ג'ון פרנקלין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
ג'ון פרנקלין
John Franklin.jpg
לאום בריטי
תאריך לידה 16 באפריל 1786
מקום לידה אנגליה
תאריך פטירה 11 ביוני 1847 (בגיל 61)
מקום פטירה צפון קנדה
שנות פעילות 1847-1818
מספר מסעות אחד כקברניט ספינה, שלושה כראש משלחת
גילויים בולטים מיפוי כמעט שני שלישים מקו החוף הצפוני של אמריקה הצפונית
אזורים שחקר אוקיינוס הקרח הצפוני
דף בפרויקט גוטנברג

תת אדמירל סר ג'ון פרנקליןאנגלית: John Franklin;‏ 16 באפריל 1786 - 11 ביוני 1847) היה חוקר אנגלי של אוקיינוס הקרח הצפוני, שמיפה כמעט שני שלישים מקו החוף הצפוני של אמריקה הצפונית. בין מסעותיו שימש גם כמושל ארץ ואן דימן (כיום טסמניה) בשנים 1843-1836. בשנת 1818 פרנקלין פיקד על ספינה אשר ניסתה להגיע אל הקוטב הצפוני בהפלגה ישירה צפונה, עד שהקרח חסם את דרכה. בהמשך פרנקלין עמד בראש שלוש משלחות לאזור ארקטיקה. המשלחת האחרונה שלו נעלמה בזמן מסעה באזור צפון קנדה. פרנקלין וצוותו ככל הנראה גוועו ברעב וקפאו למוות‏[1].

ביוגראפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון פרנקלין נולד בספילסבי (Spilsby) שבלינקולנשייר, אנגליה, כתשיעי מבין שנים עשר אחים ואחיות, ונצר לשושלת ארוכה של ג'נטלמנים כפריים. אחת מאחיותיו הייתה אמה של אמילי טניסון, אשתו של המשורר אלפרד טניסון. אביו של פרקלין התנגד לעניין של בנו במסעות, אבל פרנקלין היה נחוש. לבסוף התרצה האב ואפשר לפרנקלין לצאת למסע ניסיון באוניית סוחר, אשר הפליגה עד לליסבון. מסע הניסיון רק חיזק את נחישותו של הבן. וכך, פרנקלין בעזרת הצבה שהושגה בסיוע אביו, הצטרף ב-23 באוקטובר 1800 לחיל הים המלכותי. פרנקלין נטל חלק בקרב קופנהגן ב-1801. אחרי הקרב הוא שוחרר זמנית וזאת, לבקשתו ובעזרת הוריו, כדי ליטול חלק במשלחת מחקר לחופי אוסטרליה, בראשה עמד דודו, מתיו פלינדרס. הספינה בה נסעה המשלחת ננטשה ליד סידני, והספינה החלופית עלתה על שרטון. לבסוף פרנקלין חזר לאנגליה ב-1804 דרך קנטון. בדרכו חזרה, על אוניה של חברת הודו המזרחית, נטל פרנקלין חלק בהתכתשות עם הצי הצרפתי במיצר מלקה. פרנקלין חזר לשרת בצי והתקדם במהלך המלחמות הנפוליאוניות לדרגת לוטננט. בין היתר נטל חלק בהסגר הימי על ברסט ובים הצפוני, בקרב טרפלגר ובקרב ניו אורלינס (24 בדצמבר 1814 - 8 בינואר 1815), אשר היה חלק ממלחמת 1812, ובו פרנקלין נפצע. בשנת 1818 פרנקלין עשה דרכו לראשונה לאזור הארקטי, עת פיקד על אחת מספינות המשלחת של דייויד ביוקן (Buchan), אשר ניסתה לעשות דרכה היישר צפונה, אל הקוטב הצפוני, מבריטניה. אותה משלחת נאלצה לחזור עת נתקלה, סמוך לשפיצברגן, בשדות קרח אשר מנעו את המשך דרכה.

משלחת קופרמיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקלין עמד בראש משלחת של הצי המלכותי, לצורך מיפוי חופיה הצפוניים של קנדה ומציאת המעבר הצפון-מערבי. המשלחת סבלה לאורך מסעה הן מתקציב נמוך, הן מתכנון לקוי והן מביש מזל. בשל התקציב המוגבל היו לפרנקלין רק 19 איש, מהם ארבעה אנגלים, שניים מהם הפכו לימים חוקרי האזור הארקטי בזכות עצמם: ג'ורג' בק (Back) וג'ון ריצ'רדסון (Richardson). כן תוכננה הסתייעות בידי מקומיים, דבר שלא תמיד קרה.

