוזר - מלא שאלות רטוריות, קריאות של פליאה ועונג, ותוכחות המכוונות אל הקורא, או אולי אל האני האחר של המחבר, וזה מקסים כשליש מהזמן. ודי מעצבן בשאר הזמן." אלווד מציין כי "קמפבל לא היה באמת איש מדעי החברה, ומי שהיו כאלה ידעו את ההבדל" ומביע חשש מפני "הפשטת-יתר של נושאים היסטוריים ונטייה לייחס למיתוס כל המשמעות שהוא רוצה לייחס לו" של קמפבל.[62] המבקרת קמיל פאליה כותבת ב"הדמות המיינית" (1990) על אי-הסכמתה עם "הביקורת השלילית על אתונה במאה החמישית" ב"המיתולוגיה המערבית" של קמפבל, בטענה שקמפבל התעלם מהאנדרוגניות "הנבואית והנשגבת" בפסליים יווניים של ילדים עירומים.[63] פאליה כתבה שאם כי קמפבל הוא "דמות מכוננת עבור פמיניסטיות אמריקאיות רבות", היא מתעבת אותו "על תפלותו והמחקר הלקוי שלו". פאליה קראה לקמפבל "רכרוכי" ו"מורה שקר",[63] ותיארה את יצירתו כ"ערב-רב יומרני, ראוונתני".[64]

חוקר הדתות ראסל ט' מק'קאצ'ן תיאר את יצירתו של קמפבל כ"לגיטימציה רוחנית ופסיכולוגית" ל'כלכלת רייגן".[65]

יצירותיו של קמפבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתופי פעולה מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה הראשונה שפורסמה תחת שמו של קמפבל הייתה "שניים באו אל אביהם" (1943), טקס של שבט הנבאחו שנערך על ידי הזמר (רופא אליל) ג'ף קינג. והוקלט על ידי האמנית והאתנולוגית מוד אוקס, המספר את סיפורם של שני גיבורים צעירים הבאים אל ההוגאן של אביהם, השמש, וחוזרים עם הכוח להשמיד את המפלצות הפוגעות בבני עמם. קמפבל שימש כפרשן. הוא שב והשתמש בסיפור הזה בהמשך הקריירה שלו כדי להדגים הן את הסמלים והמבנים האוניברסליים של המיתוסים האנושיים והן את הפרטים ("רעיונות עממיים") של סיפורי ילידי אמריקה.

כפי שכבר צוין, לג'יימס ג'ויס הייתה השפעה רבה על קמפבל. הספר החשוב הראשון של קמפבל (יחד עם הנרי מורטון רובינסון), "מפתח שלד לפיניגנז וייק" (1944), הוא ניתוח ביקורתי של הנוסח הסופי של ג'ויס ל"פיניגנז וייק." נוסף על כך, יצירתו העיקרית של קמפבל, "הגיבור בעל אלף הפרצופים" (1949), דנה במה שקמפבל כינה בשם המונומית' – המחזור של מסע הגיבור – מונח שהוא שאל ישירות מ"פיניגנז וייק" של ג'ויס.[66]

הגיבור בעל אלף הפרצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימיו בקולג' ועד שנות ה-40', ג'וזף קמפבל עסק בכתיבת סיפורת.[67] ברבים מסיפוריו המאוחרים יותר (שפורסמו אחרי מותו באוסף "דמיון מיתי") הוא החל לחקור את הנושאים המיתולוגיים שדן בהם בשיעוריו בקולג' שרה לורנס. רעיונות אלה הפכו בסופו של דבר מסיפורת לעיון.

