ג'ון ברוטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון ברוטון
John Bruton
BrutonJohn.png
לידה 18 במאי 1947 (בן 70)
דונבויין, מחוז מית'.
שם מלא ג'ון ג'ררד ברוטון
מדינה אירלנדאירלנד  אירלנד
השכלה אוניברסיטת קולג' בדאבלין עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת פינה גייל
בת-זוג פינולה ברוטון
טישך (ראש ממשלת אירלנד) ה-9
תקופת כהונה 15 בדצמבר 199426 ביוני 1997 (שנתיים ו-27 שבועות)
סגן דיק ספרינג
הקודם אלברט ריינולדס
הבא ברטי אהרן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ון ג'ררד ברוטוןאנגלית: John Gerard Bruton, באירית: Seán de Briotún ; ‏ נולד: 18 במאי 1947) הוא מדינאי אירי שכיהן כטישך (ראש ממשלת אירלנד) משנת 1994 ועד שנת 1997. כשר שכיהן תחת שני ראשי ממשלה, ליאם קוסגרייב וגרט פיצג'רלד, שירת ברוטון בכמה תפקידים בכירים בממשלות אירלנד, כולל שר האוצר (1982-1981 ו-1987-1986) וכשר התעשייה, המסחר והתיירות (1986-1983). הוא נבחר להיות מנהיג פינה גייל ב-1990 ושרת כראש ממשלה כשהוא מוביל קואליציה מקיר לקיר (Rainbow Coalition) כשהמפלגות החברות בה היו מפלגת פינה גייל, מפלגת הלייבור ומפלגת השמאל הדמוקרטית.

ברוטון נבחר לראשונה לפרלמנט האירי, הדאל אירן ב-1969 וכיהן כחבר פרלמנט עד לפרישתו מהפוליטיקה הארצית ב-2004.[1] משנת 2004 ועד לשנת 2009 הוא שירת כשגריר האיחוד האירופי בארצות הברית והוא סגן הנשיא לשעבר של מפלגת העם האירופית (EPP).

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון ג'ררד ברוטון נולד למשפחת חקלאים קתולית עשירה[2] מדונבויין שבמחוז מית' והתחנך בפנימייה לנערים.

הוא למד באוניברסיטת דבלין, שם השלים את לימודי התואר הראשון שלו והוסמך כעורך דין בקינגס אינז, אך הוא מעולם לא עסק בעריכת דין. ברוטון נבחר בהפרש זעום לפרלמנט האירי ב-1969 כנציג של מחוז מגוריו מטעם מפלגת פינה גייל.[3] בגיל 22 הוא היה לאחד מחברי הפרלמנט שנבחרו בגיל הצעיר ביותר בתולדות הדאל. בבחירות של 1973 הוא הכפיל את מספר המצביעים עבורו ואף יותר. בחירות אלה הביאו את פינה גייל להיות חלק מהקואליציה הלאומית יחד עם מפלגת הלייבור.ברוטון התמנה כמזכיר הפרלמנטרי של שר התעשייה והמסחר ושל שר החינוך ושימש בתפקיד זה עד 1977.