הדרך צפונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-30 באוגוסט 1819 המסע החל ביורק פקטורי (York Factory) אשר בחופו הדרומי מערבי של מפרץ הדסון (כיום במניטובה). את החורף, הקשה במיוחד, עשתה המשלחת בקמברלנד האוז (Cumberland House) (כיום בססקצ'ואן). בשלב הבא של המסע עשו דרכם, 1,379 ק"מ, לפורט צ'יפוואיין (Fort Chipewyan), שלחוף ימת את'בסקה (Athabasca), כיום בצפון מזרח אלברטה, תוך תלאות מרובות. משם המשיכו ביולי 1820 לפורט פרובידנס (Fort Providence) שעל שפת ימת העבדים הגדולה, תוך עשרה ימים. בהמשך הם קיבלו עזרה, הדרכה ואספקה, אם כי באופן מקוטע, משבט הילידים המקומי אשר כונה 'ילונייף' (Yellowknife). לאחר שבשארית הקיץ עשו דרכם צפונה, הם בנו צריפי עץ לחניית החורף, אותו עשו בתנאי מחסור, על גדות נהר הקופרמיין (Coppermine), במקום אותו כינה פרנקלין פורט אנטרפרייז (Fort Enterprise). ג'ורג' בק עשה דרכו חזרה לפורט פרובידנס, על מנת להסדיר אספקה לתקופת החורף, ושליחותו, 1,900 ק"מ בחורף הקשה, צלחה. ב-4 ביוני 1821 המשלחת המשיכה במורד הנהר, והגיעה לחוף הארקטי ב-14 ביולי. משם פנו מזרחה בשלוש סירות קאנו.

הדרך חזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד ה-22 באוגוסט פרנקלין מיפה כ-800 ק"מ של חוף, והחליט לחזור לפורט אנטרפרייז לפני החורף. תחילה שטו בנהר שנקרא בימינו נהר הוד (Hood, אחד מחברי המשלחת. ר' להלן), ואחר כך במסע יבשתי מפרך, בתנאי רעב, הגיעו לקופרמיין ב-26 בספטמבר 1821. בניסיון לחצות את הנהר נהרג אחד מאנשי המשלחת. לבסוף, ב-4 באוקטובר, הצליחו לחצות בסירה מאולתרת. כעת התחלקה המשלחת לשלוש קבוצות: קבוצת חלוץ, בראשות בק, עשתה את הדרך לפורט אנטרפרייז בשישה ימים, לא מצאה אספקה במקום, והמשיכה לפורט פרובידנס, באבדה אדם אחד מחמת רעב. פרנקלין, בקבוצה השנייה, הגיע אחרי שמונה ימים, אך שניים עזבו את המקום בתקווה למצוא סיוע, ונעלמו. קבוצה שלישית כללה את יתר שלושה האנגלים שנותרו מאחור, להם הובטחה עזרה לכשיתאפשר. ארבעה מקבוצתו של פרנקלין, אשר מנתה בתחילה עשרה, בחרו להצטרף לנשארים, אך רק אחד מהם הצליח בכך, והחשד היה כי רצח את האחרים לצורך קניבליזם. בהמשך נראה כי רצח גם את הוד, אחד האנגלים, ולבסוף נהרג על ידי אנגלי אחר. שני השורדים עשו דרכם בשארית כוחותיהם לפורט אנטרפרייז, אליה הגיעו ב-29 באוקטובר 1821, ומצאו שם את פרנקלין ועוד שלושה, במצב של רעב ואפיסת כוחות. עוד שניים מתו ב-1 בנובמבר והנותרים בחיים התקיימו מאכילת חזזיות. ב-7 בנובמבר הגיעו למקום שלושה בני הילונייף, עימם בק יצר קשר. אלה סייעו לשורדים, עד שב-15 לחודש יכלו להמשיך לפורט פרובידנס, אליה הגיעו ב-11 בדצמבר, וליורק פקטורי ביולי 1822. בסיכומו של דבר המשלחת עברה כ-8,900 ק"מ ואיבדה 11 איש.

