לדלג לתוכן

ג'יל סולוויי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יל סולוויי
Jill Soloway
לידה 26 בספטמבר 1965 (גיל: 60)
שיקגו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת פעילות מ-2000 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר ילדים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס לוסי (2015)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לבימוי סדרת קומדיה (2015)
  • פרס אמי לבידור בפריים טיים לבימוי סדרת קומדיה (2016) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'יל סולוויי (באנגלית: Jill Soloway נולדה ב-26 בספטמבר 1965)[1][2][3] היא יוצרת טלוויזיה אמריקאית, במאית וכותבת. היא ידועה ביצירה, בכתיבה, בהפקה ובימוי של סדרת המקור של אמזון טרנספרנט שעליהם זכתה ב-2 פרסי אמי.[4]

סולוויי מזדהה כא-בינארי ומשתמשת בכינויי הגוף היא.[5] בשנת 2020, סולוויי הכריזה על שינוי שמה מג'יל לג'ואי.[6]

ראשית חייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולוויי נולדה בשיקגו, אילינוי, לסופרת ויועצת יחסי הציבור אליין סולוויי ולפסיכיאטרית קארי סולוויי, שגדלה בלונדון. בסביבות שנת 2011, קארי סולוויי יצאה כטרנסג'נדרית.[7][8]

אמה של סולוויי שימשה בעבר כעוזרת לעיתונות של ראש עיריית שיקגו ג'יין בירן וכמנהלת התקשורת של מפקחת בתי הספר רות לאב.[9] לאחר 30 שנה, הוריה של סולוויי התגרשו בשנת 1990.[10] לסולוויי יש אב חורג בשם טומי מדיסון.[11]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך לימודיה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, סולוויי הייתה תלמידת קולנוע וטלוויזיה של ג'יי ג'יי מרפי והשתתפה ביצירת סרט ניסיוני עלילתי לתואר ראשון בשם Ring of Fire כעוזרת במאית תחת הבמאית אניטה כצמן. לאחר הקולג', סולוויי עבדה כעוזרת הפקה בפרסומות וקליפים מוזיקליים בשיקגו, וכן בחברת Kartemquin Films על הסרט חלומות על הסל.

בשיקגו, ג'ואי ופיית' פיתחו יחד פרודיה בימתית של חבורת בריידי בשם The Real Live Brady Bunch, שסימנה את תחילת הקריירה התיאטרלית שלה בכתיבה ובבימוי. היא גם מכרה תסריט לפיילוט ל־HBO בשם Jewess Jones על גיבורת-על נשית. בתיאטרון Annoyance Theatre בשיקגו, השתיים יצרו מחזות כמו The Miss Vagina Pageant, ולאחר מכן, בלוס אנג'לס, Not Without My Nipples.

טלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

\קריירת הכתיבה הטלוויזיונית של סולוויי החלה בתוכניות כמו האובלונגים, ניקי, והמופע של סטיב הארווי. סולוויי המשיכה לכתוב במשך ארבע עונות לסדרה עמוק באדמה ולבסוף שימשה כמפיקה שותפה בכירה. הסדרה רצה במשך חמש עונות בין השנים 2001 ל-2005.[12] סולוויי קיבלה שלוש מועמדויות לפרס אמי ב-2002, 2003 ו-2005 בקטגוריית סדרת דרמה מצטיינת.[13] הסיפור הקצר של סולוויי, Courteney Cox's Asshole, משך את תשומת ליבו של אלן בול והוביל לקבלת התפקיד.

לאחר מכן, סולוויי כתבה פרקים לסדרות כמו כסף מסוכן, האנטומיה של גריי, ותגיד לי שאתה אוהב אותי, ושימשה כמפיקה בכירה/מנהלת הסדרה בעונה השנייה של שואוטיים, טרה, שיצרה דיאבלו קודי, וכן לסדרה של HBO, איך להצליח באמריקה, שיצר איאן אדלמן.

באוגוסט 2016, אמזון הקרינה לראשונה פיילוט בבימויה של סולוויי לסדרה אני אוהבת את דיק, המבוססת על הרומן באותו שם מאת כריס קראוס.[14] הסדרה נבחרה לעונה מלאה,[15] שהוקרנה לראשונה ב-12 במאי 2017.[16]

טרנספרנט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולוויי יצרה את הפיילוט לטרנספרנט עבור אמזון, שהפך זמין לסטרימינג ולהורדה ב-6 בפברואר 2014, והיה חלק מעונת הפיילוטים השנייה של אולפני אמזון.[17][18] ג'ואי ופיית' סולוויי שיתפו פעולה בטרנספרנט, כולל כתיבה משותפת.

