ג'ושוע סלוקום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'ושוע סלוקום
החד-תורנית "ספריי" בנמל סידני (8570567204)

ג'ושוע סלוקוםאנגלית: Joshua Slocum20 בפברואר 1844 - 14 בנובמבר 1909 או מעט אחר כך) היה האדם הראשון שהקיף את כדור הארץ כשייט יחיד. הוא נולד בנובה סקוטיה והתאזרח בארצות הברית, ימאי והרפתקן אמריקאי, וסופר בעל-שם. בשנת 1900 כתב ספר על מסעו, Sailing Alone Around the World, שהיה לרב-מכר עולמי. בין השאר נתן השראה לסופר הרומני ראדו טודוראן, שחיבר ספר הרפתקאות בשם !Toate pînzele sus (כל המפרשים מעלה!) בעקבות מסע היחיד של סלוקום[1]. הוא נעלם ללא עקבות בנובמבר 1909 יחד עם ספינתו, הספריי.

ילדות בנובה סקוטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ושוע סלוקום נולד במאונט הנלי, אנאפוליס, מחוז נובה סקוטיה. הוא היה החמישי בין אחד-עשר ילדיהם של ג'ון סלוקומב[2] ושרה ג'יין סלוקומב. מוצאו של ג'ושוע מצד אביו היה מקווייקר שנודע בשם "ג'ון הגולה" ועזב את ארצות הברית סמוך ל-1780 בגלל התנגדותו למלחמת העצמאות של ארצות הברית.[3] כשותפים להגירת הלויאליסטים, נאמני הממלכה המאוחדת לנובה סקוטיה, קיבלה משפחת סלוקומב 500 אקר (2000 דונם) של אדמה חקלאית במחוז אנאפוליס בנובה סקוטיה.

בית הספר של סלוקום בילדותו, עכשיו מוזיאון.

התנסויותיו הראשונות של סלוקום במים היו על סירות מפרש, ששייטו סמוך לחוף, מנמלים קטנים לאורך מפרץ פאנדי. כשמלאו לו שמונה, עברה משפחת סלוקומב ממאונט הנלי אל האי ברייר במחוז דיגבי, בפתחו של מפרץ פאנדי. סבו של ג'ושוע מצד אמו היה שומר המגדלור במקום. אביו, איש מחמיר וקפדן, החל לעסוק בתפירת מגפי עור לדייגים המקומיים, וג'ושוע עזר בבית המלאכה, אך אוויר הים משך אותו הרבה יותר מריח העור. הוא נכסף לחיי הרפתקאות הים, הרחק מאביו התובעני ומן הדוחק הגדל והולך בבית עם כל כך הרבה אחים ואחיות.

פעמים אחדות ניסה לברוח מהבית, ובסופו של דבר, בגיל 14, הצליח והשכיר עצמו לשמש כנער-שרת וטבח על ספינת דייגים, אך לאחר זמן קצר חזר הביתה. בשנת 1860, אחרי הולדת הילד האחד-עשר במשפחת סלוקומב ובעקבותיה מות אמו, עזב ג'ושוע בן השש-עשרה את ביתו לבלי שוב. הוא וחברו חתמו בהליפקס על חוזי העסקה כימאים פשוטים באוניית סוחר, שפניה מועדות לדבלין, אירלנד.

שנים ראשונות בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדבלין, עבר סלוקום לליברפול ועלה כמלח פשוט על אוניית סוחר בריטית בשם "טנג'יר", שהפליגה לסין. במשך שנתיים כימאי, הקיף פעמיים את כף הורן, נחת בבטאוויה בהודו ההולנדית, וביקר באיי מלוקו, מנילה, הונג קונג, סייגון, סינגפור וסן פרנסיסקו. בזמן ההפלגה, למד לבחינת מועצת הסחר ובגיל שמונה-עשרה קיבל תעודת הסמכה מלאה כקצין שני. תוך זמן קצר עלה בדרגות והיה לקצין ראשון על אוניות בריטיות, שהובילו פחם ותבואה בין האיים הבריטיים לסן פרנסיסקו.