חזרה ונישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנקלין חזר לאנגליה באוקטובר 1822. למרות התקלות הרבות בעת המסע, רבתה בבריטניה ההערכה לנחישותו של פרנקלין ולעמידתו מול הקשיים הרבים. הוא הועלה בהיעדרו לדרגת קומנדר ובנובמבר 1822 לדרגת קפטן, וכן התקבל אל החברה המלכותית. לאחר חזרתו עלו דרישות לחקור את נסיבות מותו של הוד, באשר כל הידוע הוא עדויותיהם של שני השורדים. לבסוף האדמירליות הניחה לעניין. ספר שחיבר אודות עלילות מסעו הפך לרב מכר, עד כדי כך שההוצאה לא עמדה בדרישות, ואפילו עותקים משומשים הפכו למבוקשים. כתוצאה מן הקשיים עליהם כתב וסיפר הוא קיבל את הכינוי 'האיש שאכל את מגפיו'. בשנת 1823 נשא פרנקלין לאישה את המשוררת אלינור אן פורדן (Porden). בתם נולדה שנה מאוחר יותר. אלינור מתה משחפת בשנת 1825. בעת מחלתה שכנעה את ג'ון פרנקלין שלא לוותר על יציאתו בראש משלחת נוספת.

המשלחת לנהר המקנזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1825 פרנקלין יצא למסע נוסף, זו הפעם לשפכו של המקנזי (נהר), העובר בשטח הטריטוריות הצפון מערביות של ימינו, ומשם לאורך החוף מערבה, וזאת כדי להשלים את הידע החסר אודות החוף הארקטי של צפון אמריקה. באותה העת היו מוכרים רק כ-160 ק"מ ממיצר ברינג מזרחה, אזור שפך המקנזי, כ-800 ק"מ משפך הקופרמיין מזרחה, אותם חקר פרנקלין במסעו הקודם, וכן קטע קטן ממפרץ בותיה (Boothia) שבין האי באפין לקנדה היבשתית. במקביל לפרנקלין, היה אמור פרדיק ויליאם ביצ'י (Beechey) לשוט ממיצר ברינג מזרחה, והתקווה הייתה כי השניים ייפגשו, שכן פרנקלין היה אמור לנוע לאורך החוף משפך המקנזי מערבה. כמו כן, ואף זאת במקביל, ג'ון ריצ'רדסון אמור היה לנוע לאורך החוף מזרחה, משפך המקנזי לשפך הקופרמיין, ואכן עשה זאת בהצלחה. בנוסף לאלה, ויליאם אדוארד פארי (Parry) אמור היה להפליג אל שפך המקנזי מן האוקיינוס האטלנטי מערבה. בסופו של דבר ביצ'י הגיע עד לפוינט בארו (Point Barrow) שבחופה הצפוני של אלסקה, ואילו דרכו של פארי נחסמה על ידי הקרח צפונה למפרץ בותיה. תחילה פרנקלין הגיע לימת העבדים הגדולה, ומשם יצא למסע בן כ-1,600 ק"מ אל שפכו של נהר המקנזי, אליו הגיע ב-16 באוגוסט 1825, והיה בכך לאירופאי השני (אחרי מקנזי עצמו) המגיע לשפך. בהגיעו לשפך הנהר השאיר ציון בולט ומתחתיו קבר באדמה מכתבים לפארי (שכאמור נחסם הרחק מזרחה משם). לאחר מכן חזר ועשה את החורף לחוף ימת הדובים הגדולה, במקום שכונה פורט פרנקלין (כיום דלין (Délįne) בתחום הטריטוריות הצפון-מערביות). בין היתר, רשם ביומנו כי אנשי המשלחת שיחקו משחק הדומה להוקי קרח של ימינו. בקיץ הבא ירדה המשלחת שוב עד לשפך הנהר ואז פנתה מערבה לאורך החוף הארקטי. ב-16 באוגוסט 1826 החליט פרנקלין לחזור, וזאת בהיותו כ-240 ק"מ מזרחה לפוינט בארו. ב-21 בספטמבר פרנקלין הגיע חזרה לפורט פרנקלין, ושם עשה את הסתיו ואת רובו של החורף. ב-20 בפברואר 1827 פרנקלין עזב את המקום לכיוון פורט צ'יפוואיין, ולבסוף הגיע לליברפול ב-1 בספטמבר. המסע הזה היה מוצלח מקודמו בשל הצטיידות מתאימה יותר, תוך היעזרות בחברת מפרץ האדסון. כתוצאה ממסע זה, פרנקלין וריצ'רדסון מיפו יחדיו, לראשונה, יותר מ-3,000 ק"מ של חוף. כעת נותרו ב-500 ק"מ של חוף בלתי ממופים.

