ג'מאסין אל-ע'רבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ג'מאסין אל ע'רבי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ג'מאסין אל-ע'רבי (יישוב לשעבר)
جمّاسين الغربي
טריטוריה המנדט הבריטיהמנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז לוד
נפה נפת יפו
שפה רשמית ערבית
שטח 1,365 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה ינואר 1948
יישובים יורשים שכונות גבעת עמל ב' ובבלי בתל אביב
דת מוסלמים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 1,080 (1945)
קואורדינטות 32°05′33″N 34°47′50″E / 32.092615°N 34.797134°E / 32.092615; 34.797134
אזור זמן UTC +2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גַ'מַּאסִין אַל-עַ'רְבִּיערבית: جمّاسين الغربي) היה כפר ערבי מדרום לירקון, בתחומי תל אביב-יפו של ימינו. תושביו נמלטו במהלך מלחמת העצמאות.

משמעות שם הכפר, "ג'מאסין", היא מגדלי ג'מוסים. "ג'מאסין אל-ע'רבי" הוא ג'מאסין המערבית[1]. כפר סמוך נקרא ג'מאסין א-שרקי הוא ג'מאסין המזרחית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה סברה שלפחות חלק מתושבי הכפר נמנים עם שבט הג'מאסין הבדואי מבקעת הירדן שנזכר ברישומי מס עות'מאניים של שנת 1596 במחוז שכם. ברישומים צויינו מיסים ששילם על רעיית עדרי-תאו. מכיוון שלא הוזכרו יבולים יש להניח כי השבט קיים אורח חיים נוודי. בזמן השלטון המצרי במאה ה-19 (כיבוש בן עשר שנים) הגיעו לכפר מהגרים ממצרים ומסודאן[2].

על פי נתוני מפקד אוכלוסין 1931 של ארץ ישראל מנתה אוכלוסיית הכפר 566 איש. בסקר האוכלוסין שנערך בשנת 1945, הוערך מספר התושבים ב-1,080 נפש[3] שתאם גידול כללי בשיעור דומה של אוכלוסיית מישור החוף הערבית[4].

כלל שטח הכפר 1,365 דונם, מתוכם 714 בבעלות יהודית, 529 בבעלות ערבית ו-122 בבעלות ממשלתית[3]. עד תקופת שלטון המנדט הבריטי עסקו תושבי הכפר בעיקר בגידול ג'מוסים, ומשנות ה-20 התבססה כלכלת הכפר על משק חלב. חלק נוסף מהתושבים עסק בחקלאות וחלק עבדו כפועלים בפרדסי שרונה. הילדים למדו בבית הספר בשייח' מוניס.

במהלך המרד הערבי, באוגוסט 1936, תקפה ההגנה בכפר, בחריגה כמעט בודדה ממדיניות ההבלגה אותה נקטה לאורך המאורעות[5].

בסוף 1947, לאחר פינוי הכפר הסמוך סומייל מתושביו, היווה ג'מאסין אל-ע'רבי מובלעת ערבית בין תל אביב לרמת גן; את הכפר סבבו יישובים יהודיים וכל הדרכים אליו היו תחת פיקוח כוח המגן העברי. כפי הנראה ננטש הכפר על ידי רבים מתושביו (ומפליטי סומייל שהשתכנו בו) בשל הכיתור. בינואר 1948 הערבים המעטים שנותרו בכפר יזמו את נטישתו ופנו להגנה, בבקשה שתקבל את השמירה עליו ותמנע בזיזתו בידי ערבים אחרים. היהודים ביקשו מהערבים שיחתמו על מסמך בו יכתב שהכפר נמסר לשמירתם מרצונם הטוב של הערבים, כדי למנוע אפשרות שיואשמו בגירוש הערבים, אך הערבים סירבו בטענה שחתימה כזאת תסכן את חייהם. אחרוני הערבים עזבו את המקום ללא הסכם, אך במגעים שנוהלו לאחר מכן, סוכם שהמקום ישמר גם ללא הסכם חתום. במהלך חודש פברואר 1948 כבר ישבו בכפר 170 עד 180 משפחות יהודיות.

ב-1948 שיכנה עיריית תל אביב-יפו בבתי הכפר פליטים יהודים שנאלצו לפנות בתיהם מאזורי הקרבות בגזרת קו החזית בין תל אביב ויפו. עם הזמן הפך הכפר לשכונה מן המניין בעיר, שנקראה "גבעת עמל א'" מצדה המערבי של דרך נמיר ובצדו המזרחי נקראה "גבעת עמל ב'". הקרקע הועברה לרשות "מינהל מקרקעי ישראל" ועיריית תל אביב לפי חוק נכסי נפקדים. לאחר תום הקרבות ביקשה העירייה לפנות את התושבים מהשכונה ובשנת 1954 פנתה לבית המשפט בדרישה לפנות אותם כפולשים. בשנת 1961 ניתן פסק דין שאסר על העירייה לפנות את התושבים ללא מתן דיור חלופי ראוי[6].

בשנות ה-90 נהרסה גבעת עמל א' במסגרת פרויקט "פינוי-פיצוי" שבעקבותיו נבנו במקום מגדלי אקירוב. על חלק נוסף מאדמות הכפר נבנה חלק משיכון בבלי ופארק צמרת. פינוי תושבי גבעת עמל ב', לשם הכשרת הקרקע לבניית מגדלי יוקרה, לווה במאבק משפטי ממושך על גובה הפיצוי שיינתן להם. כיום השכונה מורכבת מבתי פחונים וצריפים מוזנחים[7].

שרידי בתים מן הכפר נותרו בשני ריכוזים - האחד צפונית לדרך ההלכה, בין דרך נמיר לנתיבי איילון, והאחר בסביבת הרחובות אהבת ציון ואריה עקיבא.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רועי מרום,"ההתיישבות הערבית המחודשת באזור רעננה", בתוך: יצחק שטייגמן, משממה למושבה פורחת – רעננה – דגם להתיישבות פרטית בארץ ישראל (1981-1922), ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2017, עמ' 437
  2. ^ רבקה שפק ליסק, רוב המוסלמים בארץ במאה ה-19 ממוצא מצרי, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 14 ביוני 2017
  3. ^ 3.0 3.1 נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
  4. ^ הגאוגרף משה ברוור, במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" (מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81) שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף, הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים ולא נבע מריבוי טבעי ו/או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. לעומתו, כותב בני מוריס בספרו "קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי", כי בשנות ה-30 "ניכר תהליך של התרוששות מתמדת בכפרי ההר ובערים שבתוך הארץ פנימה, שנתלווה לו מעבר אוכלוסייה אל עיבורי חיפה ויפו, שם צצו והתפרסו שכונות עוני"
  5. ^ בני מוריס, "קורבנות", הוצאת עם עובד, 2003
  6. ^ יגאל לב, תושבי ג'מסין לא יפונו, מעריב, 14 באוגוסט 1961
  7. ^ הסיפור שמאחורי גבעת עמל ב', באתר TheMarker‏, 27 בספטמבר 2008