הגיבור בעל אלף פרצופים שנקרא במקור "לקרוא מיתוס", והיה מבוסס על שיעור המבוא למיתולוגיה שהוא לימד בקולג' שרה לורנס, פורסם ב-1949בתור הניסיון הראשון של קמפבל לכתוב ספר לבדו; הספר ביסס את המוניטין של קמפבל מחוץ לחוגים האקדמאיים ואפשר לטעון שהוא עדיין, היצירה המשפיעה ביותר שלו עד היום. הספר טוען כי שסיפורי גיבורים כגון קרישנה, בודהה, אפולוניוס איש טיאנה וישו חולקים כולם בסיס מיתולוגי משותף.[68] לא זאת בלבד שהוא הציג את רעיון מסע הגיבור בפני החשיבה הפופולרית, אלא גם החל להפוך לפופולרי את עצם הרעיון של מיתולוגיה השוואתית - חקר הדחף האנושי ליצור סיפורים ודימויים אשר עוטים מוטיבים של זמן ומקום מסוימים, אבל עם זאת שואבים מנושאים אוניברסליים, נצחיים. קמפבל טען:

בכל מקום ששירת המיתוס מתפרשת כביוגרפיה, היסטוריה או מדע, היא נהרגת. הדימויים החיים הופכים רק לעובדות מרוחקות של תקופה רחוקה בשמים. יתר על כן, לעולם לא קשה להוכיח שבתור מדע והיסטוריה, המיתולוגיה מגוחכת. כאשר תרבות מתחילה לפרש מחדש את המיתולוגיה בדרך זו, החיים יוצאים ממנה, מקדשים הופך למוזיאונים, והזיקה בין שתי התפיסות מתפוגגת.

מסכות האלוהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מסכות האלוהים", יצירתו בת 4 הכרכים של קמפבל שיצאה לאור בין השנים 1959–1968, מקיפה מיתולוגיה מכל רחבי העולם, מהעתיק למודרני. בעוד "הגיבור בעל אלף פרצופים" מתמקד במכנה המשותף של המיתולוגיה ("רעיונות יסודיים"), ספרי "מסכות האלוהים" מתמקדים במגוון ההיסטורי והתרבותי של המונומית' (ה"רעיונות העממיים"). במילים אחרות, בעוד "הגיבור בעל אלף פרצופים" שואב אולי יותר מהפסיכולוגיה, "מסכות האלוהים" שואב יותר מהאנתרופולוגיה וההיסטוריה. ארבעת הכרכים של "מסכות האלוהים" נקראים: מיתולוגיה פרימיטיבית, מיתולוגיה מזרחית, מיתולוגיה מערבית ומיתולוגיה יצירתית.

התומכים בתורת המיתוס של ישו מצטטים את הספר. קמפבל כותב, "ברור שבין אם היא מדויקת מבחינת פרטים ביוגרפיים ובין אם לאו, האגדה הנוגעת ללב על המשיח שנצלב וקם לתחייה הותאמה כדי להביא חמימות, מיידיות ואנושיות חדשים למוטיבים הישנים של המחזורים האהובים של תמוז, אדוניס ואוזיריס."[69]

האטלס ההיסטורי של המיתולוגיה העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מותו, קמפבל היה בעיצומה של עבודה על סידרה בפורמט גדול, מאוירת בראוותנות, שכותרתה ה"אטלס ההיסטורי של המיתולוגיה העולמית". סידרה זו נועדה להיבנות על הרעיון של קמפבל שהוצג בראשונה ב"הגיבור בעל אלף הפרצופים", שהמיתוס מתפתח עם הזמן לאורך ארבעה שלבים:

  • "דרך כוחות בעלי החיים"- המיתוסים של הציידים-לקטים הפלאוליתים המתמקדים בשמאניזם ובטוטמים של בעלי חיים.
  • "דרך האדמה הזרועה" - המיתוסים של תרבויות נאוליתיות, חקלאיות המתמקדים באלה-האם ובטקסי פריון הקשורים אליה.
  • "דרך האורות השמימיים" - המיתוסים של ערים-מדינות מתקופת הברונזה עם פנתיאונים של אלים השולטים מהשמים, בהנהגת אל-מלך זכר.
  • "דרך האדם" - דת ופילוסופיה כפי שהתפתחו אחרי עידן הציר (המאה ה-6 לפנה"ס), שבהן דימויים מיתיים של העידנים הקודמים הפכו באופן מודע למטאפוריים, וזכו לפרשנות חדשה כאילו הם מתייחסים לעניינים פסיכו-רוחניים, לא מילוליים-היסטוריים. השינוי הזה ניכר לעין במזרח בבודהיזם, ודנטה וטאואיזם פילוסופי; ובמערב בפולחני מסתורין, אפלטוניות, נצרות וגנוסטיקה.