ג'ון ברוטון נישאה לפינולה ברוטון ויחד אתה הביא לעולם ארבעה ילדים.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות תבוסתה של מפלגת פינה גייל בבחירות של 1977, מונה ברוטון על ידי מנהיג המפלגה החדש גרט פיצג'רלד, להיות הדובר של המפלגה בפרלמנט בנושאי החקלאות. בהמשך קודם להיות שר האוצר בממשלת הצללים ונשא נאום משמעותי בדיון על התקציב של 1980. הוא מילא תפקיד משמעותי במערכת הבחירות של פינה גייל ב-1981 שבעקבותיהם הקימה המפלגה קואליציה יחד עם מפלגת הלייבור בראשותו של גרט פיצג'רלד. ברוטון סחף כמות גדולה של קולות במחוז הבחירה שלו וכשהוא בגיל 34 הוא מונה להיות שר האוצר, התפקיד הבכיר ביותר בקבינט. הממשלה החדשה נאלצה לסגת מהבטחותיה לקצץ במסים עקב המציאות הכלכלית הקשה שהייתה אז. הממשלה קרסה באופן בלתי צפוי בלילה של ה-27 בינואר 1982 כאשר היא הובסה בהצבעה על התקציב השנוי במחלוקת שהגיש ברוטון לפרלמנט. חבר הפרלמנט הסוציאליסטי העצמאי, ג'ים קמי, שעד אז תמך בממשלה, הצביע נגד התקציב, שבין שאר הסעיפים הציע הנהגת מס ערך מוסף על נעלי ילדים, ובכך גרם לפיזור הפרלמנט ולמפלגת פינה גייל לאבד את השלטון.

הצעה ראשונה למנהיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת המיעוט של פיאנה פול שהחלה לכהן לאחר מכן החזיקה מעמד עד נובמבר 1982, אז שבה פינה גייל שוב לשלטון בראשות קואליציה עם מפלגת הלייבור, אך כאשר הורכבה הממשלה החדשה, הועבר ברוטון מתפקיד שר האוצר לתפקיד שר התעשייה והאנרגיה. בשנה שלאחר מכן הוקם משרד האנרגיה כמשרד נפרד וברוטון הוגדר כשר התעשייה, המסחר והתיירות. במסגרת חילופי גברי שבוצעו ב-1986 שב ברוטון למשרד האוצר. למרות זאת הוא לא זכה להציג את התקציב שלו. מפלגת הלייבור פרשה מהממשלה על רקע חילוקי דעות על הצעת התקציב. הממשלה נפלה והתקיימו בחירות חדשות.

בבחירות של 1987 נחלה פינה גייל תבוסה קשה. גרט פיצג'רלד התפטר מיידית מתפקידו כמנהיג המפלגה ובבחירות ליורש התמודדו אלן דוקס, פיטר בארי וברוטון עצמו. תוצאות הבחירות המדויקות לא פורסמו. התבוסה של ברוטון הייתה צורבת, שכן המנצח, אלן דוקס, היה כמו ברוטון מהדור הצעיר של הפוליטיקאים, למרות שהוא מבוגר מברוטון בשנתיים, אך הוא נכנס לפרלמנט 12 שנים אחריו. ברוטון בא מהמסורת הדמוקרטיה הנוצרית של פינה גייל, בעוד שדוקס היה מהאגף הסוציאל-דמוקרטי של המפלגה שממנה הגיע פיצג'רלד. דוקס נתפס כמנהיג כושל שזכה לניכור מצדם של חברי מפלגתו ושיקם רק במעט את המפלגה לאחר התבוסה בבחירות. מדיניותו, שהייתה לשמש רשת ביטחון לממשלה של פיאנה פול בהצבעות על רפורמות כלכליות, הייתה לא אהודה גם היא. התוצאה הרת האסון בבחירות של 1990, שבהן דורגה המפלגה באופן משפיל וחסר תקדים כשלישית בקואליציה הלאומית, הפכה להיות הקש האחרון עבור המפלגה ודוקס אולץ להתפטר מתפקידו זמן קצר לאחר מכן. ברוטון, שהיה סגן מנהיג המפלגה אז, נבחר פה אחד לתפקיד המנהיג החדש.

מנהיג המפלגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שדוקס הגיע מהאגם הסוציאל-דמוקרטי של המפלגה, ברוטון נמנה עם אנשי האגף השמרני שלה. אך להפתעת המבקרים והשמרנים, במסגרת יוזמתו הפוליטית הראשונה, קרא ברוטון למשאל עם על התיקון בחוקה שהתיר גירושים באירלנד.