בשנת 1865 התיישב סלוקום בסן פרנסיסקו, היה לאזרח אמריקה ולאחר תקופה של דייג סלמון ומסחר בפרוות בטריטוריית אורגון בצפון-מערב, חזר לים כרב חובל של ספינה חד-תורנית בסחר החופים בין סן פרנסיסקו לסיאטל. האונייה הראשונה שקיבל לפיקודו להפלגה בים הפתוח, בשנת 1869, הייתה ה"וושינגטון", שעליה חצה את האוקיינוס השקט, מסן פרנסיסקו לאוסטרליה וחזרה דרך אלסקה.

במשך שלוש-עשרה שנים הפליג מנמל סן פרנסיסקו, להעביר מטען מעורב לסין, אוסטרליה, איי התבלינים ויפן. בין 1869 ל-1889, פיקד על שמונה אוניות, שבארבע הראשונות מהן ("וושינגטון", "קונסטיטיושן", "בנג'מין איימר" ו"אמטיסט") היה שכיר של בעלים אחרים. בהמשך פיקד על ארבע אוניות שהיו בבעלותו, אם בשלמות ואם חלקית.

משפחה בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לפני חג המולד 1870, עגנו סלוקום וה"וושינגטון" בסידני. שם פגש אישה צעירה בשם וירג'יניה אלברטינה ווקר ותוך חודש חיזר אחריה ונשא אותה לאישה. נישואיהם נערכו ב-31 בינואר 1871. מיס ווקר, לגמרי במקרה, הייתה אמריקאית, שמשפחתה הניו יורקית היגרה מערבה לקליפורניה בעת הבהלה לזהב של 1849 ולבסוף המשיכה, בדרך הים, לאוסטרליה והשתקעה שם. וירג'יניה הצטרפה לסלוקום בהפלגותיו ובמהלך שלוש-עשרה השנים הבאות נולדו לזוג שבעה ילדים, כולם בלב ים או בנמלים זרים. ארבעה מהילדים, הבנים ויקטור, בנג'מין איימר וגרפילד והבת ג'סי הגיעו לגיל בגרות.

באלסקה, נטרפה ה"וושינגטון" כשסערה עקרה אותה מן העוגן, הטילה אותה אל החוף וניפצה אותה. סלוקום הצליח, בסיכון ניכר לעצמו, להציל את אשתו, את אנשי הצוות וחלק גדול מן המטען והביא את כולם אל חוף מבטחים בסירות ההצלה הפתוחות של האונייה. בעלי חברת הספנות שהעסיקו את סלוקום התרשמו כל כך מהפגנה זו של תושייה והנהגה, שנתנו לו את הפיקוד על ה"קונסטיטיושן", שעליה הפליג להוואי ולחוף המערבי של מקסיקו.

משרת הפיקוד הבאה שלו הייתה על ה"בנג'מין איימאר", אוניית סוחר בנתיב הסחר של דרום האוקיינוס השקט. אך הבעלים ירד מנכסיו, מכר את האונייה לבלי להודיע לסלוקום, והוא ווירג'יניה מצאו את עצמם תקועים בפיליפינים ללא אונייה.

ה"פאטו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שהותו בפיליפינים, בשנת 1874, אירגן סלוקום, לפי הזמנת אדריכל בריטי, פועלים ילידים לבניית אוניית קיטור בת 150 טון במספנה במפרץ סוביק. כחלק מן התשלום על העבודה, קיבל סלוקום את המפרשית הדו-תורנית "פאטו" ("ברווז" בספרדית), הספינה הראשונה שהייתה שלו בזכות ובדין.

הבעלות על ה"פאטו" הקנתה לסלוקום את החירות והעצמאות שלא ידע עד אז. לאחר ששכר צוות ימאים, חתם על חוזה להעברת מטען לוונקובר בקולומביה הבריטית. מכאן ואילך, השתמש ב"פאטו" כאוניית משא למטען כללי לאורך החוף המערבי של צפון אמריקה ולמסעות הלוך ושוב בין סן פרנסיסקו להוואי. במשך תקופה זו גם הגשים סלוקום שאיפה נושנה, להיות לסופר; הוא היה לכתב זמני לעיתון "הדבורה של סן פרנסיסקו".

בני הזוג סלוקום מכרו את ה"פאטו" בהונולולו באביב 1878. בשובם לסן פרנסיסקו קנו את ה"אמטיסט". על ספינה זו עבד עד 23 ביוני 1881.