רק הכרך הראשון הושלם לפני מותו של קמפבל. העורך של קמפבל, רוברט וולטר, השלים את פרסומם של שלושה חלקים ראשונים מתוך חמישה של הכרך השני אחרי מותו של קמפבל. היצירות אזלו מהדפוס. נכון ל-2014, קרן ג'וזף קמפבל עובדת על יצירת מהדורה דיגיטלית חדשה.[70]

כוחו של המיתוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קמפבל זכה להכרה הפופולרית הרחבה ביותר בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם ביל מויירס בסדרה כוחו של המיתוס של פי. בי. אס, אשר שודרה בראשונה ב-1988, שנה אחרי מותו של קמפבל. הסדרה דנה בארכיטיפים מיתולוגיים, דתיים ופסיכולוגיים. זמן קצר אחרי השידור המקורי יצא לאור ספר, "כוחו של המיתוס", המכיל תמלולים מורחבים של השיחות ביניהם.

קרן ג'וזף קמפבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1991 עבדה אלמנתו של קמפבל, הכוריאוגרפית ג'ין ארדמן ,עם ידידו הוותיק של קמפבל והעורך שלו, רוברט וולטר, על הקמת קרן ג'וזף קמפבל.

בין יוזמותיה של קרן ג'וזף קמפבל ניתן למצוא את "אוסף כתבי ג'וזף קמפבל"; פרס ארדמן קמפבל; השולחנות העגולים המיתולוגיים (רשת של קבוצות מקומיות ברחבי העולם הבוחנת את נושאי המיתולוגיה ההשוואתית, הפסיכולוגיה, הדת והתרבות; ואוסף הספרייה והמסמכים של קמפבל השוכן ב"בארכיון ומרכז מחקר OPUS (ראה להלן).[71]

סידרת "אוסף כתבי ג'וזף קמפבל" היא פרויקט שמטרתו לרכז את המגוון העצום של יצירותיו של קמפבל, לפרסם מהדורות חדשות ומהימנות של כתביו שפורסמו ושלא פורסמו, וכן הקלטות שמע ווידאו של הרצאותיו,[72] בשיתוף עם New World Library (אנ') ו-Acorn Media UK, וכן לפרסם הקלטות שמע וספרים אלקטרוניים תחת שמה. נכון ל-2014, הפרויקט הפיק יותר משבעים וחמישה כותרים. העורך הראשי של הסדרה הוא רוברט וולטר, והעורך-המנהל הוא דייוויד קודלר.

ספרים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Where the Two Came to Their Father: A Navaho War Ceremonial (1943). with Jeff King and Maud Oakes, Old Dominion Foundation
  • The Flight of the Wild Gander: Explorations in the Mythological Dimension (1968). Viking Press
  • Myths to Live By (1972). Viking Press
  • Erotic irony and mythic forms in the art of Thomas Mann (1973; monograph, later included in The Mythic Dimension)
  • The Mythic Image[73] (1974). Princeton University Press
  • The Inner Reaches of Outer Space: Metaphor As Myth and As Religion (1986). Alfred van der Marck Editions
  • Transformations of Myth Through Time (1990). Harper and Row
  • A Joseph Campbell Companion: Reflections on the Art of Living (1991). editor Robert Walter, from material by Diane K. Osbon
  • Mythic Worlds, Modern Words: On the Art of James Joyce[74] (1993). editor Edmund L. Epstein
  • The Mythic Dimension: Selected Essays (1959–1987)[75] (1993). editor Anthony Van Couvering
  • Baksheesh & Brahman: Indian Journals (1954–1955)[76] (1995). editors Robin/Stephen Larsen & Anthony Van Couvering
  • Thou Art That: Transforming Religious Metaphor (2001). editor Eugene Kennedy, New World Library ISBN 1-57731-202-3. first volume in the Collected Works of Joseph Campbell
  • The Inner Reaches of Outer Space[77] (2002)
  • Sake & Satori: Asian Journals — Japan[78] (2002). editor David Kudler
  • Myths of Light: Eastern Metaphors of the Eternal[79] (2003). editor David Kudler
  • Pathways to Bliss: Mythology and Personal Transformation[80] (2004). editor David Kudler
  • Mythic Imagination: Collected Short Fiction of Joseph Campbell ISBN 160868153X (2012).
  • Goddesses: Mysteries of the Feminine Divine ISBN 1608681823 (2013). editor Safron Rossi
  • Romance of the Grail: The Magic and Mystery of Arthurian Myth[81] (2015). editor Evans Lansing Smith