מפלגת פינה גייל הייתה בשקיעה במשך כמעט עשר שנים. מנקודת השיא של הבחירות של נובמבר 1982, שבהם היא זכתה ב-70 מושבים בפרלמנט, 5 מושבים בלבד פחות ממספר המושבים של פאינה פול, איבדה המפלגה מספר ניכר של מושבים. בעקבות התקופה בה הנהיג את המפלגה דוקס הבלתי מנוסה, נראה היה שכעת עמדה המפלגה בפניה תקופה של בנייה מחדש כשמנהיג אותה ברוטון שהיה הרבה יותר מנוסה. בכל אופן, ברוטון נתפס כאיש הימין והרקע הכפרי שלו היווה סיבה לביקורת כנגדו, בעיקר מצד התקשורת.

במערכת הבחירות של 1992 האווירה נגד פיאנה פול העבירה מצביעים רבים לתמוך במפלגות האופוזיציה, אך המרוויחה הגדולה משינוי זה הייתה מפלגת הלייבור ולא פינה גייל, שאיבדה עשרה מושבים נוספים. המבוי הסתום שנקלע אליו המשא ומתן הקואליציוני, נבע בעיקר מסירובה של מפלגת הלייבור לשבת בממשלה אחת עם המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית ועקב כך שברוטון שלל את רצונה של הלייבור לצרף לקואליציה את מפלגת השמאל הדמוקרטית. במצב כזה העדיפו אנשי הלייבור להצטרף לקואליציה עם פיאנה פול. הייתה זו מכה משפילה עבור ברוטון. מפלגת פינה גייל וברוטון באופן אישי, המשיכו לקבל נתונים עלובים בסקרים במהלך 1993 ובתחילת 1994 ובורטון בקושי שרד את ההתמודדות על מנהיגות המפלגה ב-1994. יחד עם זאת, כמה הצלחות בבחירות הביניים והצלחה בבחירות לפרלמנט האירופי באותה שנה, בנוסף להופעה עלובה של מפלגת הלייבור, שינו את מעמדו של ברוטון. בסוף שנת 1994 כאשר הממשלה קרסה, ברוטון היה מסוגל להרכיב ממשלה עם הלייבור ועם מפלגת השמאל הדמוקרטי. ברוטון הואשם בצביעות כאשר הוא הסכים להיכנס לממשלה עם השמאל הדמוקרטי, בניגוד להבטחה של המפלגה בבחירות של 1992 שהיא לא תשב עם מפלגה זו בממשלה אחת. בכל אופן, ב-15 בדצמבר 1994, כשהוא בן 47, נבחר ג'ון ברוטון להיות ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות אירלנד. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות אירלנד שהוקמה ממשלה חדשה מבלי שנערכו קודם לכן בחירות כלליות.

ראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניותו של ברוטון הייתה שונה במידה ניכרת מזו של רוב ראשי ממשלת אירלנד. בעוד שרוב המנהיגים הגיעו מתנועת השין פיין של ראשית שנות העשרים (או היו מזוהים איתה), בורטון היה מזוהה יותר עם המסורת של המפלגה האירית הפרלמנטרית (IPP) ששין פיין האפילה עליה בבחירות הכלליות של 1918. בורטון תלה על קיר לשכתו את תמונתו של המנהיג הפוליטי הנערץ עליו, מנהיג ה-IPP, ג'ון רדמונד, ולא את תמונותיהם של מנהיגים אחרים כמו פטריק פירס. אך כדי להבליט את אישיותו המורכבת של ברוטון, חשוב לציין שבנוסף הוא השאיר על קיר לשכתו גם את תמונתו של ראש הממשלה לשעבר מטעם פיאנה פול, שון למס, שנתלתה שם על ידי קודמו, אלברט ריינולדס. ברוטון ראה בלמס את ראש הממשלה הטוב ביותר בהיסטוריה של אירלנד.