במסגרת הפקת הסדרה, סולוויי יישמה תוכנית "פעולה טרנספורמטיבית", במסגרתה ניתנה עדיפות להעסקת מועמדות טרנסג'נדריות על פני מועמדות שאינן טרנסג'נדריות. מעל 80 אנשים טרנסג'נדרים עבדו על הסדרה, כולל שתי יועצות טרנסג'נדריות.

סולוויי כתבה את התפקיד של הופמן בטרנספרנט במיוחד עבורה לאחר שראתה את הופעתה בלואי.[19] טרנספרנט הקרינה את כל עשרת הפרקים שלה בו-זמנית בסוף ספטמבר 2014.[20] הסדרה הסתיימה בעונתה הרביעית ב-2017 והסתיימה עם סרט סיום ב-2019.[21]

סולוויי זכתה בשני פרסי אמי לבימוי מצטיין בסדרת קומדיה ב-2014 וב-2016 עבור טרנספרנט, והסדרה קיבלה מועמדויות לאמי לסדרת קומדיה מצטיינת.

קולנוע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטה הראשון של סולוויי היה סרט קצר בן 13 דקות בשם "Una Hora Por Favora", שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים סאנדנס ב-2012. בסרט מככבים מיקאלה ווטקינס ווילמר ולדראמה. הסרט מספר על אישה (ווטקינס) ששוכרת פועל יום (ולדרמה) לעבודה בביתה, אך מערכת היחסים שלהם חורגת במהרה מעבר למקצועי.[22][23][24]

הבכורה של סולוויי בסאנדנס, אפטרנון דילייט (2013), זכתה בפרס הבימוי.[25] הסרט עוקב אחר רייצ'ל (קתרין האן), אישה בשנות השלושים לחייה שמתמודדת עם קשיים בחידוש הקשר עם בעלה (ג'וש רדנור) ומפתחת קשר עם רקדנית אקזוטית (ג'ונו טמפל).[26] בריאיון לאינדיווייר, סולוויי ציינה כי יש לה קשר אישי לדמות הראשית של הסרט, והסבירה: "יש הרבה ממני במסע של רייצ'ל. מעולם לא הבאתי חשפנית הביתה, אבל תמיד אהבתי לקרוא זיכרונות של חשפניות ועובדות מין. אני מרגישה שהן כתבות המלחמה של הנשים. הן הולכות לקווי החזית של סוג קונפליקט קיצוני מסוים, חיות שם, ואז כותבות על זה כדי שנוכל לחוות זאת איתן."[27]

אפטרנון דילייט הוקרן בפסטיבלי קולנוע לאומיים ובין-לאומיים וקיבל מועמדויות לפרסים שונים, כולל פרס גות'אם להופעה פורצת דרך עבור האן ופרס ספיריט לסרט ראשון.[28]

ביוני 2019, סולוויי חתמה על כתיבה, בימוי והפקה של הגרסה המחודשת של רד סוניה.[29][30] מאוחר יותר, סולוויי עזבה את הפרויקט אך נותרה כמפיקה בכירה.[31]

כתיבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולוויי כתבה את הנובלה Jodi K., שפורסמה באוסף Three Kinds of Asking For It: Erotic Novellas, בעריכת סוזי ברייט. זיכרונותיה של סולוויי, Tiny Ladies in Shiny Pants: Based on a True Story, יצאו לאור בכריכה קשה ב-2005 ובכריכה רכה ב-2006.[32] ב-2018, סולוויי פרסמה ספר נוסף, She Wants It: Desire, Power and Toppling the Patriarchy, בהוצאת אבורי פרס, חטיבה של פינגווין רנדום האוס.

דת ותרבות יהודית, מיניות ומגדר הם נושאים חוזרים בסדרה של סולוויי, טרנספרנט. לדברי סולוויי, "הנרטיב של טרנספרנט אינו עוסק רק או בעיקר במעבר מגדרי וטרנסג'נדרית. הוא עוסק בנושאים גדולים כמו סודות משפחתיים וטרנספורמציה, גילוי ושינוי, שמוצגים דרך הספציפיות והקסם של תמונות וצלילים טלוויזיוניים, שיוצרים עולמות דמיוניים."

