ג'נט וינטרסון
 | |
| לידה |
27 באוגוסט 1959 (בת 64) מנצ'סטר, הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| מדינה |
הממלכה המאוחדת  |
| לאום | בריטית |
| עיסוק | סופרת |
| מקום לימודים |
מכללת סיינט קתרין, מכללת אקרינגטון ורוזנדייל |
| שפות היצירה | אנגלית |
| תחום כתיבה | סיפורת, עיתונות, ספרות ילדים |
| סוגה | רומן, מדע בדיוני |
| יצירות בולטות | תפוזים הם לא הפרי היחיד |
| תקופת הפעילות | מ-1985 |
| הושפעה מ | תומאס מלורי, וירג'יניה וולף, טובה ינסון, ט"ס אליוט |
| השפיעה על | שרה ווטרס, סוזן היל |
| בן או בת זוג |
סוזי אורבך (?–2019) |
| פרסים והוקרה | פרס ג'ון לוולין ריס; פרס למדא לספרות; פרס הספר של קוסטה |
| אתר רשמי (אנגלית) | |
  | |
ג'נט וינטרסון, OBE (באנגלית: Jeanette Winterson; נולדה ב-27 באוגוסט 1959 במנצ'סטר, הממלכה המאוחדת) היא סופרת, שדרנית, ואקטיביסטית בריטית.
ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינטרסון נולדה במנצ'סטר באוגוסט 1959, ואומצה בידי קונסטנס וג'ון ויליאם וינטרסון ב-21 בינואר 1960.[1] היא גדלה באקרינגטון, לנקשייר, וחונכה במסגרת זרם פרוטסטנטי בשם Elim Pentecostal Church. היא החלה לכתוב ולהעביר דרשות בגיל שש, מתוך כוונה להפוך להיות מיסיונרית פנטקוסטלית.[2][3]
בגיל 16 החלה וינטרסון להזדהות כלסבית, ועזבה את בית הוריה המאמצים.[4] היא למדה במכללה המקומית וקיימה את עצמה בעבודות מזדמנות, והמשיכה ללימודים במכללת קת'רין הקדושה באוניברסיטת אוקספורד.[5]
קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינטרסון עברה ללונדון ובשנת 1985 פרסמה רומן ראשון, תפוזים הם לא הפרי היחיד (Oranges Are Not the Only Fruit, יצא בעברית בשנת 1998 בתרגום עופר שור בהוצאת בבל). הספר זכה בשנת צאתו בפרס וויטברד לרומן בכורה, ובשנת 1990 עובד לסדרת טלוויזיה בידי וינטרסון עצמה. עיבוד זה זכה ב-פרס BAFTA לדרמה המוצלחת ביותר. בהמשך, זכתה בפרס ג'ון לוולין ריס עבור הספר The Passion, רומן שמתרחש באירופה בימי נפוליאון בונפרטה.
הרומנים הבאים של וינטרסון בוחנים את גבולות הגוף והדמיון, קוטבי מגדר, וזהויות מיניות, וזכו בפרסים שונים.
בעשור הראשון של המאה ה-21 רכשה וינטרסון בית מדורג בספיטלפילדס במזרח לונדון, שיפצה אותו, והפכה אותו לדירת מגורים עם חנות מזון אורגני מתחתיה.[6]
בשנת 2009 תרמה את הסיפור הקצר "Dog Days" למיזם גיוס תרומות של ארגון אוקספם, והוא פורסם בכרך ה"אש" בסדרה.[7] כמו כן, תמכה בחנוכה מחדש של תיאטרון בוש בשכונת שפרדס בוש בלונדון, בכך שתרמה וביצעה יצירה במסגרת מיזם "66 הספרים", שכלל יצירות בעקבות תנ"ך המלך ג'יימס. עוד השתתפו במיזם הסופרים והמשוררים פול מלדון, קרול אן דאפי, אן מייקלס, וקת'רין טייט.[8][9]
בשנת 2012, במלאת 400 שנה למשפטי המכשפות בפנדל, פרסמה וינטרסון נובלה בשם The Daylight Gate, שהתבססה על אותם אירועים. הדמות הראשית בנובלה, אליס נאטר, מבוססת על אשה היסטורית באותו שם. ברשימת ביקורת בגרדיאן, כתבה שרה הול:
קול הסיפר אינו ניתן להפרכה; זו אמנות סיפור קלאסית, עם נימה של דרשה, סמכותית ומפחידה. זה גם דומה לדיווח מבית המשפט, לעדות בשבועה. המשפטים קצרים, כנים - ואיומים. אבסולוטיזם הוא החוזקה של וינטרסון, והוא הגישה המושלמת לאימות אירועים על-טבעיים כשהם מתרחשים. אינך מתבקש להאמין בקסם. קסם קיים. ראש כרות מדבר. הופכים אדם לארנב. הסיפור נמתח כמו בסד עינויים, כך שהספק של הקורא נקרע, לא מושעה. ואם נותר ספק, חושניות הטקסט משכנעת.
