ג'יימס ביוקנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'יימס ביוקנן
23 באפריל 1791; קוב גאפ שבפנסילבניה -
 1 ביוני 1868; לנקסטר שבפנסילבניה (בגיל 77)
James Buchanan.jpg

ג'יימס ביוקנן
שם בשפת המקור James Buchanan
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
מקום קבורה לנקסטר שבפנסילבניה
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-15
תקופת כהונה 4 במרץ 18573 במרץ 1861 (4 שנים)
סגן ג'ון ברקינרידג'
הקודם בתפקיד פרנקלין פירס
הבא בתפקיד אברהם לינקולן

ג'יימס ביוקנןאנגלית: James Buchanan‏; 23 באפריל 17911 ביוני 1868) היה נשיאה ה-15 של ארצות הברית, ושירת מיד לפני פרוץ מלחמת האזרחים האמריקאית. ביוקנן ייצג את פנסילבניה בבית הנבחרים ולאחר מכן בסנאט, ולאחר מכן שירת כשגריר ברוסיה תחת הנשיא אנדרו ג'קסון. תחת הנשיא ג'יימס פולק, שירת כמזכיר המדינה של ארצות הברית, והוא מזכיר המדינה האחרון עד היום ששירת לאחר מכן כנשיא. לאחר שביוקנן סירב לשרת בבית המשפט העליון, מינה אותו הנשיא פרנקלין פירס לשגריר בבריטניה, ובתפקידו הוא ניסח מסמך שדרש את סיפוח קובה.

הבחירות בשנת 1856, נבחר ביוקנן למועמד לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית . במהלך רוב כהונתו של פירס היה ביוקנן שגריר בחצר סנט ג'יימס ולכן לא היה מעורב במריבות האזוריות של תקופת פירס. הוא ניצח בבחירות לאחר שגבר על ג'ון פרימונט ועל מילארד פילמור. כנשיא, נחשב לצפוני בעל עקרונות דרומיים, שנלחם מול הסנאטור סטיבן דאגלס על השליטה במפלגה הדמוקרטית. ניסיונותיו של ביוקנן לכונן שלום בין הצפון והדרום גרם למתיחות בין שני הצדדים, עד שמדינות הדרום הכריזו על פרישתן מהאיחוד. ביוקנן טען שהפרישה אמנם לא חוקית, אבל גם יציאה למלחמה כדי למנוע אותה הייתה לא חוקית. הוא היה עורך דין, והמוטו שלו היה "איני מכיר אף אדון למעט החוק".

כשעזב את תפקידו, הציבור היה נגדו והמפלגה הדמוקרטית התפצלה. ביוקנן שאף להיות נשיא שיהיה במעמדו של ג'ורג' וושינגטון, אולם חוסר היכולת שלו לפשר בין תומכי העבדות ומתנגדיה ופרוץ מלחמת האזרחים גרמה לכך שיחשב לנשיא הגרוע בתולדות ארצות הברית.

ביוקנן הוא הנשיא היחיד מפנסילבניה והיחיד שנשאר רווק כל חייו. הוא הנשיא האחרון שנולד במהלך המאה השמונה עשרה.

נעוריו ותחילת דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוקנן נולד בקוב גאפ (Cove Gap), פנסילבניה לג'יימס ואליזבת'. בילדותו חונך על ידי מורה פרטי. ב-1809 נרשם ללימודי משפטים וב-1812 הוסמך כעורך דין.

במלחמת 1812 נגד בריטניה היה ביוקנן אחד המתנדבים הראשונים ולחם בהגנת העיר בלטימור. בשנת 1814 נבחר לבית הנבחרים של פנסילבניה, תפקיד בו שימש עד 1815. בין השנים 1821 - 1831 שימש ביוקנן כחבר קונגרס מטעם המפלגה הדמוקרטית, ובשנים 1832 נשלח לרוסיה כשגריר ארצות הברית שם.

ב-1834 נבחר ביוקנן לסנאט בעקבות פרישתו של ויליאם וילקינס. הוא נבחר בשנית ב-1837, ובפעם השלישית ב-1843. ב-1845 התפטר, על מנת לקבל תפקיד בקבינט. בשרותו בסנאט היה יו"ר הוועדה ליחסים בינלאומיים.

בתקופת כהונתו של ג'יימס נוקס פולק (1849-1845) שימש ביוקנן כמזכיר המדינה. בתפקיד זה היה שותף להסכם אורגון (1846). בשנת 1853 נשלח ביוקנן לבריטניה כשגריר ארצות הברית שם, ובתפקיד זה שימש עד ל-1856.

