ג'ניה אוורבוך
 | |
| לידה |
19 במאי 1909 סמילה שברוסיה (אוקראינה) |
|---|---|
| פטירה |
1977 (בגיל 67 בערך) ישראל  |
| מקום לימודים |
הגימנסיה העברית "הרצליה" |
| תקופת הפעילות | 1930–1977 (כ־47 שנים) |
| תחום יצירה | אדריכלות |
| יצירות ידועות | כיכר דיזנגוף |
  | |
גֶ'נְיָה (ז'ניה) אָוֶורְבּוּך (19 במאי 1909, כ"ח באייר תרס"ט – 1977) הייתה אדריכלית ישראלית שפעלה בעיקר בתקופת היישוב ובעיר תל אביב. התמחתה בבנייני מוסדות ציבור ובתכנון עירוני. ידועה בעיקר בזכות תכנון כיכר דיזנגוף.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יבגניה אוורבוך נולדה בסמילה שברוסיה (אוקראינה), לצביה (ציניה) לבית ברניסקין, פסלת, וזאב אורבוך, רוקח.[1] בגיל שנתיים עלתה לארץ ישראל עם משפחתה וגדלה בתל אביב. בארץ הקים אביה את בית המרקחת הראשון בתל אביב, ולאחר מכן היה ממקימי ההסתדרות הרפואית וממקימי המפעל "מעדן" לגזוז ולקרח.[2] עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 גורשה המשפחה למצרים, כנתינים רוסים; אביה התגייס לגדוד נהגי הפרדות, ובשנת 1919 שבה המשפחה ארצה. ב-1926, בגיל 17, אחרי שסיימה את לימודיה בגימנסיה הרצליה, במחזור ט"ו, למדה אדריכלות שנה באקדמיה לאמנות ברומא (אנ') ולאחר מכן ארבע שנים באקדמיה המלכותית לאמנויות היפות של בריסל וב-1930 הוסמכה כאדריכלית. לאחר תום לימודיה שבה לארץ והחלה לעבוד במחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית שבהנהלת האדריכל ריכרד קאופמן.
שותפותה הראשונה הייתה עם האדריכל שלמה (גרישה) גינזבורג, לו גם הייתה נשואה, אולם יחסי העבודה והנישואין הסתיימו אחרי תקופה קצרה.
בשנת 1932 פתחה בתל אביב משרד לאדריכלות ובניין ערים בשותפות עם המהנדס זלמן ברון. ב-1934 נישאה בשנית לחיים אלפרין (1899–1967), מייסד המשטרה העברית הראשונה.[3] בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהלה במשך שלוש שנים את המחלקה לבניין ערים בעיריית תל אביב, ולאחר המלחמה וכן בהמשך הקריירה שלה אחרי קום המדינה תכננה פרויקטים ציבוריים גדולים יותר.
עיקר תכנוניה התאפיינו בסגנון הבינלאומי, ורבים מבנייניה, ובראשם כיכר דיזנגוף, מוכרים כיום כמבנים לשימור המהווים חלק מן העיר הלבנה של תל אביב. במהלך שנות ה-30 עסקה בעיקר בתכנון בנייני מגורים בתל אביב. בשנת 1934 זכתה בתחרות לתכנון הכיכר על שם צינה דיזנגוף, אשר זיכתה אותה בתהילה רבה. התכנון כלל את שטח הכיכר עצמה ואת הקו המנחה לעיצוב האדריכלי של כל הבניינים הסובבים את הכיכר, שהם בעלי קווים נקיים ופשוטים המתעגלים בקצה. חלק מן הבניינים שסביב הכיכר תוכננו על ידי אוורבוך עצמה.
