ג'פוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאדאם מונה, קלוד מונה, 1876

ג'פוניזם (צרפתית: Japonisme) הוא סגנון אמנותי אשר שיקף את המבט האירופאי על יפן. בסוף המאה ה-19 התעוררה בקרב אמנים מתחומים שונים התעניינות בתרבויות רחוקות ואקזוטיות, ביניהן מזרח אסיה. אמנים אלו ראו בתרבות היפנית מקור השראה בלתי-מחייב, ממנו שאבו מוטיבים ונושאים נפוצים או חיקו מבחינה צורנית, תוך שימוש בשפה המסורתית של האמנות המערבית. את המינוח "ג'פוניזם" טבע ג'ולס קלרטי בספרו "L'Art français" משנת 1872[1], וכן המינוח נודע בשל שימושו על ידי העיתונאי ומבקר האמנות הצרפתי פיליפ ברטי במאמרו "Japonisme III: La Renaissance littéraire et artistique", שפורסם בשנת 1876[2], כדי לתאר את השפעתן של האמנות, האופנה, האסתטיקה והעיצוב היפניים על המערב, ובפרט כהשראה אופנתית על אמנים אירופאים. חדירתן של השפעות אלה נבעה מחידוש המסחר עם יפן, עם פתיחתה למערב בשנת 1854, לאחר סגר שהחל בתקופת אדו ונמשך למעלה מ-200 שנים[3].

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1854 נחתם הסכם קנגאווה בין יפן לארצות הברית, שאפשר עגינה של ספינות אמריקאיות ביפן ומסחר בין השתיים. לאחר מכן, חתמו על הסכמים דומים גם בריטניה, צרפת, הולנד ורוסיה, מה שהביא לפתיחת השווקים היפנים לסחר עם מדינות העולם. יפן השתמשה בפלטפורמה של תערוכות בינלאומיות ככלי לקידום האמנות והאֻמָּנוּת המקומיות. שתיים מהתערוכות אשר עיצבו את טעם הקהל היו "תערוכת המסחר העולמי באירופה" אשר התקיימה ב-1862[4] והתערוכה הבינלאומית "The Paris Exposition Universelle" שנערכה בשנת 1867[5] וכללה דוכן שהציג חפצי אמנות יפניים לקהל. בשנים שלאחר אותן תערוכות, מספר עצום של חפצי אמנות ומלאכת-יד הציפו את אירופה - אנגליה, צרפת והולנד בפרט. סחורות יפניות מבוקשות במיוחד היו מניפות, טקסטיל, פרטי פורצלן ושנהב, הדפסי עץ ופרגודים. חפצים אלה היו ידועים באירופה, אך נוצרו למטרות יצוא ונעשו בקומפוזיציות שונות לחלוטין. הייתה זו תחילתה של תקופה במהלכה נחשב כל דבר שזוהה עם יפן כאופנתי ונחשק. חנויות רבות החלו למכור הדפסי עץ מיובאים, פרטי לבוש מסורתיים דוגמת הקימונו, פסלונים ועתיקות. עד לשנות ה-80 של המאה ה-19, הפכו הפריטים היפניים לנחשקים לא רק בקרב האליטה האמנותית, אלא גם על ידי הציבור הרחב[6].

השפעות על אמנות המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנות היפנית חשפה בפני האמנים האירופאים פורמטים אמנותיים אשר היו זרים להם, כגון ציורי מניפות, פרגודים מתקפלים ומגילות נתלות, כמו גם מוסכמות אמנותיות בלתי-מוכרות, ביניהן אלכסונים דומיננטיים, שימוש בקווים אלגנטיים ופשוטים, תיאורים תמציתיים ומינימליסטיים, חירות קומפוזיציונאלית (אשר התבטאה, לדוגמה בקיטועים לא צפויים של גבולות הקומפוזיציה, נקודת מבט שאינה מהמרכז ומיקום נושא היצירה שלא במרכזה), השטחה, קווי מתאר בולטים (קונטור) וגישה גמישה יותר מזו המערבית המסתייגת מחלל ריק. בין האמנים היפניים המשפיעים במערב ניתן למנות את הוקוסאי, הירושיגה, אוטגווה קוניסדה וקיטגאווה אוטאמרו השפעה יפנית מחוץ לעולם האמנות הפלסטית ניכרה בעיקר בשירים, מחזות ואופרות שנוצרו במערב באותה תקופה, כגון: מאדאם בטרפליי[7] ומאוחר יותר, על אדריכלים כגון פרנק לויד רייט ומעצבים כמו צ'ארלס רני מקינטוש. המשיכה והכמיהה ליפן התעצמה על רקע חיפושם של אמני המערב אחר מקורות השראה חדשים ומקוריים – כשבראשם עומדים הדפסי העץ (אוקיו-אה או "תמונות מהעולם הצף"). הסגנון הראשון אשר חב רבות להשפעה זו הוא האימפרסיוניזם - שהושפע מהשטיחות, הצבעים הרוויים, הקו המסוגנן והתמקדות בנושאים רווחים מהדפסי העץ כמו חיי לילה, נשים יפות, נופים וסצנות יומיומיות[8]. לדוגמה, ניתן לזהות השפעות אלו אצל קלוד מונה (אשר ב-1876 תיאר את אשתו מחזיקה מניפה בעודה עטויה בקימונו), מארי קאסאט ואדגר דגה.