בחירות 1856[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1856, הדמוקרטים בחרו בביוקנן להיות מועמדם לנשיאות. הוא היה באנגליה במהלך הוויכוח על חוק קנזס נברסקה ולכן היה מקובל על שני הצדדים. פנסילבניה, שהכשילה את מועמדותו שלוש פעמים, תמכה בו לחלוטין עכשיו. ביוקנן לא הכריז על מועמדותו אולם היה מודע לכך שהוא עלול להיבחר.

הנשיא לשעבר מילארד פילמור הועמד לבחירה בידי תנועת "שאינם יודעים דבר", ומועמדותו עזרה לביוקנן לנצח את ג'ון פרימונט, המועמד הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית. ביוקנן שירת בתפקיד הנשיא מה-4 במרץ 1857, ועד ה-4 במרץ 1861. ביוקנן טען עם כניסתו לתפקיד שמטרתו היא לחסל את הסכסוכים האזוריים בין הצפון לדרום ולהחזיר את האחדות לארצות הברית. לאחר בחירתו לנשיא, ובעקבות השסע הפנימי בארצות הברית של לפני מלחמת האזרחים, החליט ביוקנן להרגיע את הרוחות על ידי איוש משרות בנציגים משני הצדדים, וניסיון לשכנע את העם לקבל את הפרשנות של בית המשפט העליון לחוקת ארצות הברית. בית המשפט דן באותה תקופה בלגיטימיות של העבדות ובאפשרות הגבלתה, ושני שופטים רמזו לביוקנן מה היא הפסיקה הצפויה.

ביוקנן היה הנשיא האחרון שנולד במאה השמונה-עשרה, ובגיל 65, היה הנשיא המבוגר ביותר פרט לויליאם הנרי הריסון באותה תקופה.

תקופת הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק דין דרד סקוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לתפקיד, מלבד הבטחתו לא לרוץ לכהונה שנייה, הכריז ביוקנן כי שאלת העבדות בטריטוריות היא "לשמחתנו, בעלת משמעות מעשית מזערית" וכי בית המשפט העליון יישב דילמה זו ב"מהירות וביעילות". הוא הכריז שכשתהיה החלטה בנוגע לכך, הוא יהיה מחויב אליה. יומיים לאחר מכן פסק השופט רוג'ר ב. טאני בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד, שאין בכוח הקונגרס לאסור על עבדות בטריטוריה של ארצות הברית, ובכך למעשה קיבל את העמדה הפוליטית-חוקתית של מדינות הדרום. פסיקה זו גרמה זעם במדינות הצפון.

ביוקנן העדיף שבית המשפט יפתור את הבעיות בנוגע לטריטוריות. שופטים דרומיים תמכו בהרשעת סקוט, אולם ביוקנן ניסה לדחוף לתמיכה רחבה יותר בפסק הדין, כולל פשרה בין שופטים צפוניים לדרומיים. לבסוף, הוכרזה פשרת מיזורי כבלתי חוקתית. הרפובליקנים הפיצו שמועות על מעורבותו של ביוקנן, ואברהם לינקולן, בנאומו "בית מפולג", גינה את ביוקנן, השופטים, סטיבן דאגלס ופרנקלין פירס. הוא טען שהם תומכים במתן כוח לבעלי העבדים, ובאוליגרכיה שתסיר כל מגבלה חוקית על עבדות.

קנזס והסכסוך עם דאגלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק קנזס נברסקה יצר את טריטורית קנזס ואישר למתיישבים בה להחליט בעצמם בנוגע לשאלת העבדות. הדבר גרם לעימותים בין מתנגדי העבדות ותומכיה, שכונו קנזס המדממת. מתנגדי העבדות ארגנו ממשלה בטופיקה, ואילו תומחי העבדות יצרו ממשלה משלהם בלקומפטון. כדי שקנזס תוכל להצטרף לאיחוד, היה עליה להגיש חוקה לקונגרס שאותה אישרו רוב התושבים.

ביוקנן החליט למנות את רוברט ווקר לתפקיד מושל הטריטוריה במקום ג'ון גרי, כדי להרגיע את המצב. ווקר, שהיה ממיסיסיפי, נחשב לתומך העבדות, למרות שרוב המתיישבים בקנזס התנגדו אליה. מתנגדי העבדות החרימו את משאל העם ותומכי העבדות טענו שהחוקה שלהם התקבלה. ווקר התפטר.