— שרה הול, "The Daylight Gate by Jeanette Winterson – review", באתר הגרדיאן, 16 באוגוסט 2012.
בשנת 2012 החלה לכהן כפרופסור לכתיבה יוצרת באוניברסיטת מנצ'סטר. קודמה בתפקיד היה הסופר קולם טובין.[10]
הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית שנת 2006 צורפה וינטרסון למסדר האימפריה הבריטית, "עבור שירות לספרות".[11] היא זכתה פעמיים בפרס למדא לספרות: בשנת 1994 על כתוב על הגוף (יצא בעברית בשנת 1998, בתרגום מיכל רוזנטל, בהוצאת בבל) בקטגוריה "סיפורת לסבית", ובשנת 2013 על Why Be Happy When You Could Be Normal? בקטגוריה "ספר זכרונות או ביוגרפיה לסביים".[12] ספרה של וינטרסון מעשה הדובדבן (יצא בעברית בשנת 2005 בתרגום ורד דור בהוצאת ינשוף) זכה בפרס א"מ פורסטר.[13]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינטרסון יצאה מהארון בגיל 16,[4] ומאז ניהלה מספר מערכות יחסים. הרומן The Passion (1987; לא יצא בעברית) נכתב בעקבות מערכת יחסים שלה עם הסוכנת הספרותית שלה, פאט קאוונה.[14] בין השנים 1990 ו-2002 קיימה וינטרסון מערכת זוגית עם שדרנית ה-BBC פגי רנולדס.[15] מאז סיום הקשר שלהן, היו לווינטרסון מערכות זוגיוּת עם במאית התיאטרון דברה וורנר ועם הפסיכואנליטיקאית, המטפלת, והמבקרת סוזי אורבך.[16]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'נט וינטרסון (באנגלית)
ג'נט וינטרסון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
ג'נט וינטרסון, ברשת החברתית Goodreads
ג'נט וינטרסון (1959-), דף שער בספרייה הלאומית- ג'נט וינטרסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דף היוצרת באתר הוצאת בבל
איה אליה, השטן ואני, באתר "ידיעות אחרונות", 17 במרץ 2017- עופרה עופר אורן, על הספר "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית", בבלוג "סופרת ספרים", 25 באפריל 2017
- עופרה עופר אורן, על הספר "הזמן שנפער": איך מעבדים את שייקספיר, בבלוג "סופרת ספרים", 22 בנובמבר 2018
- עמליה רוזנבלום, הכעס והחמלה הצילו את הסופרת ג'נט וינטרסון והם יכולים להציל גם אתכם, באתר הארץ, 7 במאי 2020
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "Jeanette Winterson: all about my mother" באתר הגרדיאן, 29 באוקטובר 2011.
- ^ ליבי ברוקס, "Power surge", באתר הגרדיאן, 2 בספטמבר 2000.
- ^ "International Journal of Sexuality and Gender Studies", כרך 6, גיליון 4.
- ^ 1 2 פטרישה ג'וליאנה סמית', "Winterson, Jeanette (b. 1959)", אנציקלופדיית ה-GLBTQ, 24 ביולי 2006.
- ^ "דף פרופיל" (אנגלית), באתר הרשמי.
- ^ קייט קלאוויי, ""If I Was a Dog, I'd Be a Terrier", באתר האובזרבר, 25 ביוני 2006.
- ^ Ox-Tales (אנגלית) באתר אוקספם
- ^ מיזם 66 (אנגלית) באתר תיאטרון בוש.
- ^ ביקורת על המיזם (אנגלית) באתר הגרדיאן, 16 באוקטובר 2011.
- ^ הודעת לעיתונות (אנגלית) מטעם אוניברסיטת מנצ'סטר, 14 במאי 2012.
- ^ פרסום הכיבוד (אנגלית), בכתב העת London Gazette, גיליון 57855, 31 בדצמבר 2005, עמוד 13.
- ^ "25th annual Lambda Literary Award winners announced" באתר LGBT Weekly, 4 ביוני 2013.
- ^ "Harcourt Publishers Interview with Jeanette Winterson, Lighthousekeeping", באתר הוצאת Harcourt Books.
- ^ דיפש גאדהר, "Lesbian novelist Jeanette Winterson planned last visit to dying ex-lover", באתר הטיימס, 26 באוקטובר 2008.
- ^ מאיה ג'אגי, "Saturday Review: Profile: Jeanette Winterson" באתר הגרדיאן, 29 במאי 2004.
- ^ סטוארט ג'פריז, "Jeanette Winterson: 'I thought of suicide'", באתר הגרדיאן, 22 בפברואר 2010.