הממשלה מקיר לקיר של ברוטון נתפסה באופן כללי כממשלה טובה. ברוטון, שהיו לו יחסים גרועים עם סגנו דיק ספרינג, מנהיג הלייבור, הצטייר ככוכב של הממשלה. האהדה הציבורית כלפיו זינקה בעוד שהוא, יחד עם ספרינג ועם מנהיג מפלגת השמאל הדמוקרטית, פרואינסיאס דה רוסה, נתפסו כצוות המושלם. על סדר היום של הממשלה עמדו גם שינויים חוקתיים כאשר ההחלטה על ביטול האיסור על גירושים עברה במשאל עם ברוב דחוק.

ההתקדמות בתהליך השלום בצפון אירלנד וגישתו בנוגע ליחסים עם בריטניה הגדירו את תקופת כהונתו כראש ממשלה. בפברואר 1995 הוא השיק, יחד עם ראש ממשלת בריטניה, ג'ון מייג'ור את מסמך המסגרת האנגלו-אירי. מסמך זה התווה את ההצעה ליחסים המוצעים בין צפון אירלנד לבין הרפובליקה האירית. רבים ממתנגדיו של ברוטון החשיבו אותו כמי ששואף להתאים את עצמו לתביעותיהם של היוניוניסטים (קודמו בתפקיד, אלברט ריינולדס, כינה אותו "ג'ון יוניוניסט"). בכל אופן, הוא מתח ביקורת חריפה על סירובה של ממשלת בריטניה לשתף את השין פיין במהלך שביתת הנשק של הצבא האירי הרפובליקני בין השנים 1997-1994. ברוטון הלין באזניו של כתב רדיו מקומי בקורק ש"נמאס לי לענות על שאלות על תהליך השלום המזוין", התבטאות שעליה התנצל מאוחר יותר.

ברוטון יצר יחסי עבודה עם מנהיג השין פיין, ג'רי אדמס, למרות שלשניים היו יחסי חוסר אמון זה כלפי זה. מערכת היחסים הופרעה בעקבות הפרתה של הפסקת האש ב-1996 כשהצבא האירי הרפובליקני פוצץ רכב תופת בקנרי וורף שבלונדון. היחסים התדרדרו עוד כאשר הצבא האירי הרפובליקני רצח שוטר אירי, ביצע שוד מזוין כושל של סניף דואר במחוז לימריק ופוצץ מטען חבלה במנצ'סטר. במקביל קיבל ברוטון שבחים רבים באירלנד על גינויו של כוח השיטור המלכותי של אלסטר על כך שנכנע לאיומים של הלויאליסטים ואפשר את קיומו של מצעד של מסדר אורנג' לעבור באזור מגורים של לאומנים. הוא ציין שכוח השיטור לא מהווה גורם אובייקטיבי או עקבי בשמירה על החוק. הזעם והביקורת שלו הובילו לאווירה מתוחה בין לונדון לבין דבלין. בעת קיום הבחירות הכלליות של 1997 הודיע שין פיין שהם מעדיפים ממשלה בראשות פיאנה פול ומיד לאחר תבוסתה של פינה גייל בבחירות אלה, חידש הצבא האירי הרפובליקני את הפסקת האש שלו.

ברוטון גם שימש הנשיא התורן של האיחוד האירופי ב-1996 וסייע לגבש את הסכם היציבות והצמיחה שהגדיר את הפרמטרים המקרו-כלכליים של הארצות ששותפות במטבע האירופי האחיד, האירו. ברוטון היה המנהיג האירי החמישי שנשא נאום בפני שני בתי הקונגרס של ארצות הברית ב-11 בספטמבר 1996 והמנהיג האירופי ה-30 שעשה זאת מאז 1945.

ממשלתו של ברוטון סבלה מהאשמות בנוגע למעשי שחיתות וחוות מבוכות פוליטיות. ב-1996 התפטר שר התחבורה, מייקל לאוורי, עקב האשמות שהוא לא שילם מס הכנסה על תשלומים שקיבל עבור עבודה שביצע כאיש עסקים עבור רשת סופרמרקטים בתקופה שלפני מינויו לתפקיד שר. השר במשרד האוצר התפטר ב-9 בפברואר 1995 עקב הדלפות מידע לתקשורת מהמשרד.