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'וזף קמפבל בוויקישיתוף

ארגונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Campbell's biography and Joseph Campbell: "Follow Your Bliss" from the Joseph Campbell Foundation website.
  2. ^ "Joseph Campbell Foundation". 
  3. ^ Garraty, John Arthur; Carnes, Mark Christopher; Societies, American Council of Learned (1 בינואר 1999). "American national biography". Oxford University Press – באמצעות Google Books. 
  4. ^ "Joseph Campbell Bio". essortment.com. בדיקה אחרונה ב-7 בינואר 2017. 
  5. ^ Joseph Campbell, The Hero's Journey: Joseph Campbell on His Life and Work, third edition, edited by Phil Cousineau. Novato, California: New World Library, 2003, pp. 20–25
  6. ^ Joseph Campbell, The Hero's Journey: Joseph Campbell on His Life and Work, third edition, edited by Phil Cousineau.
  7. ^ The Hero's Journey: Joseph Campbell on His Life and Work, 1990, first edition: 54–55
  8. ^ Faulkner, Larry R. (2 במאי 1999). "Excerpts of remarks made at a dinner honoring new Phi Beta Kappa members". Office of the President website. The University of Texas at Austin. בדיקה אחרונה ב-13 באוגוסט 2012. 
  9. ^ Larsen and Larsen, 2002, p. 160
  10. ^ Campbell, Joseph (1990). The Hero's Journey: Joseph Campbell on His Life and Work (מהדורה First). עמ' 52–53. 
  11. ^ Campbell, Joseph; Cousineau, Phil; Brown, Stuart.
  12. ^ https://books.google.com/books?id=_WpnAwAAQBAJ&pg=PT156&lpg=PT156&dq=joseph+campbell+adelle+davis&source=bl&ots=rZFwqw-cYF&sig=v5gIKTA7sS3UgIjJbTzDfs4gsUE&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwiY8qavyu_QAhVH7yYKHTBWCKYQ6AEILTAD#v=onepage&q&f=false .
  13. ^ Larsen and Larsen, 2002, chapters 8 and 9.
  14. ^ Straley, J., L. Busch, V. O’Connell, J. Straley, P.T. Raimondi, C.M. Miner., Between Pacific Tides: revisiting historical surveys of Sitka through Ricketts, Calvin and Ahlgren. Sitka’s Cannery Row connection and the birth of ecological thinking., Alaska Marine Science Symposium, 2012
  15. ^ Tamm, Eric Enno (2005) Of myths and men in Monterey: "Ed Heads" see Doc Ricketts as a cult figure, seaaroundus.org; accessed August 27, 2016.
  16. ^ Bruce Robison, "Mavericks on Cannery Row," American Scientist, vol. 92, no. 6 (November–December 2004), p. 1: a review of Eric Enno Tamm, Beyond the Outer Shores: The Untold Odyssey of Ed Ricketts, the Pioneering Ecologist who Inspired John Steinbeck and Joseph Campbell, Four Walls Eight Windows, 2004.
  17. ^ Larsen and Larsen, 2002, p. 214; Pacifica Graduate Institute | Joseph Campbell & Marija Gimbutas Library | Joseph Campbell—Chronology
  18. ^ Campbell, Joseph. Pathways to Bliss: Mythology and Personal Transformation. New World Library 2004, pg 291.
  19. ^ See Joseph Campbell, Baksheesh and Brahman: Asian Journals—India and Sake and Satori: Asian Journals—Japan, New World Library, 2002, 2003.
  20. ^ "Joseph Campbell, Writer Known For His Scholarship on Mythology ", The New York Times.
  21. ^ Joseph Campbell grave marker
  22. ^ Monomyth Website, ORIAS, UC Berkeley, ‏2010-01-18