השפעתם של הדפסי העץ ניכרת גם בקומפוזיציות א-סימטריות, צבעים לוקאליים עזים, שימוש בקונטור בולט ומשיכות מכחול בסגנון המחקה קליגרפיה יפנית בזרם הפוסט-אימפרסיוניזם, ובפרט על האמנים הפריזאים פול גוגן, אנרי דה טולוז-לוטרק (שהושפע מהדפסים המתארים את תיאטרון הקבוקי ביצירת כרזות למופעים ומקומות בילוי שהפכו איקוניים) ופול סזאן[9]. כמו כן, ההשפעה ניכרת גם ביצירותיהם של אמני תנועת הנאבי (או "הנביאים"– קבוצה פוסט-אימפרסיוניסטית) פייר בונאר ואדוארד ווילאר. ניתן למצוא באמנותו של האמן הפוסט-אימפרסיוניסטי וינסנט ואן-גוך מאפיינים ג'פוניסטיים רבים. האמן אסף רפרודוקציות זולות של הדפסי עץ יפניים, שיוצרו לשם יצוא למערב, ולחלקם אף יצר עיבודים מקוריים. ואן-גוך נמנה עם קבוצת הציירים שפקדו תדירות את גלריה בינג, בניהולו של סוחר האמנות זיגפריד בינג, אשר הציעה למכירה אלפי הדפסים מקוריים מיפן[10]. רפרודוקציות של חלק מההדפסים הופיעו בכתב העת שפרסם כדי להפיץ את בשורת האמנות היפנית - מגזין “Le Japon Artistique”, שפורסם בצרפתית, אנגלית וגרמנית[11]. בשנת 1887 יצר ואן-גוך הומאז' לשניים מהדפסי הנופים של הירושיגה, "גשר בגשם" ו"עץ שזיף פורח", וגם ליצירתו של קייסאי אייסן "הקורטיזאנה". ואן-גוך הוסיף לגרסאות שלו מסגרות ואיורים קליגרפיים ששאל מאיורים אחרים[12]. באנגליה ההשפעה היפנית ניכרה ביצירותיהם של אמנים כמו ג'יימס מקניל ויסלר, וגם באמנות דקורטיבית החל משנת 1862, בסגנון האנגלו-יפני[13].

מאוחר יותר, הושפע זרם האר נובו מהאלמנטים הבאים, השאובים מן האמנות היפנית: העיטוריות, המשטחים החלקים, שילוב מילות שיר כתובות עם ציור, מיעוט בהצללה, השטחה, טיפוגרפיה ומהשימוש בצורות אורגניות מסוגננות, כמו גם מנטייתה של האמנות היפנית לתאר אי-סדירות וא-סימטריה המצויים בטבע. להדפסי השונגה האירוטיים יוחסה השפעה על עיצוב דמויותיו של הפסל רודן. במאה ה-20, ניכרת ההשפעה במגמה אל עבר המופשט - הן מהרעיונות האסתטיים היפניים והן ממאפיינים חזותיים, כמו שימוש בצבעים חזקים ומקומיים ללא הצללה ובקומפוזיציות שטוחות, כמו למשל בסגנון היוגנדסטיל וביצירותיהם של מלביץ', מאטיס, פיקאסו ומונדריאן[14].