בתקופת כהונתו של ברוטון כראש ממשלה התקיים הביקור הראשון של חבר משפחת המלוכה הבריטית מאז 1912, צ'ארלס, נסיך ויילס. נאום קבלת הפנים של ברוטון זכה לביקורת שלילית בעיתונות האירית. בבריטניה הגדיר הטיימס את הנאום כ"משתפך באופן מביך" בעוד שהגארדיאן תקף את ברוטון על "דעותיו המוגזמות והשטותיות". ברוטון עצמו ראה בעובדה שיורש העצר הבריטי קיים ביקור מוצלח באירלנד, כמסמלת את קיומה של נקודת מפנה ביחסים האנגלו-איריים וטען כי ההערות שהשמיע בנאומו היו מתאימות לאור הנסיבות.

לאחר הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות של 1997 היה צפוי שהממשלה תנחל הצלחה. בעוד שמספר המושבים של מפלגת פינה גייל עלה בתשעה, נחלה מפלגת הלייבור תבוסה ואיבדה 16 מושבים בפרלמנט. מצב זה הותיר את ברוטון כשחסרה לו התמיכה הדרושה בפרלמנט כדי להמשיך כראש הממשלה וכתוצאה מכך הוא התפטר מתפקידו. קואליציה של פיאנה פול ושל המפלגה הפרוגרסיבית-דמוקרטית הוקמה בראשותו של ברטי אהרן וברוטון הפך להיות מנהיג האופוזיציה.

מפלגת פינה גייל הייתה משותקת באופוזיציה. ברוטון הודח מתפקיד מנהיג האופוזיציה ב-2001 והוחלף על ידי מייקל נונן, בין השאר עקב החשש שפינה גייל תאבד מושבים נוספים בפרלמנט בבחירות של 2002. בכל אופן, נונן לא עמד בציפיות והמפלגה איבדה מספר רב יותר של מושבים מאשר היה מצופה שהיא תאבד במידה וברוטון היה נשאר בתפקיד. התקווה שהמפלגה תגדיל את מספר נציגיה בפרלמנט מ-54 ל-60 נגוזה ותחת זאת קיבל המפלגה רק 31 מושבים. הייתה זו לא רק התוצאה השנייה הגרועה ביותר בתולדות המפלגה, אלא גם תוצאה הנמוכה ב-39 מושבים מנקודת השיא שלה בבחירות של 1982.

ברוטון, כתומך נלהב של שילובה של אירלנד באיחוד האירופי, נבחר להיות אחד משני הנציגים של הפרלמנט האירי לוועידה שניסחה את הטיוטה להצעת החוקה של האיחוד. הוא משמש כחבר בוועדת הכבוד של המכון ליחסים האירופיים הבינלאומי. בקיץ 2004 הוא קיבל הצעה לשמש כשגריר האיחוד האירופי בארצות הברית ולאחר התפטרותו מהפרלמנט האירי ב-31 באוקטובר 2004, הוא קיבל על עצמו את התפקיד. הוא קיבל תשבחות מצדו של ברטי אהרן שאמר שברוטון "מילא תפקיד חשוב בפיתוח היחסים של אירלנד עם האיחוד האירופי.[4]

ברוטון קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ניופאונדלנד ב-2003 ומאוניברסיטת מיזורי ב-2009. הוא מרצה באופן קבוע באוניברסיטאות באירלנד וברחבי העולם. ב-2004 הוא קיבל משרה של מרצה נספח בבית הספר לחוק ולממשל של האוניברסיטה העירונית של דבלין. בנובמבר 2008 הוא קיבל מאת ממשלת שוודיה את אות מסדר כוכב הצפון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון ברוטון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]