במסגרת ניסיונות הפשרה שלו, הטיל ביוקנן את מלוא כובד משקלו בעד צירוף קנזס לאיחוד כ"מדינת עבדות". הוא הציע מינויים פוליטיים ואפילו כסף בתמורה לתמיכה בעניין. בית הנבחרים אישר זאת, אולם הסנאט דחה את החוקה, לאחר שסטיבן דאגלס, מנהיג הפלג הצפוני, התנגד לכך, כיוון שטען שהעם לא החליט כמו שצריך על החוקה.

הקרב על קנזס הפך לקרב על השליטה במפלגה. בצד אחד היו ביוקנן, הדרומיים, והצפוניים שתמכו בדרום. בצד השני היו דאגלס, הצפוניים וכמה דרומיים. המאבק נמשך עד 1860. ביוקנן פיטר את תומכי דאגלס ממשרות ציבוריות ומינה את נאמניו במקום.

כהונתו של דאגלס בסנאט הסתיימה ב-1859, והמועצה המחוקקת של אילינוי התכנסה ב-1858 כדי לבחור בו מחדש. הבחירות התפרסמו בזכות עימותי לינקולן-דאגלס. ביוקנן, שעבד קשה כדי לשלוט באילינוי, הריץ מועמדים למועצה כדי שיתחרו במועמדים מטעם הרפובליקנים ומטעם דאגלס. דבר זה יכול היה לעזור לרפובליקנים לנצח ולחסל את דאגלס. תומכי דאגלס ניצחו והוא נבחר שוב לסנאט. תומכיו השתלטו על הצפון, מלבד פנסילבניה שנותרה נאמנה לביוקנן. כעת נותרו לביוקנן רק התומכים מהדרום.

בהלת 1857[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלת 1857 החלה בקיץ של אותה השנה, בעיקר בגלל יבוא יתר מאירופה שחיסל את יתרות המטבע של המדינה, בניית מסילות רכבת אגרסיבית, וספקולציות רבות לגבי קרקעות במערב. הבנקים במדינה נתנו יותר מדי אשראי, כשבעה דולרים על כל דולר מכסף או מזהב. הרפובליקנים טענו שהקונגרס אשם בכך כי הפחית את מכסי המגן.

בהודעתו הראשונה לקונגרס, טען ביוקנן שיש לבצע רפורמה בכלכלה ולא צעדים להקלת המשבר. הממשלה תשלם את חובותיה ביתרות המטבע שלה, ולא תוסיף עוד מיזמי בנייה. הוא ביקש מהמדינות להגביל את הבנקים במתן אשראי עד פי שלושה לכל דולר, ואסר על שימוש באגרות חוב של המדינה כביטחונות. הכלכלה התאוששה לבסוף, אולם אמריקנים רבים נפגעו מהשפל. הדרום, שהיה מבוסס על חקלאות, נפגע פחות מהצפון התעשייתי. כשביוקנן עזב את תפקידו, הגירעון של הממשלה היה 17 מיליון דולרים.

המרד ביוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1857, נמסרו לביוקנן דיווחים משופטים בטריטורית יוטה שהמורמונים מתכננים מרד. הוא ידע שממשל פירס סירב לצרף את יוטה כמדינה ושהמורמונים חששו בנוגע לאובדן זכות הקניין שלהם. ביוקנן האמין לשמועות ושלח את הצבא בנובמבר כדי להחליף את המושל המורמוני באדם אחר. רבים פקפקו בפעולותיו של ביוקנן נוכח הדיווחים העמומים. לאחר מכן ביוקנן העניק חנינה לכל מי שהבטיח לכבד את סמכות הממשלה והוציא את הצבא משם.

מחלוקת מפלגתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכסוך הפנים מפלגתי הגיע עד כדי פילוג המפלגה הדמוקרטית לשתי סיעות - דרומית וצפונית. דבר זה אפשר לרפובליקנים לזכות ביותר מושבים בבית הנבחרים בבחירות של 1858. השליטה שלהם בבית הנבחרים אפשרה לרפובליקנים לחסום את ביוקנן, ולחסום ניסיונות שלו להתרחב אל מרכז אמריקה או לרכוש את קובה. ביוקנן סבר שהדרך האמריקאית תביא שלום ושגשוג למדינות השכנות, ושללא השפעה אמריקנית, המעצמות האירופאיות יתערבו. הוא דרש מסלול מהיר ממזרח המדינה למערבה מטעמים אסטרטגיים. הוא לא הצליח להעביר זאת, ובתורו הטיל וטו על שישה חוקים רפובליקניים, כשהוא גורם למתיחות בין הקונגרס והבית הלבן.