בהמשך קנה הזוג סלוקום שליש בבעלות על "אור הצפון 2". האונייה הגדולה הזו הייתה בת 79 מ' לאורך, 15 מ' בנקודה הרחבה ביותר שלה ובטן האונייה בעומק 9 מ'. כושר הנשיאה שלה היה 2000 טון על שלושה סיפונים. אף כי ג'ושוע סלוקום ראה באונייה זו את "הפיקוד הטוב ביותר שלי", הרי תקופת פיקודו עליה הייתה נגועה במרידות ובבעיות מכניות. בנסיבות משפטיות מטרידות (שנגרמו מטיפולו לכאורה בראש המורדים) מכר את חלקו ב"אור הצפון 2" בשנת 1883.[4]

ה"אקווידנק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת סלוקום המשיכה בספינתם הבאה, "אקווידנק" בת 326 הטון. בשנת 1884, בבואנוס איירס, חלתה וירג'יניה, אשתו של סלוקום, על ה"אקווידנק" ומתה. סלוקום הפליג למסצ'וסטס והשאיר שם את שלושת הצעירים בילדיו, בנג'מין איימר, ג'סי וגרפילד, אצל אחיותיו; בנו הבכור ויקטור המשיך להפליג אתו כקצין ראשון.

ב-1886, בגיל 42, נשא סלוקום לאישה את דודניתו בת ה-24, הנרייטה "הטי" אליוט. משפחת סלוקום, ללא ג'סי ובנג'מין איימאר, יצאה שוב לים על סיפון ה"אקווידנק", ופניה אל מונטווידאו, אורוגוואי. לאשתו השנייה של סלוקום קסמו החיים בים הרבה פחות מאשר לראשונה. ימים ספורים לאחר היציאה למסעה הראשון של הנרייטה, עברה סופת הוריקן על ה"אקווידנק". בסוף השנה הראשונה, נדבק הצוות בכולרה והספינה הוכנסה להסגר למשך שישה חודשים. בהמשך נאלץ סלוקום להגן על אונייתו בפני שודדי ים, ואחד מהם נורה למוות; סלוקום עמד למשפט וזוכה מאשמת רצח. לאחר זאת פשתה ב"אקווידנק" מחלת אבעבועות שחורות, שהביאה למותם של שלושה מאנשי הצוות. הספינה עברה חיטוי, במחיר לא קטן. זמן קצר אחר כך, סמוך לסוף שנת 1887, בא הקץ על "אקווידנק" בישת-המזל בדרום ברזיל.

ה"ליברדאדה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלוקום, שמצא עצמו תקוע בברזיל עם אשתו ועם בניו גרפילד וויקטור, החל לבנות ספינה שתוכל לקחתם הביתה. הוא השתמש בחומרים מקומיים ובחומרים ששרדו מן ה"אקווידנק" והעסיק פועלים מקומיים. הספינה הושקה ב-13 במאי 1888, בעצם היום שבו בוטלה העבדות בברזיל, ועל כן נתן לספינה את השם הפורטוגזי "ליבֶּרְדָאדֶה".

הייתה זו מפרשית סינית יוצאת דופן בעיצוב החיבל שלה, שסלוקום הגדיר כ"חצי דורי בסגנון קייפ אן" (סירת דיג שטוחת קרקעית וגבוהת-דפנות) וחצי סאמפאן יפנית.[5] הוא ומשפחתו החלו את מסעם חזרה לארצות הברית, כשבנו ויקטור בן ה-15 משמש כקצין ראשון. אחרי חמישים וחמישה ימים בים ו-5,510 מילין, הגיעה משפחת סלוקום לקייפ רומאן, דרום קרוליינה[6] והמשיכה ביבשה אל וושינגטון הבירה למשך החורף, ומשם הגיעו לבסוף לבוסטון דרך ניו יורק בשנת 1889. הייתה זו הפעם האחרונה שהנרייטה הפליגה עם המשפחה. בשנת 1890 פרסם סלוקום את רשימותיו מן ההרפתקאות הללו ב"מסע הליברדאדה".

מסע "המשחתת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף הצפוני של 1894-1893, התנסה סלוקום במה שכינה באותו זמן "המסע הקשה ביותר שעשיתי מעודי, ללא יוצא מן הכלל."[7] במסע זה ניטל עליו להעביר את ספינת הטורפדו המונעת בקיטור "משחתת" (Destroyer) מן החוף המזרחי של ארצות הברית לברזיל.

