ג'וליו ריקורדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'וליו ריקורדי

ג'וליו ריקורדיאיטלקית: Giulio Ricordi;‏ 19 בדצמבר 1840 - 6 ביוני 1912) היה מו"ל, עורך ומוזיקאי איטלקי, שהצטרף אל העסק המשפחתי, קאזה ריקורדי, בית הוצאה מוזיקלי, בשנת 1863. מנהל בית ההוצאה אותו זמן היה אביו, טיטו, בנו של מייסד החברה ג'ובאני ריקורדי. עם מות אביו בשנת 1888, היה ג'וליו לראש החברה עד מותו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכינוי ז'ול בורגמיין, היה ג'וליו ריקורדי אחראי במידה רבה ליוקרה של קאזה ריקורדי, שפרסם גם כמה כתבי עת ("לה גאזטה מוזיקלה", "מוזיקה א' מוזיצ'יסטי" ו"ארטס אה לאבור"), ופרסומים שונים, שהיו מפורסמים בעבר ("ספריית הפסנתרן", "יצירתו של פרדריק שופן", "אמנות המוזיקה באיטליה", "הסונאטות של דומניקו סקרלטי").[1]

ריקורדי היה גם המו"ל של האופרות המאוחרות של ג'וזפה ורדי, שעמו יצר קשר בצעירותו. בתכתובת בין ורדי לבינו אישר ורדי את הסכמתו לשינויים, שג'ובאני ריקורדי הציע באופרה "סימון בוקאנגרה" שנים קודם לכן. הנסיבות לא אפשרו לוורדי להתפנות לעריכת השינויים, שיעשו את האופרה נגישה יותר לקהל הרחב, עד נובמבר 1880, אז כתב אל ג'וליו ריקורדי, "אי אפשר להשאיר את היצירה בצורתה הקיימת. היא עצובה ומדכאת מדי."[2] הודות לקשרי האמון והידידות שנוצרו בין ריקורדי לוורדי, הצליח המו"ל הצעיר לשכנע את המלחין לחזור מפרישתו. בשיתוף פעולה עם הלבריתן, המשורר והמלחין הצעיר אריגו בויטו נכתבו שתי האופרות האחרונות של ורדי, אותלו בשנת 1887 ופלסטף בשנת 1893.[3][4]

בד בבד נקט ריקורדי גישה נבונה ומרחיקת ראות של קידום מלחינים צעירים מבטיחים. ברשימה זו כלולים אמילקארה פונקיילי, אלפרדו קאטאלאני, אנטוניו קארלוס גומז, אומברטו ג'ורדאנו ומעל כולם, ג'אקומו פוצ'יני. לגבי פוצ'יני, בייחוד, היה ריקורדי למעין דמות-אב, מטיל מורא (ובמקרים רבים נדרש לביקורת חריפה כלפי הרגלי העבודה החובבניים של פוצ'יני), אך מעורר אמון עמוק.[5]

תאורים במדיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה "בעקבות אאידה" - מחזה-עם-מוזיקה מאת ג'וליאן מיטשל משנת 1985 - מתאר את מאבקו של ריקורדי להניע את ורדי שפרש מן ההלחנה לשיתוף פעולה עם הלבריתן הצעיר, אריגו בויטו, במיזם שהביא ליצירת אותלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'וליו ריקורדי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אימוגן פלינג'ר ואחרים, "כתבי עת ופרסומי מוזיקה איטלקיים" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  2. ^ יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", עמ' 292
  3. ^ רוג'ר פרקר, "ג'וזפה ורדי 8" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין
  4. ^ ג'יימס גולוויי וויליאם מאן, "מוזיקה בכל הזמנים", עמ' 226
  5. ^ גבריאלה ביאג'י ראווני ומיקלה ג'ירארדי, "ג'אקומו פוצ'יני" במילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים אונליין