בספטמבר 2016, סולוויי העבירה כיתת אמן על המבט הנשי בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו.[33] המונח מבט גברי נטבע לראשונה על ידי לורה מלווי במאמרה מ-1975, Visual Pleasure and Narrative Cinema, ובדומה לה, סולוויי נתנה את הגדרתה שלה למבט הנשי בשלושה חלקים.[34] החלק הראשון: "החזרת הגוף, שימוש בו בכוונה להעביר ראיית תחושה".[33] דוגמה למבט נשי זה נמצאת בסדרת הטלוויזיה אני אוהבת את דיק, שבה סולוויי אמרה בריאיון בפסטיבל סאנדנס כי, "אני אוהבת את דיק... היא סדרה שמתעמתת עם הכוח של הכעס הפמיניסטי, המבט הנשי..."[35] החלק השני: המבט המוחזר, אותו סולוויי מתארת כשימוש במצלמה כדי להראות איך זה מרגיש להיות מושא המבט.[33] לדוגמה, בסרט Fish Tank, סולוויי אומרת שהוא עושה בדיוק זאת, "...כשצפיתי בו, הרגשתי שזה המבט הנשי. היא מראה לנו איך זה מרגיש להיות הילדה הזו. היא לא מסתכלת על הילדה הזו", היא הסבירה.[36] והחלק השלישי: דרך יצירת אמנות הדורשת צדק סוציו-פוליטי והחזרת המבט.[33] המבט הנשי עוסק בנשים שמחזירות לעצמן בעלות על גופן, מחליטות כיצד הוא יוצג וכפי שסולוויי מציינת, הוא "מאמץ מודע ליצור אמפתיה ככלי פוליטי", ובכך מחפש אמפתיה במקום אובייקטיפיקציה.[33]

כתיבתה של סולוויי עוסקת לעיתים קרובות ב"מסע הגיבורה", שהוא על "תיקון הנשיות המפוצלת: האישה והאישה האחרת מתעמתות זו עם זו – אמא, חשפנית. אני חושבת שמסעות של נשים עוסקים באמת בתיקון החלקים המפוצלים האלה של עצמנו. והפיצול הזה בתרבות שלנו, שאני חושבת שאחראי להרבה ממה שבעייתי בתרבות שלנו."[37]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סולוויי התמודדה שבע פעמים לפרס אמי מתוכם זכתה פעמיים. בנוסף היא גם חברה במועצת המנהלים של חברת הסרטים של סן פרנסיסקו.[38]

ב-2015, הסדרה של סולוויי, טרנספרנט, זכתה בגלובוס הזהב לסדרה הטובה ביותר – מוזיקלית או קומדיה, אותו הקדישה סולוויי ללילה אלקורן לאחר התאבדותה בשנה הקודמת.[39][40] באותה שנה, סולוויי זכתה בפרס גילדת הבמאים ובפרס אמי בפריים טיים על בימוי פרק 1.08 ("Best New Girl") של הסדרה.[41][42] ב-2016, סולוויי זכתה באמי נוסף על בימוי פרק 2.09 ("Man on the Land") של טרנספרנט.[43] באותה שנה, סולוויי הייתה פיינליסטית לפרס אשת השנה של האדווקט,[44] ונכללה ברשימת SuperSoul 100 של אופרה וינפרי של חזונאיות ומנהיגות משפיעות.[45]

סולוויי הוכנסה להיכל התהילה של הלהט"ב בשיקגו ב-2022.[46]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011, סולוויי נישאה למפקח המוזיקה ברוס גילברט, איתו הייתה במערכת יחסים מאז 2008. להם בן בשם פליקס סולוויי גילברט. בנה הבכור של סולוויי, אייזק, הוא ממערכת יחסים קודמת עם האמן ג'ון סטרוזייר. ב-2015, סולוויי הכריזה על פרידתה מגילברט, וכי היא נמצאת במערכת יחסים עם המשוררת איילין מיילס, אותה פגשה דרך טרנספרנט;[47] מערכת היחסים הרומנטית שלהן הסתיימה מאז,[48] ומיילס וסולוויי קיימו אירוע במוזיאון האמר, לוס אנג'לס, שבו הן "עיבדו את מערכת היחסים שלהן על הבמה."[48]

סולוויי מתגוררת בשכונת סילבר לייק בלוס אנג'לס.[49]