שוב באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1828 פרנקלין התארס עם ג'יין גריפין (Griffin), שהייתה חברה של אשתו הראשונה, ויחסית לתקופתה, אשה משוחררת ודעתנית. ב-5 בנובמבר הזוג בא בברית הנישואין. ב-29 באפריל 1829 העניק המלך ג'ורג' הרביעי לפרנקלין תואר אבירות. באותה שנה היה ג'ון פרנקלין לחוקר הראשון לו הוענקה מדליית זהב (Grande Médaille d'Or des Explorations) של החברה הגאוגרפית הצרפתית (Société de géographie), מדליה המוענקת בדרך כלל אחת לשנה, מאז ועד היום (2015), למי שבמסעותיו הרחיב יותר מכל אדם אחר את הידע הגאוגרפי. בשנים הבאות פרנקלין זכה בתוארי כבוד נוספים. כך, ב-25 בינואר 1836 הוא זכה לתואר אביר מפקד (Knight Commander) של מסדר הגואלפים, אשר הוענק לו על ידי המלך ויליאם הרביעי. בנוסף, זכה בעיטור מטעם 'מסדר המושיע' (Τάγμα του Σωτήρος) היווני.

מושל ארץ ואן דימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1836 מונה פרנקלין למושל ארץ ואן דימן, אשר הייתה באותה העת מושבת עונשין. בעת שהותו במקום, ניסה לערוך רפורמות, וכללית, ניסה לאמץ גישה הומנית ביחס לתושבי המקום. נראה שעקב זאת יחסיו של פרנקלין עם הפקידות והחברה הגבוהה המקומית היו קרירים, אך הוא היה אהוד למדי על התושבים. בעת שהותם במושבה, פרנקלין ואשתו אימצו ילדה בת ילידים, וכשעזבו, הותירו אותה בבית יתומים, למרות שהייתה לה משפחה באי. פרנקלין נקרא חזרה לבריטניה ב-1843. על שמו נקראים נהר פרנקלין, כפר באי, ומעבר מים בסמוך לו (Franklin Sound).

המשלחת למציאת המעבר הצפון-מערבי 1845[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנות ויציאה לדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים החליטו על שליחת משלחת מחקר מצוידת היטב לחוף הארקטי של צפון אמריקה, על מנת להשלים את מיפויו. לאחר שג'יימס קלארק רוס דחה את ההצעה לפקד על משלחת זו, הוצע התפקיד לפרנקלין, שנעתר, וב-7 בפברואר 1845 קיבל את הפיקוד. למשלחת יצאו שתי ספינות, אה"מ ארבוס (1826) ואה"מ טרור (1813). אלה היו ספינות חסונות במיוחד, ולפיכך נשלחו כבר בעבר להפלגות באוקיינוס הקרח הצפוני ובאוקיינוס הקרח הדרומי. לקראת מסע זה הותקן בהן מנוע קיטור והן צופו בלוחות מתכת לחיזוק. האספקה כללה אלפי קופסאות שימורים, חידוש באותה העת, אשר איפשר לגוון מאד את תפריט אנשי הצוות. המשלחת, ובה 24 קצינים ועוד 110 אנשי צוות, אשר חמישה מהם שוחררו בדרך, עזבה את אנגליה ב-19 במאי. הספינות הפליגו דרך סקוטלנד, איי אורקני ודרומה של גרינלנד ונראו לאחרונה בידי אירופאים ב-26 ביולי בלנקסטר סאונד (Lancaster Sound), מעבר מים מצפונו של האי באפין, על ידי אוניית לווייתנים.