שחיתות בממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הנבחרים הקים ועדה במרץ 1860 כדי לחקור מקרי שוחד וקניית קולות. הועידה, שכללה שלושה רפובליקנים ושני דמוקרטים, הואשמה בחוסר ענייניות פוליטית בידי תומכי ביוקנן. הדמוקרטים שמונו היו ממתנגדי ביוקנן.

הועדה לא הצליחה לבסס אישומים כנגד ביוקנן, אולם חשפה שחיתות וניצול כוח לרעה בקרב חברי הקבינט, והאשמות שביוקנן ניסה לשחד חברי קונגרס כדי שיתמכו בצירוף קנזס לאיחוד. הדמוקרטים בוועדה טענו שאין מספיק ראיות, אולם שהאישומים קיימים.

ביוקנן טען שעבר את המשבר הזה ללא שום רבב. הרפובליקנים פרסמו עותקים מהדו"ח במסע הבחירות שלהם לנשיאות.

התפוררות: בחירות 1860[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכסוך האזורי והפנימי במפלגה הדמוקרטית גרם לפילוג בוועידה הלאומית ב-1860. ביוקנן לא התערב יותר מדי בוועידה. הדרומיים תמכו בג'ון ברקינרידג', סגן הנשיא, לנשיאות. פלג אחר תמך בג'ון בל, דובר בית הנבחרים, שלא התעסק בעבדות אלא בשמירה על האיחוד. שאר המפלגה תמכה בדאגלס, אויבו של ביוקנן. ביוקנן עצמו תמך בברקינרידג'. כשבחרו הרפובליקנים כנציגם את אברהם לינקולן, ניצחונו היה מובטח.

בתחילת אוקטובר, וינפילד סקוט הזהיר את ביוקנן שהיבחרו של לינקולן עלולה לגרום לפרישה של לפחות שבע מדינות מהאיחוד. הוא המליץ לביוקנן לשלוח אל המדינות הללו צבא כדי להגן על הרכוש הפדרלי, למרות שהצבא היה במצב קשה באותו זמן. ביוקנן לא סמך על סקוט והתעלם ממנו. לאחר היבחרו של לינקולן, שקל ביוקנן לשלוח צבא אל המדינות, אולם מזכיר המלחמה שלו שכנע אותו לא לבצע זאת.

לאחר ניצחונו של לינקולן, הדרום התחיל לשקול פרישה ברצינות. בהודעה האחרונה שלו לקונגרס, נאלץ ביוקנן להתייחס לדבר. שני הצדדים חיכו לראות כיצד ביוקנן יטפל במצב. הנשיא ביוקנן קבע כי אין למדינות הדרום זכות חוקית לפרוש מן האיחוד, אך חששותיו מעימות אלים גרמו לו לקבוע גם כי לממשלה הפדרלית אין זכות חוקית למנוע זאת מהן. הוא טען שהמשבר נבע בגלל רצונו של הצפון להתערב בשאלת העבדות במדינות הדרום, וטען שצעד זה אינו חוקתי. הצעתו היחידה לפתור את המשבר הייתה תיקון חוקתי שיאשר את העבדות, את חוק העבד הנמלט ואת זכותם של תושבי המדינות לאשר את העבדות בתחומן. הצפון זעם על תגובתו הרפה לפרישה, והדרום זעם על ביטול זכותו לפרוש מהאיחוד.

ביוקנן קיווה לפשרה עם מנהיגי הדרום, אך אלה סירבו. בניסיון נואש אחרון, ניסה ביוקנן לשכנע את לינקולן לקיים משאל עם בנוגע לעבדות, אותו לינקולן דחה.

קרולינה הדרומית פרשה מהאיחוד ב-20 בדצמבר 1860, ואחריה שש מדינות עבדות נוספות פרשו. בפברואר 1861, הוקמה קונפדרציית המדינות של אמריקה. כפי שסקוט חזה, הממשלות הפורשות החרימו את הרכוש הפדרלי בתחומן. ביוקנן לא פעל לעצור זאת.