אלפרין ואוורבוך היו הורים לדניאל (דני) אלפרין, עורך דין (1936–2015).[4]
ג'ניה אוורבוך נפטרה ב-1977, בגיל 68. בשנת 2014 נקראה על שמה כיכר בתל אביב.[5]
עבודות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בנייני מגורים בתל אביב וסביבתה:
- רחוב ביאליק 12
- "בית שילמן", רחוב אחד העם 57
- רחוב בלפור 2 / רחוב אלנבי 63
- רחוב הנביאים 7
- רחוב הס 18
- רחוב פרוג 31 ו-33 (בתי "הבימה") (ביחד עם יעקב רכטר)[6]
- רחוב תרס"ט 8
- רחוב חיסין 21
- רחוב אלנבי 80
- רחוב בן עמי 11
- רחוב הירקון 94
- בית כהן-שרת בשכונת תל בנימין (כיום רמת גן)
- כיכר דיזנגוף
- קפה גלינה במתחם יריד המזרח
- בית הספר "שבח מופת" ברחוב המסגר
- כפר הנוער הדסים
- תכנון כפר בתיה ברעננה
- בית הכנסת בקיבוץ עין הנצי"ב[7]
- בית החלוצות, ירושלים
- אצטדיון המכביה (נהרס)
- המבנה של מכללת מקס פיין, בדרך בגין 130, בשנת 1955
- מדרשית נעם בפרדס חנה
- כיכר סטרומה בחולון
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ניצה מצגר-סמוק, בתים מן החול, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1994, מסת"ב 965-05-0724-8
- מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית, נירית שלו - כליפא, "פועלות וחלוצות בשכונת בתים בורגנית : בית החלוצות ברחביה", פרק : "האישה שבה - האדריכלית ג'ניה אוורבוך - אלפרין"
- בונות ארץ חדשה: אדריכליות וארגוני נשים בתקופת המנדט, פרק שני ופרקים חמישי-שישי וכן נספח, סיגל דוידי
- ,h_ Genia Averbuch: Modernism Meets the Vernacular – Youth Villages for New Immigrants, 1948-1955 , Sigal Davidi
- German and Austrian Women Architects in Mandatory Palestine (English and German), Sigal Davidi
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ניה אוורבוך: פרופיל תל אביבי
- דוד תדהר (עורך), "ג'ניה אורבוך-אלפרין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ז (1956), עמ' 2857
- נירית שלו-כליפא, פועלות וחלוצות בשכונת בתים בורגנית: בית החלוצות ברחביה: "האישה שבה" – האדריכלית ג'ניה אוורבוך-אלפרין, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, זמנים 96 (סתיו 2006)
- הלית ינאי-לויזון, הבונים: ג'ניה אוורבוך אדריכלית תל אביבית פורצת דרך, באתר גלובס, 9 בינואר 2011
- אילן שחורי,
ג'ניה אוורבוך, בביצוע מחווה לג'ניה אוורבוך, סרטון באתר יוטיוב, לילה לבן בתל אביב, 30 ביוני 2011 - אילן שחורי, ג'ניה אוורבוך, מלכת הבאוהאוס של תל אביב, באתר ״תל אביב שלי״
- איתמר לוי, "ג'ניה - חלוצת האדריכלות בארץ ישראל", דף מידע מספר 50 (10 ביולי 2014), באתר חנות הספרים של איתמר
- מיכאל יעקובסון, סקירה אדריכלית על בניין בית הכנסת בקיבוץ עין הנצי"ב, באתר "חלון אחורי", 14 בנובמבר 2015
- מיכאל יעקובסון: סיבוב באולם ההתעמלות הנטוש בשטח מדרשיית נועם לשעבר בפרדס חנה, באתר 'חלון אחורי', 29 ביוני 2019
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בחדר האוכל ובשיכון המורים במדרשית נעם בפרדס חנה, באתר 'חלון אחורי', 14 באוגוסט 2019
- מיכאל יעקובסון: סיבוב בבית המדרש הנטוש במדרשית נעם בפרדס חנה, באתר 'חלון אחורי', 15 בינואר 2020
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דוד תדהר (עורך), "זאב אורבוך", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 136; זאב אורבוך באתר חברה קדישא ת"א–יפו; צביה אורבך באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
- ^ הלית ינאי-לויזון, הבונים: ג'ניה אוורבוך אדריכלית תל אביבית פורצת דרך, באתר גלובס, 9 בינואר 2011.
- ^ דוד תדהר (עורך), "חיים אלפרין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 1005; חיים אלפרין, דבר, 29 במרץ 1967; נפטר ח. אלפרין, מעריב, 29 במרץ 1967.
- ^ דניאל אלפרין באתר חברה קדישא ת"א–יפו; עו"ד דניאל (דני) אלפרין: מודעת אבל באתר "אנדרטה".
- ^ הנצחת רחובות חדשים 9.2014, באתר עיריית תל אביב-יפו.
- ^ זיוה ארמוני, 'מה הבנין רוצה להיות': פרס ישראל לאדריכלות ליעקב רכטר, דבר, 12 במאי 1972.
- ^ מרדכי טננבוים, בית כנסת מפואר בעין הנצי"ב, מעריב, 31 בינואר 1966.