ה"משחתת" הייתה ספינה באורך 43 מ', שהגה ועיצב מהנדס המכונות ג'ון אריקסון, לצורך הגנה על נמלים ומי חופים. הספינה, שצוידה בראשית שנות ה-80' של המאה ה-19 בריקוע שריון משופע ובתותח תת-ימי על חרטומה הייתה פיתוח של טיפוס אוניית הקרב "מוניטור" ממלחמת האזרחים האמריקנית. "משחתת" נועדה לירות טורפדו מטיפוס מוקדם אל ספינת אויב מטווח של 90 מ', והייתה "אוניית מלחמה משוריינת חלקית לתקיפת חרטום אל חרטום מטווח קצר".[8]

על אף אובדן ה"אקווידנק" ומצוקות המשפחה במסעה ב"ליברדאדה" מתוצרת עצמית, לא פחתה חיבתו של סלוקום לברזיל. במהלך 1893, עמדה ברזיל בפני משבר פוליטי בריו גרנדה דו סול וניסיון לפתוח במלחמת אזרחים, שהתעצם עקב מרד הצי של המדינה בספטמבר.[9]

סלוקום נענה לבקשת ממשלת ברזיל להעביר את ה"משחתת" לפרנמבוקו שבברזיל. המניע שלו היה גם כספי. כפי שתיאר זאת, החוזה שלו עם מפקד הכוחות הממשלתיים בפרנמבוקו היה, "לצאת נגד צי המורדים ולהטביע את כולם, אם נוכל למצוא אותם - גדול עם קטן - תמורת סכום נאה של זהב..." נוסף לכך, לסלוקום היה חשבון אישי עם "המורד הראשי" אדמירל מלו: "בינינו לבין עצמנו: בער לי להנחית מהלומה על מלו וה"אקווידבן" שלו. הוא היה זה שסילק בספינתו זו את הספינה שלי, ה"אקוידנק", מל'הייה גרנד לפני כמה שנים, בנימוק הפחדני, שאולי יש מחלה על סיפון אונייתנו. אבל הסיפור הזה כבר סופר. בער לי להביא לידיעתו ולגרום לו להרגיש היטב, שהפעם יש לי דינמיט ולא חציר".

סלוקום ועמו צוות קטן יצאו על ה"משחתת" מסנדי הוק, ניו ג'רזי, ב-7 בדצמבר 1893. כבר למחרת החלו מים לחלחל אל תוך האונייה: "אסון פקד אותנו. החיבורים העליונים של הספינה נפערים ואחד מיציעי התותחים החדשים, הימני, כבר רווי מים". אף כי הכל התגייסו למשאבות ולמילוי דליים, בחצות החלו מי הים לכבות את האש בדוודים, שהבערה בהם התקיימה רק הודות להשלכת פרוסות שומן חזיר ושולחנות וכיסאות מן האונייה אל האש.

הסערה נמשכה גם ב-8 בחודש. הצוות הצליח להנמיך את מפלס המים בבטן האונייה ולסתום כמה מן החורים והדליפות. דליית המים בעזרת שק קנווס גדול מאולתר נמשכה מן ה-9 עד ה-13 והצליחה להחזיק את מפלס המים בבטן האונייה מתחת ל-90 ס"מ. ב-13 הוכו בסערה ובנחשולי מים צולבים ונאלצו לשאוב מים כל הלילה. ב-14, הוציאו גלים גבוהים את מוט ההיגוי מכלל פעולה. בשעות אחר הצהרים של 15 בדצמבר נמצאה ה"משחתת" דרומית-מערבית לפוארטו ריקו, בכיוון מרטיניק, ועדיין נאבקה בסערות.

במועד זה, כשהאש בדוודים כבויה, עסקו כל אנשי הספינה בשאיבת מים להצלת חייהם: "השדרית העיקרית של הספינה נמצאת 30 ס"מ מתחת למים, וממשיכה לשקוע". לצוות לא הייתה ברירה אלא להמשיך לשאוב ולנסות להחזיק את הספינה על פני המים, כיון ש"מן הנמנע היה לבטח את הספינה למסע; שום חברה גם לא הייתה מוכנה לבטח חיי אדם על הסיפון". בבוקר ה-16 בחודש שככה הסערה וה"משחתת" יכלה לעגון בדרום פוארטו ריקו.