אובדן וחיפושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנתיים בהן לא נשמע דבר מן המשלחת, פנתה רעייתו של פרנקלין לאדמירליות בבקשה לנסות לאתרו. כיוון שהמשלחת נשאה אספקה לשלוש שנים, האדמירליות המתינה כשנה בטרם נענתה בחיוב, והציעה פרס של 20,000 פאונד (פאונד דאז שווה כמעט 100 פאונד של 2015) למי שימצא את המשלחת. הפרס, כמו גם השם שעשה לו פרנקלין, הביאו לחיפושים המקיפים ביותר בהיסטוריה עד אז, ואלה היוו מוקד לעניין ציבורי באמצע המאה ה-19. בשלב מסויים, ב-1850, חיפשו אחריו 11 אוניות בריטיות ושתי אמריקניות. כמו כן, מספר אלה שאבדו בדרך בעת החיפושים, עלה בסופו של דבר על מספר אנשי המשלחת.

לאחר מספר שנות חיפושים נמצאו ב-1851 קבריהם של שלושה מאנשי המשלחת באי ביצ'י (Beechey), אי קטן אשר נמצא סמוך לקצהו הדרומי מערבי של דבון (אי), וכן שרידי מחנה בו חרפו, ככל הנראה, חברי המשלחת. כיוון שלא נודע עדיין גורלו של פרנקלין עצמו, הוא נחשב כחי על ידי האדמירליות, ואף קודם ב-1852, בהיעדרו, לדרגת תת-אדמירל. הד"ר ג'ון ריי (מגלה ארצות) (Rae) אשר חקר ב-1854 את חצי האי בותיה, למד משיחות עם אסקימואים, כי שתי הספינות נלכדו בקרח, אנשי הצוות ניסו להיחלץ רגלית, והמחסור אליו נקלעו הביא לתופעות של קניבליזם. כן הביא ריי מספר חפצים שללא ספק היו שייכים לאנשי המשלחת. המידע שנתקבל היה רובו מכלי שני, ובהמשך, לא מעט עקב מאמצי רעייתו, יצאו בעשורים הבאים עוד משלחות חיפוש. הממצא המשמעותי ביותר היה זה של משלחתו של פרנסיס ליאופולד מקלינטוק (McClintock) ב-1859, אשר למד משיחות עם אסקימואים כי ספינה אירופאית התרסקה בקרח בסמוך לאי קינג ויליאם (King William), מדרום מערב לחצי האי בותיה, ואנשיה גוועו מרעב לאחר שעלו לחוף. בהמשך מצאה המשלחת חפצים שזוהו כשייכים למשלחת של פרנקלין, מסמך שנכתב על ידי פרנקלין, שלד אדם לבוש בבגדים אירופאים וכן סירה ובה עוד שתי גופות.

המכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסמך נמצא בתוך גלעד שהוכן לצורך כך וכלל טופס דיווח סטנדרטי של האדמירליות, מן ה-28 במאי 1847, ובו נאמר כי הכל בסדר. בשולי אותו טופס נכתבה תוספת מן ה-25 באפריל 1848, ובה נאמר כי הספינות נלכדו בקרח בחורף 1847/1846, למשך כשנה וחצי, עד שננטשו ב-22 באפריל. את החורף הראשון עשו אנשי הצוות באי ביצ'י ואת השני והשלישי באי קינג ויליאם. 24 מאנשי הצוות מתו עד לכתיבת המכתב, כולל פרנקלין, שמת ב-11 ביוני 1847. פרנסיס קרוזייר (Crozier), מפקד ה'טרור', החליפו. המשלחת מתכוונת לעזוב למחרת, ומגמתה דרומה, לנהר בק (Back) (ששפכו מדרום לחצי האי בותיה).

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחות מאוחרות יותר מצאו שרידים נוספים של המשלחת, אך איש מחבריה לא נמצא מעולם בחיים. כמו כן, נראה כי לא הגיעו מעולם ליעד עליו נמסר במכתב, נהר בק. בדיקות של הגופות שנמצאו תומכות בעדות כי רעב קיצוני הוביל, ככל הנראה, לקניבליזם. כן נראה כי הרעלת עופרת החמירה את מצב בריאותם של אנשי המשלחת, ומקורה אולי באופן אטימת השימורים. החוקר הראשון אשר שט במעבר הצפון-מערבי לכל אורכו היה רואלד אמונדסן ב-1903. בשנת 2014 נמצאה 'ארבוס' במעמקי אוקיינוס הקרח הצפוני.