  23. ^ "Joseph Campbell Foundation – Works: Skeleton Key to Finnegans Wake, A". jcf.org. בדיקה אחרונה ב-7 בינואר 2017. 
  24. ^ Campbell, Joseph.
  25. ^ Campbell J. [1999] Mythos: The shaping of our mythic tradition
  26. ^ [Joseph Campbell: The Hero's Journey, 2000 documentary (at 0:04 point)]
  27. ^ Ellwood, Robert, "The Politics of Myth: A Study of C.G. Jung, Mircea Eliade, and Joseph Campbell", SUNY Press, September 1999.
  28. ^ Campbell J. (1969) Lectures II.1.1 The Function of Myth (given at The Esalen Institute in August 1969)
  29. ^ Campbell J. (1969) Lectures II.1.1 The Function of Myth (given at The Esalen Institute in August 1969)
  30. ^ Joseph Campbell, The Masks of God, vol. 4: Creative Mythology (New York: Viking, 1965), p. 4
  31. ^ Campbell J. [1996] Mythos I: Psyche and Symbols (Joseph Campbell Foundation) סרטונים [https://youtube.com/watch?v=9ftFt1LnDzM ג'וזף קמפבל], סרטון באתר יוטיוב
  32. ^ The schema laid out in the following text was one that Campbell explored in many of his works, including The Masks of God series; it was the explicit structure of his unfinished masterwork, The Historical Atlas of World Mythology.
  33. ^ 33.0 33.1 Campbell J. (1988) Joseph Campbell and the Power of Myth.
  34. ^ סרטונים [https://youtube.com/watch?v=UucgwRupTd4 ג'וזף קמפבל], סרטון באתר יוטיוב
  35. ^ Campbell J. (1988) The Way of the Seeded Earth, Part 1: The Sacrifice.
  36. ^ Campbell J. (1964) The Masks of God, Vol. 3: Occidental Mythology
  37. ^ This is the central thesis of the last volume of The Masks of God series, Creative Mythology.
  38. ^ Joseph Campbell Collection and at the OPUS Archive
  39. ^ The Power of Myth, Doubleday and Co., 1988, p. 117
  40. ^ Joseph Campbell, The Mythic Image, Princeton: Princeton University Press, 1974, ISBN 0-691-01839-1, p. 392.
  41. ^ Campbell, J.: The Hero with a Thousand Faces., ‏2008-09-08
  42. ^ Stephen and Robin Larsen, Joseph Campbell: A Fire in the Mind. 2002, p. 541.
  43. ^ George Lucas Interview: Well Rounded Entertainment, ‏2008-11-20
  44. ^ The Mythology of Star Wars with George Lucas and Bill Moyers, Films Media Group (באנגלית)
  45. ^ "Star Wars: The Magic of Myth". Star Wars at National Air and Space Museum. Smithsonian Institution. 22 בנובמבר 1997. אורכב מ-המקור ב-April 8, 2010. בדיקה אחרונה ב-26 באוגוסט 2012. 
  46. ^ James B. Grossman, The Hero With Two Faces
  47. ^ Joseph Campbell and the Skywalker: Meetings with George Lucas, Pacifica Graduate Institute website; accessed August 27, 2016.
  48. ^ Brian Rafferty, "How Dan Harmon Drives Himself Crazy Writing", Wired Magazine, September 2011.
  49. ^ Frey, James N. (2002). The Key: How to Write Damn Good Fiction Using the Power of Myth. St. Martins Griffin. ISBN 0312300522. 
  50. ^ Dubs (3 בפברואר 2009). "Repairing Broken Molds". SubMerge Magazine. בדיקה אחרונה ב-26 באוגוסט 2012. 
  51. ^ Steven Daly, "Tori Amos: Her Secret Garden" Rolling Stone, June 25, 1998
  52. ^ Game Designer's Radio, "A Practical Guide to the Hero's Journey"
  53. ^ Bridgman, Joan (August 2000).
  54. ^ Richard Adams, Watership Down.