אף כי משאבת הקיטור הטובה ביותר של האונייה יצאה מכלל פעולה ב-19 בדצמבר, ים נוח יותר איפשר לצוות להגיע למרטיניק, שם התבצעו תיקונים לפני שהאונייה יצאה שוב לדרך ב-5 בינואר 1894. ב-18 בינואר הגיעה ה"משחתת" אל פרננדו דה נורוניה, אי במרחק כ-280 ק"מ מחופי ברזיל, לפני שהגיעה לבסוף לרסיפה, פרנמבוקו, ב-20 בינואר.

סלוקום כתב: "מסעי הביתה מברזיל בקאנו "ליברדאדה", עם משפחתי כאנשי צוות וחברים למסע, לפני שנים אחדות, גם אם היה ארוך בהרבה, לא היה קשה ומטריד באותה מידה".

בפרנמבוקו הצטרפה ה"משחתת" לצי הברזילאי והצוות נדרש שוב לתיקונים, משום שהגרירה הממושכת בנתיבי מים סוערים חתכה מסמרות בחרטום, והביאה לדליפות.

רטיבות באבקת השריפה הכשילה ירי מבחן בתותח התת-ימי והאונייה קורקעה להרחקת המבלט. אבל לחץ הגלים גרם שוב לדליפה. לאחר תיקונים נוספים יצאה ה"משחתת" לבאיה עם מלאי חדש של אבקת שריפה בשביל הצי הברזילאי, והגיעה ליעדה ב-13 בפברואר. מיד עם הגיעם, מכל מקום, השתלט אדמירל גונקלווס מן הצי הברזילאי על האונייה. במחסן הנשק בבאיה העלה צוות חלופי, חסר-נסיון ובלתי מוכשר בעליל, את האונייה על סלע במעגן. חור נפער באונייה והביא לנטישתה.

הספריי: הקפת סולו ראשונה של כדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפיירהייבן, מסצ'וסטס בנה סלוקום מחדש ספינת מפרש חד-תורנית לשליית צדפות באורך 11.2 מטרים, בשם ספריי.

ב-24 באפריל יצא סלוקום להפלגה מבוסטון. בספרו המפורסם, "Sailing Alone Around the World" משנת 1899, הנחשב כיום לקלאסיקה בספרות מסעות, תיאר את יציאתו במילים הבאות:

החלטתי על מסע סביב העולם, וכיון שהרוח בבוקר ה-24 באפריל 1895 הייתה נוחה, העליתי עוגן, הנפתי מפרש והפלגתי מבוסטון, שם עגנה ה"ספריי" לבטח כל החורף. צופרי השעה שתים-עשרה נשמעו בדיוק כשהספינה זינקה קדימה במפרש מלא. [...] צלם על המזח החיצוני של איסט בוסטון צילם אותה כשעברה על פניו, דגלה מתנוסס ומציג בבירור את סמליה. דופק מסעיר פעם בי בעוצמה. צעדי על הסיפון היו קלים באוויר הצח. הרגשתי, שאין עוד חזרה וכי אני שרוי עכשיו בהרפתקה, שאת משמעותה אני מבין לחלוטין.

אחרי ביקור ממושך בבית ילדותו באי ברייר בנובה סקוטיה וסיור במקומות שנהג לפקוד על חוף נובה סקוטיה, נפרד סלוקום מצפון אמריקה במגדלור של האי סאמברו סמוך להליפקס, נובה סקוטיה ב-3 ביולי 1895.

סלוקום התכוון להפליג מזרחה סביב העולם, דרך תעלת סואץ, אבל כשהגיע לגיברלטר הבין, שהפלגה בחלקו הדרומי של הים התיכון תהיה מסוכנת מדי לספן בודד, בגלל שודדי הים שעוד היו נפוצים באזור זה באותם ימים. הוא החליט אם כן להפליג מערבה, בחצי הכדור הדרומי. הוא שם פעמיו אל ברזיל, ומשם אל מצרי מגלן. בנקודה זו נבצר ממנו להתחיל בחציית האוקיינוס השקט במשך ארבעים יום בגלל סערה. בסופו של דבר עשה את דרכו לאוסטרליה, הפליג צפונה לאורך החוף המזרחי, חצה את האוקיינוס ההודי, הקיף את כף התקווה הטובה, ומשם פנה חזרה לצפון אמריקה.