בזיכרונותיה של סולוויי, She Wants It, היא דנה בקבלת זהות לא-בינארית בגיל 50 לאחר צילומי שתי העונות הראשונות של טרנספרנט.[50]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'יל סולוויי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ "Jill L Soloway – United States Public Records, 1970–2009". FamilySearch. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Corcoran, Monica (4 בספטמבר 2005). "Jill Soloway: To Tell the Truth". The New York Times. Ms. Soloway, 39 {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ Caro, Mark (21 במרץ 2014). "Jill Soloway hits it big with Amazon's 'Transparent'". Chicago Tribune. Jill, 48 {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ Ryzik, Melena (22 באוגוסט 2013). "A Female Gaze on Ladies Who Lust: 'Afternoon Delight' Is Jill Soloway's Sexually Frank Debut". The New York Times. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  5. ^ Freeman, Hadley (21 במאי 2017). "Transparent's Jill Soloway: 'The words male and female describe who we used to be'". The Guardian. נבדק ב-25 במאי 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ "@joeysoloway on Instagram: "The world is exploding, but I didn't want to not share my evolution. It feels so good to have a name that matches my nonbinary identity. I..."". Instagram (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-24 בדצמבר 2021. נבדק ב-27 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Green, Penelope (13 באוקטובר 2018). "They Live in Public". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-18 ביולי 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  8. ^ Schmich, Mary (13 באוקטובר 2010). "Risky to reveal your age? Businesswoman isn't afraid to reveal she's 72". Chicago Tribune. אורכב מ-המקור ב-9 בנובמבר 2011. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Elaine & Her Team". Elaine Soloway Consulting. אורכב מ-המקור ב-3 בספטמבר 2014. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Elaine, Soloway (23 באפריל 2009). "Sweet Tooth". Soloway Stories. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Elaine M Soloway: Nevada, Marriage Index, 1956-2005". Family Search. 13 בינואר 1998. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "Jill Soloway answers the most frequently asked questions about TV". Hollywood Journal. 9 בספטמבר 2013. אורכב מ-המקור ב-3 בספטמבר 2014. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Jill Soloway". IMDb. נבדק ב-22 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Birnbaum, Elizabeth Wagmeister, Debra (3 בספטמבר 2016). "'I Love Dick' Nearing Series Greenlight, Says Jill Soloway". Variety (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-21 בדצמבר 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ Petski, Denise (27 בספטמבר 2016). "'I Love Dick', 'Jean-Claude Van Johnson' & 'The Tick' Picked Up To Series By Amazon". Deadline Hollywood. נבדק ב-24 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Petski, Denise (20 בינואר 2017). "Jill Soloway's 'I Love Dick' Gets Amazon Premiere Date Ahead Of Sundance Debut". Deadline Hollywood. נבדק ב-24 בפברואר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Fienberg, Daniel (15 בפברואר 2014). "Interview: 'Transparent' creator Jill Soloway discusses their Amazon pilot". HitFix. אורכב מ-המקור ב-10 באוקטובר 2016. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ Lyons, Margaret (13 בפברואר 2014). "Talking to Jill Soloway About Her Wonderful Amazon Pilot, Transparent". Vulture. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  19. ^ Katz, Jessie (11 במרץ 2014). "Pret-a Reporter: Dynamic Duos: Jill Soloway and Gaby Hoffmann are Ready to Inhabit Your Brain". The Hollywood Reporter. נבדק ב-1 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ Prudom, Laura (12 ביולי 2014). "Amazon's 'Transparent' Season 1 to Debut Late September". Variety. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Littleton, Cynthia (24 באוגוסט 2017). "'Transparent' Renewed for Season 5 at Amazon". Variety (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-12 בפברואר 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  22. ^ "Watch 'Afternoon Delight' Director Jill Soloway's First Film 'Una Hora Por Favora'". Film School Rejects (באנגלית אמריקאית). 1 בספטמבר 2013. נבדק ב-22 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ Rao, Mallika (23 בינואר 2012). "Sundance 2012: Watch The Shorts, 'The Arm,' 'Una Hora Por Favora,' 'Dol' And More (VIDEO)". Huffington Post (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-22 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  24. ^ "A Lonely Woman Who Picks Up a Day Laborer Makes for a Hilarious Short Film". Remezcla (באנגלית אמריקאית). 