בסוף דצמבר, ביוקנן אירגן מחדש את הקבינט שלו, והחליף את תומכי הקונפדרצייה באישים חדשים. הדמוקרטים השמרנים הללו סירבו לאשר פרישה מהאיחוד ודרשו צעדים תקיפים כנגד מורדים. הקבינט החדש ביקש מביוקנן לדרוש מהקונגרס אישור לגיוס מיליציות וסמכויות חירום, שאותו ביקש ב-8 בינואר 1861. אולם יחסיו העכורים עם הקונגרס גרמו לדחיית הצעתו. רבים מחשיבים את ביוקנן כנשיא הגרוע ביותר בגלל שלא הצליח למנוע את המלחמה.

פורט סאמטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני עזיבתו את התפקיד, כל הנשק במדינות הדרום אבד (מלבד בפורט סאמטר, על חופה של קרולינה הדרומית, ושלושה איים ליד פלורידה) וכרבע מהחיילים הפדרליים נכנעו למיליציה של טקסס. ביוקנן הבין שהרגש הבדלני היה חזק בקרולינה הדרומית, ויצר ברית שקטה עם המחוקקים שם שלא יתגבר את הצבא אם הדרום לא יחרים את הרכוש הפדרלי. אולם הודעה על הברית לא הגיעה לצבא שצעד לשם. הדרומיים דרשו את פיטורי המפקד הצבאי, והצפון דרש לתמוך בצבא. ב-31 בדצמבר, ציווה ביוקנן על תגבורת.

ב-5 בינואר, שלח ביוקנן ספינה אזרחית ("כוכב המערב") ועל סיפונה תחמושת ותגבור לפורט סאמטר בדרום קרוליינה. פעולה זו נודעה לדרום ב-9 בינואר 1861 והספינה נאלצה לשוב על עקבותיה לניו יורק אחר הפגזות מהחוף. ביוקנן זכה לביקורת הן מהצפון (על שלא הגיב לפעולותיה העוינות של קרולינה הדרומית) והן מהדרום (על שניסה להביא תגבורת לפורט סאמטר), ושוב גרם למתיחות בין שני הצדדים. ביוקנן לא ניסה יותר להתכונן למלחמה או למנוע אותה.

עם יציאתו מהתפקיד, הודיע על שמחתו בנוגע לפרישה.

בתקופתו הצטרפו לאיחוד מינסוטה (ב-1 במאי 1858), אורגון (ב-14 בפברואר 1859) וקנזס (ב-29 בינואר 1861).

ביוקנן פרש לאחוזת Wheatland בלנקסטר, פנסילבניה, שם גם מת ב-1 ביוני 1868, הוא היה הנשיא הרווק היחיד בתולדות ארצות הברית (כגברת הראשונה שימשה אחייניתו, הארייט ליין) ובן פנסילבניה היחיד שנבחר למשרה זו.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוקנן התארס ב-1819 לאן קרוליין קולמן, בתו של תעשיין עשיר מפנסילבניה. אולם השניים בילו זמן מועט מאוד יחד, ונפוצו שמועות שהוא רוצה לשאתה לאישה רק בזכות עושרה של משפחתה. לבסוף החליטה ארוסתו לבטל את הנישואין, וזמן קצר אחר כך היא חלתה ומתה. ביוקנן נדר שלא לשאת אישה אחרת וטען כי רגשותיו נטמנו בקבר.

במשך 15 שנים טרם נבחר לנשיא, חלק ביוקנן מקום מגורים בוושינגטון עם הסנאטור (ולימים, סגן-הנשיא) ויליאם רופוס קינג. מתנגדיהם הפוליטיים ואף העיתונות העלו השערות ורמיזות לפיהן השניים הם הומוסקסואלים. השערות לגבי נטייתו המינית הועלו במשך השנים גם על ידי היסטוריונים שונים, אך לא הוכחו.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מותו, ביוקנן טען שההיסטוריה תשפוט אותו לכף זכות. אולם כיום הוא נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים ביותר, אם לא הגרוע ביניהם, בשל חוסר יכולתו לפעול בנוגע לפרישת מדינות הדרום. הוא נחשב לאדם חלש, עוד הרבה לפני שנבחר לנשיאות.

ביוקנן זכור יותר בשל ההזדמנויות שהחמיץ ולא בשל המעשים שלו. הוא ביטל חוקים שלינקולן חתם עליהם, שאישרו מחקר חקלאי והתרחבות מערבה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת ג'יימס ביוקנן
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'יימס ביוקנן בוויקישיתוף