סלוקום ניווט ללא כרונומטר, והסתמך תחת זאת על השיטה המסורתית של חישוב מוחלט של קו אורך, שדרשה לא יותר משעון זול לזמן מקורב ותצפיות שמש-צהריים לקביעת קו רוחב. במסע ארוך אחד באוקיינוס השקט התפרסם בתצפית של מרחק ירח, עשרות שנים לאחר שהשימוש בתצפיות אלה נפסק, ובאמצעותה הצליח לבדוק את קו האורך שלו באופן עצמאי. מכל מקום, השיטה העיקרית של סלוקום למציאת קו אורך הייתה בכל זאת חישוב מוחלט; הוא תיעד רק תצפית ירח אחת במשך כל מסעו להקפת כדור הארץ.

כרגיל היה סלוקום משיט את ה"ספריי" בלי לגעת בהגה. הודות לאורך המפרש יחסית לגוף הספינה, והשדרית הארוכה, יכלה ה"ספריי" לנווט את עצמה (בשונה מספינות מודרניות מהירות יותר), והוא איזן אותה ביציבות בכל נתיב שהוא יחסית לרוח, על ידי התאמת המפרשים וקשירה חזקה של ההגה. הוא הפליג 3200 ק"מ מערבה לרוחב האוקיינוס השקט בלי לגעת ולו פעם יחידה בהגה.

כעבור יותר משלוש שנים, ב-27 ביוני 1898, חזר סלוקום לניופורט, רוד איילנד, לאחר שהקיף את כדור הארץ, מרחק של יותר מ-74,000 ק"מ. שובו של סלוקום כמעט שלא עורר תשומת-לב. מלחמת ספרד-אמריקה, שהחלה חודשיים קודם, השתלטה על הכותרות. לאחר סיום מעשי האיבה העיקריים, פרסמו עיתונים אמריקאים רבים מאמרים, שתיארו את ההרפתקה המופלאה של סלוקום.

"מפליג לבדי סביב העולם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכריכה המקורית, 1900.
ה"ספריי" נגררת במעלה תעלת אירי אל התערוכה הפאן-אמריקאית בבאפאלו ב-1901.

בשנת 1899 הוציא סלוקום לאור את סיפור מסעו האפי ב"Sailing Alone Around the World" ("מפליג לבדי סביב העולם"), תחילה בהמשכים ב"מגזין המאה" ואחר בכמה הוצאות בפורמט של ספר. מבקרים קיבלו בהתלהבות את סיפור ההרפתקה האנכרוניסטי משהו מעידן המפרשים. ארתצור רנסום הרחיק לכת כשהצהיר, "נערים שאינם אוהבים את הספר הזה צריך להטביע תיכף ומיד"[10]

בביקורת שלו על הספר, כתב סר אדווין ארנולד, "אינני מהסס לכנות אותו הספר המעולה ביותר שיצא לאור מאז ומעולם".

החוזה על ספרו של סלוקום היווה חלק בלתי נפרד ממסעו: המו"ל שלו סיפק לסלוקום ספרייה מקיפה להפלגה, וסלוקום כתב מכתבים אחדים לעורך שלו מנקודות רחוקות סביב כדור הארץ.

"מפליג לבדי" של סלוקום זיכה אותו בתהילה רחבת-היקף בעולם דובר האנגלית. הוא היה בין השמונה שהוזמנו לשאת דברים בארוחה חגיגית לכבוד מארק טוויין בדצמבר 1900.סלוקום גרר את ה"ספריי" במעלה תעלת אירי אל באפאלו, מדינת ניו יורק, לתערוכה הכל-אמריקאית בקיץ 1901, וקיבל פיצוי נאות על השתתפותו ביריד.

השנים הבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1901, הייתה הכנסתו של סלוקום מרווחי הספר וממהרצאות פומביות גדולה דייה לספק לו די ביטחון פיננסי לרכישת חוה קטנה בווסט טיסברי, על האי מרתה'ס ויניארד במסצ'וסטס. לאחר שנה וחצי, מצא שאיננו יכול להסתגל לחיים מיושבים, והפליג ב"ספריי" מנמל לנמל בצפון-מזרח ארצות הברית בחודשי הקיץ ובאיי הודו המערבית במשך החורף. במהלך מסעותיו הרצה ומכר ספרים בכל הזדמנות שנקרתה לפניו. סלוקום בילה מעט מאוד זמן עם אשתו בחוה והעדיף את החיים על סיפון ה"ספריי". את חודשי החורף עשה בדרך כלל באיים הקריביים.

