ג'וזפה ולנטיני
 | |
| לידה |
14 בדצמבר 1681 פירנצה, הדוכסות הגדולה של טוסקנה  |
|---|---|
| פטירה |
נובמבר 1753 (בגיל 71) רומא, מדינת האפיפיור |
| זרם |
המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק |
| סוגה |
אופרה |
| שפה מועדפת |
איטלקית |
| כלי נגינה |
כינור |
  | |
ג'וזפה ולנטיני (באיטלקית: Giuseppe Valentini; 14 בדצמבר 1681, פירנצה – נובמבר 1753, רומא) היה כנר ומלחין, משורר וצייר איטלקי. נשא את הכינוי "סטראצ'ונצ'ינו" (Straccioncino), הבא מן המילה "סטראצ'ו" - "סמרטוט" ומשמעותה הייתה "הבוהמי"[1]. הוא היה פלורנטיני במוצאו ופעל בעיקר ברומא, בה הצטיין כווירטואוז של הכינור וכמלחין.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וזפה ולנטיני היה, בין השאר, תלמידו של ג'ובאני בטיסטה בונונצ'יני, שלימד ברומא בשנים 1690–1696. בגיל 11 היה חבר בקונגרגציה של סנטה צ'צ'יליה והחל משנת 1695 היה למזכיר שלה. הוא מוזכר לראשונה ככנר כשפעל ב-1694 בשרות הקרדינל לורנצו קולונה. ניגן באותה תקופה בקונצרטים של אקדמיה דל דיזניו די סן לוקה ובחצר של הקרדינל אוטובוני, שנודע באהבתו למוזיקה. נגינתו הושפעה מקורלי ועל סמך עדותו של פרנצ'סקו ג'מיניאני, מזכיר צ'ארלס ברני שאחרי שנת 1702 הפך ולנטיני ליריב מר של קורלי עצמו.
בשנים 1708–1713 הועסק ולנטיני על ידי המרקיז רוספולי ברומא[2]. בשנים 1710–1727 פעל כנגן כינור וכמלחין (Suonator di Violino, e Compositore di Musica) בחצר הנסיך מיקלאנג'לו י. קאאטאני (1685–1759). אצל קאאטאני הועסק אחרי 1714 גם פייטרו לוקטלי, שייתכן כי היה תלמידו של ולנטיני בשנת 1711[3]. החל משנת 1710 עבד ולנטיני במקביל בכנסיית סן לואיג'י דיי פרנצ'זי (עד 1741), במקומו של קורלי, והחל מ-1711 גם כממלא מקום של מנהל הקפלה בכנסיית סן ג'קומו דלי ספניולי.
החל משנת 1718 למשך 30 שנה היה ולנטיני כנר ומלחין הבית של קולג'ו נאזארנו וכן בבזיליקת סנטה מריה מג'ורה. אחרי 1720 ועד מותו כיהן גם כקפלמייסטר של כנסיית סן ג'ובאני דיי פיורנטיני ואחרי 1736 התמנה בבזיליקה סנטה מריה מג'ורה לקפלמייסטר של הקפלה פאולינה. בשנים 1720–1753 פעל ולנטיני גם כקפלמייסטר של כנסיית סנטה מריה מדלנה כיורש משרתו של ג'וזפה ציפולי.
מפעלו המוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירותיו נפוצו במהירות ברחבי אירופה. חלקן הודפסו וחלקן נמצאות בכתבי יד בספריות של מנצ'סטר, דרזדן ורומא. אחרי תקופה ארוכה שבו נשתכחו, נתגלו יצירותיו מחדש בעשורים האחרונים של המאה ה-20. הן מצטיינות ברוח חדשנית לזמנו, במקוריות וברעיונות מוזיקליים מפתיעים. בסונאטות שלו ל-1-2 כינורות, כלי בס וקונטינואו ניכרת השפעתו של קורלי, לעומת זאת הקונצ'רטי דומים יותר לסגנונו של ויולדי[4]. בכל יצירותיו העדיף ולנטיני את הסולמות המרוחקים ואת הרגיסטרים הגבוהים יותר של הכינור[5]. הוא הלחין גם מוזיקה קולית: לפחות שתי אופרות שהוצגו בחצר הנסיך מקזרטה בצ'יסטרנה, קנטטות ואורטוריות.
כווירטואוז תפס ולנטיני מעמד חשוב בתולדות הנגינה בכינור.
פרט לפעילותו המוזיקלית פעל ולנטיני הרב-כשרוני גם כצייר ומשורר.