  55. ^ "Dan Brown: By the Book". The New York Times (באנגלית). 20 ביוני 2013. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-11 בינואר 2018. 
  56. ^ 56.0 56.1 Campbell, Joseph Campbell and the Power of Myth with Bill Moyers, edited by Betty Sue Flowers.
  57. ^ "Joseph Berger, "A Teacher of Legend Becomes One Himself", The New York Times, December 10, 1988". nytimes.com. בדיקה אחרונה ב-7 בינואר 2017. 
  58. ^ Hoxsey, Angela. "Follow your blisters". Napa Valley Register (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-11 בינואר 2018. 
  59. ^ Masson, Jeffrey.
  60. ^ Larsen, Stephen, and Larsen, Robin.
  61. ^ Buchen, Richard; Campbell, Joseph (2008). The Hero With a Thousand Faces. Novato, California: New World Library. עמ' 378. ISBN 978-1-57731-593-3. 
  62. ^ Ellwood, Robert.
  63. ^ 63.0 63.1 Paglia, Camille.
  64. ^ Paglia, Camille (10 בנובמבר 2009). "Pelosi's victory for women". Salon.com. בדיקה אחרונה ב-22 באפריל 2015. 
  65. ^ McCutcheon, Russell T. (2001). Critics Not Caretakers: Redescribing the Public Study of Religion. Albany: State University of New York Press. עמ' 45. ISBN 978-0791449448. 
  66. ^ Joseph Campbell, The Hero with a Thousand Faces, Bollingen Foundation, 1949, p. 30, note 35.
  67. ^ Larsen and Larsen, op. cit., pp. 96–211, passim.
  68. ^ Clinton Bennett In Search of Jesus: Insider and Outsider Images Continuum, 2001, p. 206, ISBN 0826449166
  69. ^ Joseph Campbell.
  70. ^ Historical Atlas of World Mythology, Digital Edition, as viewed on Joseph Campbell Foundation website, July 9, 2014.
  71. ^ "Welcome to the Joseph Campbell Foundation Website". 
  72. ^ "Thou Art That: Transforming Religious Metaphor (Spirituality)," National Catholic Register, December 7, 2001
  73. ^ Campbell, Joseph; Abadie, M. J. (1 בינואר 1981). "The Mythic Image". Princeton University Press – באמצעות Google Books. 
  74. ^ Campbell, Joseph; Epstein, Edmund L.; Foundation, Joseph Campbell (1 בינואר 2003). "Mythic Worlds, Modern Words: On the Art of James Joyce". New World Library – באמצעות Google Books. 
  75. ^ Campbell, Joseph (1 בינואר 2007). "The Mythic Dimension: Selected Essays 1959-1987". New World Library – באמצעות Google Books. 
  76. ^ Campbell, Joseph; Larsen, Robin; Larsen, Stephen; Couvering, Antony Van (1 בינואר 2002). "Baksheesh & Brahman: Asian Journals, India". New World Library – באמצעות Google Books. 
  77. ^ Campbell, Joseph (4 בינואר 2017). "The Inner Reaches of Outer Space: Metaphor as Myth and as Religion". New World Library – באמצעות Google Books. 
  78. ^ Campbell, Joseph; Kudler, David (1 בינואר 2002). "Sake & Satori: Asian Journals, Japan". New World Library – באמצעות Google Books. 
  79. ^ Campbell, Joseph; Kudler, David (1 בינואר 2003). "Myths of Light: Eastern Metaphors of the Eternal". New World Library – באמצעות Google Books. 
  80. ^ Campbell, Joseph; Kudler, David (1 בינואר 2004). "Pathways to Bliss: Mythology and Personal Transformation". New World Library – באמצעות Google Books. 
  81. ^ Campbell, Joseph (1 בינואר 2015). "Romance of the Grail: The Magic and Mystery of Arthurian Myth". New World Library – באמצעות Google Books.