בריאותו הנפשית של סלוקום התערערה בשלהי חייו. בביקור בריוורטון, ניו ג'רזי במאי 1906, הואשם סלוקום באונס ילדה בת 12. לאחר חקירה ודרישה נוספות, התברר שהפשע היה חשיפה מגונה, אבל סלוקום טען שאיננו זוכר שום עבירה על החוק וכי במידה שמשהו כזה אכן קרה, אין ספק שהיה זה באשמת מצבו הנפשי אותו זמן. סלוקום ישב 42 יום במעצר בהמתנה למשפט. במשפטו הודה בעובדות ושוחרר לאחר שהימים שישב נחשבו לו לזמן מאסרו. השופט במשפטו אמר לו, "בהתאם לבקשת המשפחה, אני יכול לדון אותך במידת החסד."

שבועות ספורים לאחר הרשעתו בניו ג'רזי, ביקרו סלוקום וה"ספריי" בזאגאמור היל, אחוזת הנשיא תאודור רוזוולט על החוף הצפוני של לונג איילנד, מדינת ניו יורק. רוזוולט ומשפחתו גילו עניין בעלילות הפלגת הסולו של סלוקום מסביב לעולם. בנו הצעיר של הנשיא, ארצ'י, בילה, יחד עם משגיח, ימים אחדים בשייט עד ניופורט עם סלוקום על ה"ספריי", שהייתה אז סירה רעועה, מוכת גלים, שמש ורוחות. סלוקום נפגש שוב עם הנשיא רוזוולט במאי 1907, הפעם בבית הלבן בוושינגטון הבירה. אומרים, שרוזוולט אמר לסלוקום, "קפטן, ההרפתקאות שלנו היו שונות במקצת." סלוקום ענה, "נכון, אדוני הנשיא, אבל אני רואה שאתה הגעת הנה ראשון."

עד שנת 1909, הלכו משאביו הכספיים של סלוקום והדלדלו; תגמוליו מן הספר הצטמצמו לאפס. הוא התכוון למכור את חוותו במרתה'ס ויניארד והחל לערוך תוכניות להרפתקה חדשה בדרום אמריקה. היו לו תקוות להשיג עסקה על ספר חדש.

היעלמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 בנובמבר 1909[11] יצא סלוקום בכיוון איי הודו המערבית באחד ממסעות החורף הרגילים שלו. הוא גילה עניין גם ביציאה להרפתקה הבאה שלו, חקר נהרות האורינוקו, ריו נגרו ואמזונאס. מאז נעלם ושוב לא נשמע ממנו דבר. ביולי 1910 הודיעה אשתו לעיתונות, כי הוא סבורה שבעלה אבד בים.

בשעתו, רוב מכריו של סלוקום האמינו, שה"ספריי" נדרסה על ידי אוניית קיטור או התנגשה עם לוויתן, משום שאיתנותה של ה"ספריי" וניסיונו הימי הרב של סלוקום שללו סבירות לכל התרחשות אחרת. עם זאת, האפשרות של התהפכות לא נשללה כליל.

על אף ניסיונו הרב כימאי, סלוקום מעולם לא למד לשחות וגרס, שלימוד שחייה יהיה ברכה לבטלה.

בשנת 1924 הוכרז ג'ושוע סלוקום באופן רשמי כמת.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגיו של סלוקום זכו לפרסום נאות ולהוקרה. השם "ספריי" היה לבחירה מועדפת ליאכטות יורדות-ימים מאז פרסום סיפורו של סלוקום על הקפת כדור הארץ. במשך השנים, נבנו גרסאות רבות של ה"ספריי" על פי השרטוטים בספרו של סלוקום, שחזורים מוצלחים פחות או יותר של החד-תורנית המקורית.