פרט לאתרים שהוזכרו בטסמניה, שמו של פרנקלין הונצח באתרים נוספים לא מעטים, בעיקר בעולם הדובר אנגלית. מחוז גדול בקנדה נקרא על שמו בין השנים 1935 ל-1999, עת אורגנה חלוקתו המנהלית מחדש. מחוז זה כלל בין היתר את האי באפין, חצי האי בותיה ועוד. כן נקראו על שמו שני איים, האחד באנטארקטיקה והאחר בגרינלנד. מיצר פרנקלין מפריד בין חצי האי בותיה לאי הנסיך מוויילס. קיימים אתרים נוספים: שכונה בויניפג, רחוב במרכז אדלייד ועוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Franklin Saga Deaths: A Mystery Solved? National Geographic Magazine, Vol 178, No 3, Sep 1990.
  • Beardsley, Martyn. Deadly Wintre: The Life of Sir John Franklin.
  • Beattie, Owen, and Geiger, John (1989). Frozen in Time: Unlocking the Secrets of the Franklin Expedition. Saskatoon: Western Producer Prairie Books. ISBN 0-88833-303-X.
  • Beattie, Owen and Geiger, John (2004). Frozen In Time: The Fate of the Franklin Expedition (Revised edition)
  • Berton, Pierre The Arctic Grail.
  • Coleman, E. C. (2006). The Royal Navy in Polar Exploration, Franklin to Scott.
  • Cookman, Scott (2001). Ice Blink: The Tragic Fate of Sir John Franklin's Lost Polar Expedition. ISBN 0-471-40420-9
  • Hutchinson, Gillian (2009) "Searching for Franklin and the Northwest Passage". ISBN 978-0-948065-84-2.
  • Davis, Richard C. (1995) "Sir John Franklin's Journals and Correspondence: The First Arctic Land Expedition, 1819–1822". The Champlain Society [1] ISBN 0-9693425-4-3
  • Davis, Richard C. (1998) "Sir John Franklin's Journals and Correspondence: The Second Arctic Land Expedition, 1825–1827". The Champlain Society [2] ISBN 0-9693425-9-4
  • Joel, C. R. (2011) A Tale of Ambition and Unrealised Hope: John Montagu and Sir John Franklin. ISBN 978-1-921509-82-7
  • Owen Beatle and John Geiger (1992) "Buried in ice: The mystery of a lost arctic expedition" ISBN 0-590-43849-2
  • Lambert, Andrew (2009) Franklin: Tragic Hero of Polar Navigation. ISBN 978-0-571-23160-7.
  • McGoogan, Ken Fatal Passage.
  • McGoogan, Ken Lady Franklin's Revenge.
  • Mirsky, Jeannette (1970). To the Arctic!: The Story of Northern Exploration from Earliest Times. ISBN 0-226-53179-1.
  • Murray, David. (2004). The Arctic Fox: Francis Leopold McClintock, Discoverer of the fate of Franklin. Cork: The Collins Press, ISBN 1-55002-523-6.
  • NOVA – Arctic Passage Part 1 – Prisoners of the Ice (TV documentary). See also program transcript.
  • Payton, Brian (2009) The Ice Passage ISBN 978-0-385-66532-2
  • Poulsom, Neville W. & Myres, J. A. L. (2000). British polar exploration and research : a historical and medallic record with biographies, 1818–1999. London: Savannah.
  • Sutton, Ann, and Myron Sutton. Journey into Ice; John Franklin and the Northwest Passage,. Chicago: Rand McNally, 1965.
  • Stefánsson, Vilhjálmur (1938). Unsolved Mysteries of the Arctic.
  • Woodman, David C. Unraveling the Franklin Mystery: Inuit Testimony.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון פרנקלין בוויקישיתוף
  • דיווחים והתכתבויות אודות מסעותיו של פרנקלין:

Journals and Correspondence of Sir John Franklin

  • מספר מאמרים העוסקים במסעו האחרון של פרנקלין:

NOVA's companion website

  • ביוגראפיה של פרנקלין באתר קנדי:

Biography at the Dictionary of Canadian Biography Online

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ב-2014 הודיע ראש ממשלת קנדה כי שרידי אחת משתי ספינות המשלחת אותרו במעמקי הים באוקיינוס הצפוני. AP:אחרי 170 שנה: אותרה ספינת החוקר פרנקלין באתר ynet.