19 באוקטובר 2015. נבדק ב-22 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ Soffer, Rebecca (19 באוגוסט 2013). "Strippers, Jewish Guilt, and Loneliness Collide in Jill Soloway's New Feature Film: The award-winning director talks about why 'Afternoon Delight' begins with a lap dance and ends with Shabbat" (podcast). Tablet Magazine. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ Lemire, Christy. "Afternoon Delight Movie Review (2013) | Roger Ebert". www.rogerebert.com (באנגלית). נבדק ב-22 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Silverstein, Melissa (23 באוגוסט 2013). "Interview with Jill Soloway – Writer and Director of Afternoon Delight". IndieWire (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-24 באפריל 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  28. ^ Bronner, Sasha (29 באוגוסט 2013). "Jill Soloway, 'Afternoon Delight' Filmmaker: I Should Have Written 'Girls' 10 Years Ago". The Huffington Post. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  29. ^ Fleming, Mike Jr. (21 ביוני 2019). "'Transparent' Creator Jill Soloway To Write & Direct 'Red Sonja'". Deadline Hollywood. נבדק ב-21 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ Stedman, Alex; Donnelly, Matt (21 ביוני 2019). "Jill Soloway Replaces Bryan Singer as 'Red Sonja' Director". Variety. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ Johnson, Scott (11 בינואר 2023). "Breaking the Curse of 'Red Sonja'". The Hollywood Reporter. ארכיון מ-11 בינואר 2023. נבדק ב-11 בינואר 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ Smith, Paul (17 באוקטובר 2006). "Tiny Ladies in Shiny Pants". Simon & Schuster. נבדק ב-15 ביולי 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ 1 2 3 4 5 "THE FEMALE GAZE". topple (באנגלית). אורכב מ-המקור ב-14 באפריל 2021. נבדק ב-9 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  34. ^ Benson-Allott, Caetlin (2017). "No Such Thing Not Yet". Film Quarterly. 71 (2): 65–71. doi:10.1525/fq.2017.71.2.65. JSTOR 26413865.
  35. ^ Fallon, Kevin (11 במאי 2017). "TV's Most Feminist Show: Kevin Bacon, Kathryn Hahn & Jill Soloway on 'I Love Dick': Intersectionality, the female gaze, feminist anger, and Kevin Bacon's butt. Bacon, star Kathryn Hahn, and creator Jill Soloway on the power of Amazon's provocative 'I Love Dick.'". The Daily Beast. {{cite news}}: (עזרה)
  36. ^ "Funny, Dirty, Sad: The 'Holy Trinity' For 'Transparent' Creator Jill Soloway". Philadelphia: NPR. 30 באוקטובר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  37. ^ Smith, Krista (22 בינואר 2013). "Josh Radnor and Jill Soloway on Afternoon Delight" (Video interview). Park City, Utah. נבדק ב-7 בספטמבר 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  38. ^ Soloway, Jill (16 באוגוסט 2013). "17 Reasons Why Chicks Actually Make Better Directors". Indiewire. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  39. ^ "Golden Globe Winners 2015". Variety. 11 בינואר 2015. נבדק ב-24 בפברואר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  40. ^ Rosenfield, Kat (11 בינואר 2015). "Here Is 'Transparent' Paying Touching Tribute To Leelah Alcorn With Golden Globe Win". MTV (באנגלית אמריקאית). אורכב מ-המקור ב-29 בספטמבר 2022. נבדק ב-2024-03-20. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ "DGA Awards Winners 2015". Deadline Hollywood. 7 בפברואר 2015. נבדק ב-24 בפברואר 2015. {{cite news}}: (עזרה)
  42. ^ "Emmy Awards 2015: The complete winners list". CNN. 21 בספטמבר 2015. נבדק ב-21 בספטמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  43. ^ "Complete Listing of 68th Emmy Awards Winners" (PDF). Primetime Emmys. 20 בספטמבר 2016. נבדק ב-20 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  44. ^ "Person of the Year: The Finalists". Advocate.com. 11 בנובמבר 2016. נבדק ב-15 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  45. ^ "Meet the SuperSoul100: The World's Biggest Trailblazers in One Room". O Magazine. 1 באוגוסט 2016. נבדק ב-5 ביולי 2018. {{cite news}}: (עזרה)
  46. ^ Wittich, Jake (5 באוקטובר 2022). "14 People, Organizations, Allies To Be Inducted Into Chicago LGBT Hall Of Fame: 'It's Important We're Not Erased From History'". Block Club Chicago. נבדק ב-29 במרץ 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  47. ^ Ennis, Dawn (8 בדצמבר 2015). "Transparent Creator Jill Soloway Comes Out". The Advocate. נבדק ב-11 בדצמבר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  48. ^ 1 2 "The Love Story of Jill Soloway and Eileen Myles" (באנגלית). 27 באוקטובר 2016. נבדק ב-8 במרץ 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  49. ^ Looseleaf, Victoria (13 באוקטובר 2005). "My Favorite Weekend: Jill Soloway – A few feet away from 'Six Feet Under' days". Los Angeles Times. נבדק ב-31 באוגוסט 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  50. ^ Soloway, Jill (2018). She Wants It: Desire, Power, and Toppling the Patriarchy. New York: Crown. p. 155.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27יל_סולוויי&oldid=41479874"