ג'פונזרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

The blooming plum tree (after Hiroshige), Van Gogh, 1887

יצירות המסווגות כג'פונזרי מכילות אלמנטים יפניים, לרוב מועתקים ממקור שהאמן נחשף אליו – כמו פרטי לבוש, חפצי נוי, נושאים, מוטיבים עיטוריים וקליגרפיה, או קונבנציות אמנותיות אופייניות לאמנות היפנית, כמו שימוש בקרטושים, או במוסכמות אמנותיות נפוצות – כמו קומפוזיציה קטועה או כזו המחקה צורת "זיגזג". לעומת זאת, נוצרה מאוחר יותר קטגוריה נפרדת המכונה ג'פוניזם – סגנון אומנותי מערבי, בו קיימים הטמעה ויישום של עקרונות האמנות והעיצוב היפניים ביצירה בדרך מקורית ולא על ידי העתקה. מהות ההבדל היא שג׳פונזרי כולל ציטוט גס של דמויות יפניות, בעוד שג׳פוניזם הוא הפנמה של עקרונות אסתטיים כפי שפורשו על ידי אמנים באירופה. ההבחנה בין השניים לא תמיד נעשית, שכן יש בכך מעין "חלוקת ציונים" לאופן שימושם של האמנים באלמנטים היפניים, תוך התעלמות מהחופש האמנותי של האמן. כיום נהוג לכנות את ההשפעה היפנית על אמנות אירופה וארה״ב במאה ה-19 בכללה "ג'פוניזם", ואת יצירותיהם של האמנים אשר השכילו להפנים וליישם את עיקרי האמנות והאסתטיקה היפניים ולהשתמש בהם בצורה טבעית יותר לאמנות האירופאית, דוגמת אדגר דגה, כג'פוניזם. מקרים של העתקה בולטת של אלמנטים יפניים ללא הפנמה שלהם, הם ביטוי של ג'פונזרי.[דרוש מקור]

ביקורת על הסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לבקר את הג'פוניזם בראי תאוריית האוריינטליזם של אדוארד סעיד, שהוצגה בספר בשם זה משנת 1978. הג'פוניזם נושא דמיון לזרם האוריינטליזם באומנות: גם הוא מציג דימויים לכאורה-מאפיינים של תרבויות זרות בעולם, דרך נקודת המבט המערבית, הלוקה בפטרונות כלפיה, וכתוצאה מכך נוטה לתארה בדרך לא-מדויקת, המעידה בסופו של דבר יותר על הצד המתאר מאשר על הצד המתואר לכאורה. לפי סעיד, המערב מכליל ומציג תרבויות רחוקות ממנו כפרימיטיביות וסטטיות, כניגוד לתפיסת החברה המערבית כנאורה, מפותחת ועליונה עליהן. כמו נושאי התיאור האוריינטליסטיים באמנות המאה ה-19, אקזוטיקה באמנות הדקורטיבית ועיצוב הפנים קושרו עם פנטזיות השפע וההדר הברברי ועם התפיסה לפיה תרבות המזרח נעלה מבחינה מוסרית וטהורה מן המערב, היות שהיא לא "הושחתה" על ידי הקפיטליזם התעשייתי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'פוניזם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Claretie, Jules (1872). L'Art français. 
  2. ^ Burty, Philippe (1876). Japonisme III: La Renaissance littéraire et artistique. 
  3. ^ Adams, Henry, John La Farge's Discovery of Japanese Art: A New Perspective on the Origins of Japonisme, The Art Bulletin, 67.3, 1985, עמ' 449-485
  4. ^ אתר מוזיאון ואן-גוך
  5. ^ אתר הבריטיש מיוזיאום
  6. ^ Sund, judy, True to Temperament: Van Gogh and French Naturalist Literature, Cambridge University Press, 1992, עמ' 117
  7. ^ ארטלינו
  8. ^ Weisberg, abriel P., Japonisme: Japanese Influence on French Art 1854-1910, College Art Association, 1975
  9. ^ Wichmann, Siegfried, and Mary Whittall, Japonisme: The Japanese influence on Western art since 1858, Thames & Hudson, 1999
  10. ^ .Weisberg, Gabriel P, Lost and Found: S. Bing's Merchandising of Japonisme and Art Nouveau, Nineteenth-Century Art Worldwide, 4.2, 2005
  11. ^ Hokenson, Jan, Proust's "Japonisme": Contrastive Aesthetics, Modern Language Studies, 29, 1999, עמ' 17-37
  12. ^ Forbes, Andrew; Henley, David, 'Utagawa, Japonaiserie and Vincent Van Gogh' in: 100 Famous Views of Edo., Chiang Mai: Cognoscenti Books, 2014
  13. ^ Ono, Ayako, Japonisme in Britain: Whistler, Menpes, Henry, Hornel and Nineteenth-Century Japan, Routledge, 2013
  14. ^ Berger, Klaus, Japonisme in western painting, cambridge university press, 1993