בדומה לכך, הספן הצרפתי למרחקים ארוכים בֶּרְנָר מוֹאַטֶסְְר (Bernard Moitessier)כינה את סירתו, מפרשית דו-תורנית, "ג'ושוע" להנציח את זכרו של סלוקום. בסירה זו הפליג מואטסר מטאהיטי לצרפת, וב-1968 השתתף עם "ג'ושוע" בתחרות "גולדן גלוב" של הסאנדיי טיימס להקפת העולם, שם התקדם יפה עד שהחליט לנטוש את המירוץ סמוך לסיומו ולהפליג הלאה אל פולינזיה.

מעבורות המנציחות את זכר סלוקום ("ג'ושוע סלוקום" ו"ספריי") שירתו בשני קווים של דיגבי נק בנובה סקוטיה בין 1973 ל-2004. המעבורת "ג'ושוע סלוקום" הופיעה בגרסה הקולנועית של "דולורס קליירבורן".

גלשן תת-מימי - רכב תת-מימי עצמאי (AUV), בתכנון מכון סקריפס לאוקיינוגרפיה, נקרא על שם ספינתו של סלוקום, ה"ספריי". היה זה הרכב התת-מימי העצמאי הראשון שחצה את זרם הגולף, בהפעלת המחקר האוקיינוגרפי של וודס הול (מאז 2008, Teledyne Webb Research). בשנת 2009 חצה גלשן סלוקום, ששכללה אוניברסיטת רטגרס, את האוקיינוס האטלנטי ב-221 ימים. ה-RU27 שייט מטאקרטון, ניו ג'רזי, אל באיונה, ספרד - הנמל שבו עגן כריסטופר קולומבוס בשובו ממסעו הראשון אל העולם החדש. כמו סלוקום עצמו, גלשן סלוקום מסוגל לשייט לאורך אלפי קילומטרים. הגלשנים האלה ממשיכים לשרת מכוני מחקר שונים, לרבות קבוצת המחקר במחלקה לאוקיינוגרפיה, גאוכימיה וסביבה של אוניברסיטת A&M בטקסס, לחקר מפרץ מקסיקו וגופי מים אחרים.

יד זיכרון לסלוקום נמצאת באי ברייר, נובה סקוטיה, לא רחוק מסדנת המגפיים של משפחתו. סלוקום מונצח במוצגים מוזיאוניים במוזיאון ציד הלווייתנים של ניו בדפורד במסצ'וסטס, במוזיאון הימי של האוקיינוס האטלנטי בהליפקס, נובה סקוטיה, ובמוזיאון בית הספר מאונט האנלי סמוך למקום הולדתו. ביוגרפיות אחדות על סלוקום יצאו לאור.

נהר סלוקום בדארטמות', מסצ'וסטס, נקרא על שמו, כמו גם צמח שהתגלה במאוריציוס כשביקר שם: "בדרכי חזרה ל, ספריי' דרך חממת הפרחים הגדולה סמוך למוקה, החליט בעל החממה, שגילה אותו בוקר צמח חדש וחסון, לתת לי את הכבוד הגדול שבקריאתו, סלוקום'." ג'ושוע סלוקום עצמו גילה במקרה אי, וקרא לו אי אלאן אריק.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ושוע סלוקום בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lucruri mai puţin cunoscute despre Radu Tudoran, autorul romanului „Toate pânzele sus!“ (ברומנית)
  2. ^ ג'פרי וולף, "The Hard Way Around: The Passages of Joshua Slocum", עמ' 8: שם המשפחה נכתב כ"Slocombe"
  3. ^ Geoffrey Wolff, The Hard Way Around: The Passages of Joshua Slocum, p 11
  4. ^ Geoffrey Wolff, The Hard Way Around: The Passages of Joshua Slocum, pgs. 76–111
  5. ^ VoyageLiberdade>Slocum (1890), Voyage of the Liberdade
  6. ^ 33°3′48″N 79°20′43″W / 33.06333°N 79.34528°W / 33.06333; -79.34528 (Cape Roman)
  7. ^ מסע "המשחתת" מניו יורק לברזיל
  8. ^ ויליאם ה. ז'אק, "המשחתת והתותח התת-ימי של אריקסון"
  9. ^ חוסה מריה בלו, "היסטוריה מודרנית של ברזיל"
  10. ^ ארתור רנסום על ספרו של ג'ושוע סלוקום
  11. ^ http://www.joshuaslocumsocietyintl.org/jshistory.htm אגודת ג'ושוע סלוקום, שירותי א. ג. ייעוץ ומחשוב, "ג'ושוע סלוקום ומסעותיו"