יצירות מוזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יצירות ולנטיני פורסמו עוד בצעירותו על ידי הוצאתו של אטיין רוז'ה (Estienne Roger) ועל ידי יורשו לה סן (Le Cène), באמסטרדם. כבר בשנת 1710 פורסמו מהדורות חדשות מתוקנות של האופוס 1-4. חלק מההקונצ'רטי שלו הוצאו לאור באמסטרדם בשנים 1717-1716. קובצי יצירות אחרים פורסמו בנפרד: למשל אופוס 7 בשנת 1710 ואופוס 9 ב-1724[6]. יצירות שלו פורסמו לצד יצירותיהם של גדולי הדור: קורלי, בנדטו מרצ'לו, ויוואלדי, פרנצ'סקו מריה וראצ'יני, תומאזו אלבינוני.
עותקים פיראטיים של קובצי יצירות אחדים הוצאו לאור בפריז ובלונדון. המלחין האנגלי הנרי אקלס הצעיר (כ-1740- כ-1680) מכר בשנת 1720 "ספר ראשון לסונטות לכינור", שכללו 18 קטעים גנובים מהאופוס 8 מאת ולנטיני.
מוזיקה כלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1701 - אופוס 1 - 12 סינפוניות לשני כינורות, ויולה וקונטרבס - כולל ה"סינפוניה" לשלישייה מס' 12 לרגל חג המולד, המוקדשת למרקיז סיפיצ'אנו.
(Sinfonia a tre per il santissimo Natale Nr. 12)
- 1703 - אופוס 2 - 7 "ביזאריה" קאמריות (Bizzarie per camera) לשני כינורות, ויולה וקונטרבס, מוקדש לנסיך מטרסיה
- 1706 - אופוס 3 - 12 פנטזיות מוזיקליות לשני כינורות ולקונטרבס
- 1706 - אופוס 4 - רעיונות קאמריים לתזמורת קאמרית, לכינור ולבאסו קונטינואו (Idee di camera) מוקדשים לג'וזפה גרזיה דל פינו
- 1707 - אופוס 5 - 12 טריו סונאטות Villeggiature armoniche a tre (פורסמו על ידי רוז'ה באמסטרדם ולה קלר בפריז)
- אופוס 7 - 6 קונצ'רטי לארבעה כינורות, צ'לו ובאסו קונטינואו (כתב יד - מעזבון ההוצאה לאור של רוז'ה ולה סן)
- 1710 - אופוס 7 - קונצ'רטי גרוסי, מוקדשים לנסיכי קזרטה, מיכלראנג'לו קאאטני ואנה מריה סטרוצי
- 1714 - אופוס 8 - 12 "אלטאמנטי קאמריים" (Allettamenti per camera) ("פיתויים") לכינור, צ'לו וצ'מבלו - מוקדש לדצ'ו דלי אונופרי, פטריק של פוליניו ותלמיד של המלחין בנגינת כינור
- קונצ'רטי לכלים שונים
- קונצ'רטי לשתי ויולות, 2 קרנות ציד (Trombe da caccia) (כתב יד בספרייה הממלכתית הדנית)
מוזיקה קולית[עריכת קוד מקור | עריכה]
נכתבה בעיקר בשביל קולג'ו נזארנו
- אריות, קנטטות,
- אופרות:
- La finta rapita פסטיצ'ו במערכה אחת (1714, תיאטרון של נסיכי קזרטה בצ'יסטרנה) (החטופה המדומה)
- La costanza in amore (נאמנות באהבה) (1715, צ'יסטרנה)
- אורטוריות:
- La superbia punita in Absalone (היוהרה שבאה על עונשה אצל אבשלום), לברית מאת קרלו אוזלנגי
- Sant'Alessio
- Santa Caterina da Siena, לברית מאת אנג'לו דונאטו רוסי (חברו של המלחין)
יצירות ספרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ָ1708 - שירים:"חרוזים" (מוקדשים לדייגו אנטוניו דיודאטו קורנוואליה, ועם מקדמה מאת פאולו רולי). הקובץ כולל גם כמה סונטות שנשלחו למשורר על ידי חברים של "האקדמיה דיי אוינפקונדי" ושל "האקדמיה דל ארקדיה". בשלב מסוים הפך ולנטיני לקפלמייסטר של הארקדים בישיבות הקיץ שלהם בבוסקו פראזיו.
מקורות אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1995 Julie Anne Sadie (red), Guide de la Musique Baroque, Paris, Fayard, traduction de l'anglais
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- AA. VV., Nuovissimi Studi Corelliani, Firenze, Olschki, 1982
- Enrico Careri, Giuseppe Valentini (1681-1753). Documenti inediti, in Note d'Archivio n.s., V, 1987
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'וזפה ולנטיני, באתר ספוטיפיי
ג'וזפה ולנטיני, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'וזפה ולנטיני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'וזפה ולנטיני, באתר Discogs (באנגלית)
קטע מקונצ'רטו גרוסו בלה מינור אופוס 7 מס.11 בביצוע "קמראטה ברן" בניצוחה של אנטיה וייטהאס, סרטון באתר יוטיוב
.svg){kind=logo}
