ג'רג' קונרד
 | |
| לידה |
2 באפריל 1933 דברצן, הונגריה  |
|---|---|
| פטירה |
13 בספטמבר 2019 (בגיל 86) בודפשט, הונגריה |
| מדינה |
הונגריה |
| מקום קבורה |
בית הקברות היהודי פרקשרט, בודפשט |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת אטווש לוראנד |
| שפות היצירה |
הונגרית |
| מספר צאצאים |
5 |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
  | |
ג'רג' קונרד (בהונגרית: Konrád György, דברצן, 2 באפריל 1933 – בודפשט, 13 בספטמבר 2019) היה סופר וסוציולוג הונגרי-יהודי זוכה פרס קושוט. עבודותיו פורסמו בשפות רבות: אנגלית, צ'כית, דנית, פינית, צרפתית, עברית, הולנדית, גרמנית, נורווגית, איטלקית, רוסית, ספרדית וסרבית. הוא היה אחת הדמויות הידועות ביותר של הפרוזה ההונגרית העכשווית ברחבי העולם.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'רג' קונרד בילה את אחת עשרה השנים הראשונות לחייו בעיירה בשם בֶּרֶטיוֹאוּיפַאלוּ (Berettyóújfalu) בקצה הדרום-מזרחי של הונגריה. אביו יוז'ף קונרד היה סוחר ברזל יהודי אמיד, ואמו רוזה קליין הייתה ממשפחה בורגנית יהודית מאוראדיה. אחותו אווה נולדה בשנת 1930. ג'רג' קונרד למד בבית הספר היסודי היהודי המקומי ואז עבר לכיתה הראשונה של בית הספר שכונה "האזרחי", ותפקידו היה דומה לחטיבת הביניים. למד עד אביב 1944, כלומר בסך הכל עד כיתה ה'. לאחר מבצע מרגרטה, כיבוש הונגריה על ידי הוורמאכט, נעצרו הוריו על ידי הגסטפו והז'נדרמריה וגורשו לאוסטריה. ג'רג' ואחותו וכן שני בני הדודים שלהם, אישטוואן זדור ופאל, נשלחו ב־5 ביוני לקרובי משפחה בבודפשט עם אישור נסיעה מיוחד שהיה קשה מאוד אז להשגה. למחרת גורשו כל תושביה היהודים של העיירה שלהם לגטו אוראדיה הסמוך ומשם תוך ימים לאושוויץ. כל חברי כיתתו של קונרד נרצחו בבירקנאו כמעט ללא יוצא מן הכלל. הוא ואחותו ובני הדודים שרדו את השואה בזכות דודתם ז'ופיה שלקחה אותם לבית מוגן של השגרירות השווייצרית. בודפשט שוחררה ב-18 בינואר 1945 ועיירת מגוריהם עוד קודם לכן. בסוף פברואר שבו אווה וג'רג' הביתה לבֶּרֶטיוֹאוֹיפַאלוּ. הם מצאו את ביתם ריק לחלוטין. ביוני 1945 חזרו גם הוריהם שגורשו. משפחת קונרד שרדה, היחידה כמשפחה מתוך כאלף היהודים בעיירה. בשנת 1950 הולאמו חנותו של אביו ובית משפחתו וההורים עברו קרוב לילדיהם שלמדו אז בבודפשט. תולדותיו בשואה היווה את בסיס הרומן האוטוביוגרפי של קונראד "העזיבה והשיבה הביתה" (2001) על הרפתקאות ההישרדות של ילדותו.
בשנת 1945 היה תלמיד פרטי ואז בשנת 1946 הפך לתלמיד בגימנסיה הרפורמית בדברצן וחניך בפנימייה של הגימנסיה. בין השנים 1947–1951 למד בגימנסיה מדאץ' בבודפשט. בגלל הרקע הבורגני שלו (ולא רקע פועלים או איכרים) התקבל בשנת 1951 רק למכון הרוסי של אוניברסיטת אטווש לוראנד, בפקולטה למדעי הרוח, אך חברותו בלימודי המכון נשללה באפריל 1953, כאשר המכון קיבל את השם "מכון לנין" (בספטמבר 1954 נפרד מכון לנין מהפקולטה למדעי הרוח ותיפקד כמוסד עצמאי להשכלה גבוהה. ייעודו כלל חינוך אידאולוגי – מרקסיסטי-לניניסטי – וגם לימודי השפה הרוסית). בסתיו 1953 החל קונרד את לימודיו במחלקה לשפה ההונגרית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה, אותה סיים בשנת 1956. פעמיים גורש בגלל התנהגות פוליטית אופוזיציונית, אך הצליח להמשיך את לימודיו בהתערבות הפרופסורים שלו. את התזה שלו כתב על הסופר, המשורר והמחזאי ההונגרי-יהודי קארוי פאפ שנספה בשואה.
בשנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1955 פרסם קונרד לראשונה. בסתיו 1956 הפך לחבר מערכת כתב העת "תמונות מהחיים", שהיה מוערך באותה תקופה. במהלך המרד ההונגרי של 1956, כחבר במשמר הלאומי של הסטודנטים, נסע בעיר עם תת-מקלע, בעיקר כדי לראות מה קורה. הוא מעולם לא השתמש בנשק שלו. משרתו הסתיימה במהרה וחבריו, אחותו ובני דודיו, עזבו דרך הגבולות שהיו פתוחים יחסית במהלך המרד, לכיוון מערב. קונרד החליט להישאר בהונגריה. הוא התפרנס מעבודות מזדמנות: היה מורה פרטי, כתב דוחות עריכה כלקטור, היה מתרגם, ופועל בלתי מיומן. מקיץ 1959 מצא תפקיד קבוע ברשות האפוטרופסות של הרובע השביעי בבודפשט כמפקח על הגנת ילדים. הוא נשאר בתפקיד זה במשך שבע שנים, וחוויותיו מהתקופה קיבלו ביטוי ברומן שלו "עורך הביקורים" (1969).
בשנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית שנות השישים הוא לקח חלק בחיי החברה הספורדיים של סופרים צעירים ובלתי פורמליים של אותה תקופה, שהתארגנו סביב שולחנות בתי קפה ומגזינים שונים. בשנים 1960–1965 היה לקטור כמשרה נוספת בהוצאת הליקון ההונגרית, שם היה העורך האחראי לטיפול בכתביהם של גוגול, טורגנייב, טולסטוי, דוסטויבסקי, באבל ודה בלזק. הוא פרסם מסות בכמה כתבי עת. בשנת 1965 החליף משרה והפך לעמית מחקר במכון למדע ותכנון של בנייה אורבנית, שם ביצע מחקר סוציולוגי עירוני עם קבוצת המחקר הסוציולוגי של האקדמיה ההונגרית למדעים. עבודתו המשותפת עם איוואן סלני, מרצה וסוציאולוג אורבני, הניבה מחקרים רבים. באותה תקופה כתב את הרומן הראשון שלו "עורך הביקורים" (1969), שהניב תגובה ערה ומנוגדת: הביקורת הרשמית הייתה הרסנית, והלא רשמית מחמיאה, והספר אזל מהחנויות תוך ימים. עד מהרה תורגם ל-13 שפות והתקבל היטב על ידי מוציאים לאור ומבקרים יוקרתיים וכן על ידי סופרים מבית. לדברי ארווין האו, שהיה המבקר האמריקני המוביל באותה תקופה, קונרד הגיע לחזית הספרות האירופית עם ספר זה.
בשנות ה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הזמן, שיתוף הפעולה עם איוואן סלני העמיק לחברות, וכתוצאה מחוויותיהם המשותפות שרטטו טיוטה לתאוריה חברתית שהביאה לכתיבת ספרם "דרך האינטלקטואלים לכוח המעמד" בשנת 1974. הם שכרו יחד בית כפר בצ'ובאנקה, ליד בודפשט, והמציאו שיטת כתיבה משותפת. בינתיים קונרד איבד את משרתו ביולי 1973 בלחץ המשטרה הפוליטית. במשך חצי שנה עבד ככוח עזר לאחים בבית החולים לחולי נפש. בשלב זה האינטלקטואלים הביקורתיים כבר התארגנו, ומחקרים ראשונים ומאמרים של חברי האופוזיציה הדמוקרטית הופיעו. קונרד ניסה להעביר לחו"ל יצירה של חברו הצעיר, הרסטי. כתב היד נתפס בגבול על ידי המשטרה, התביעה הגישה תביעה נגד הרסטי בקיץ 1973, קונרד הוזהר על ידי התובע, נאסר לנסוע למשך שלוש שנים ונידון לעונש מאסר על תנאי.
בשנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 1977 ל-1982 פרסם שני כרכים של מאמרים, "פיתוי האוטונומיה והאנטי-פוליטיקה". כתבים אלה כבר הטילו ספק בכל הסטטוס קוו האירופי הפוליטי. הספר ראה אור תחת הכותרת "מדיטציות מרכז אירופאיות", והיה אחד הקולות שקרא להפרדת מרכז אירופה מהגוש הסובייטי כתנאי לשלום אירופי. קונרד היה בין הראשונים שחזו את היעלמותו של מסך הברזל בעתיד הנראה לעין. בין 1973 ל-1989 התגבשה קבוצת חברים בה נפגשה תת-התרבות הפוליטית והאמנותית שהפכה לבלתי תלויה מהתרבות הרשמית. קונרד היה בין הדמויות הבולטות באופוזיציה הדמוקרטית רבת-הפנים הזו. בשנת 1986 הוזמן על ידי "הקרן הספרותית לירושלים" ובילה חודש בירושלים. בתקופה זו כתב את המאמרים, הרשימות והיומנים על נושאים יהודיים שאסף ופרסם ב"צליל הבלתי נראה" (1997). בשנים 1992 ו-1996 חזר קונרד לישראל, תחילה לראיון ביוגרפי ממושך עם אוניברסיטת ירושלים, ושנית להרצאה ב"שלושת מסלולי היהדות" באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. בשנת 1988 לימד בארצות הברית, במכללת קולורדו. בשנת 1989 פורסמו חמישה מספריו בהונגריה. בשנת 1990 הוענק לו פרס קושוט. משנת 1989, בשנים הראשונות לשינוי המשטר, קונרד היה משתתף פעיל בחיים הציבוריים ההונגריים והיה ממבשרי השינוי הדמוקרטי. הוא חבר מייסד של "הברית הדמוקרטית החופשית".
בשנות ה-90 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב 1990 נבחר לנשיא מועדון ה-PEN הבינלאומי. הוא מילא תפקיד זה עד סוף הקדנציה ב־1993. הוא פעל רבות לשחרור הסופרים הכלואים והנרדפים. משנת 1997 ועד 2003 כיהן כנשיא האקדמיה לאמנויות בברלין (Akademie der Künste) בשתי קדנציות. קונרד היה הנשיא החיצוני הראשון של ה-ADK ופעל רבות לקירוב התרבותי בין האזורים המזרחיים והמערביים של אירופה, ולהכרת סופרים ואמנים ממרכז ומזרח אירופה במערב. הוא היה מחברי המערכת של הפסטר לויד החדש שהוקם שוב בשנת 1994.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונרד נשא לאישה את חברתו לכיתה, ורה ורשה, בשנת 1955 והתגרש ממנה ב-1963. אשתו השנייה הייתה יוליה לאנג, ממנה נולדו לו בת ובן. מאז 1979 הוא גר עם אשתו השלישית, יודית לקנר, ומנישואים אלה, הוא אב לשלושה.
פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1983 פרס הרדר
- 1985 חיבור אירופי עבור קרן צ'ארלס ויילון
- 1986 כבוד ברית השלום הסקנדינבית
- 1988 דוקטור כבוד באוניברסיטת אינסטלינג באנטוורפן
- 1989 פרס מקנאס
- 1989 מדליית וילהלם היינזה, מהאקדמיה למדע וספרות של מיינץ
- פרס קושוט 1990
- פרס מאנס-שפרבר 1990 (וינה)
- 1991 פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית
- 1991 פרס השלום הספרותי של מועדון ה-PEN הבינלאומי
- 1996 קצין כבוד של מסדר הכבוד הצרפתי
- 1998 מייסד חבר האקדמיה לספרות דיגיטלית [6]
- פרס מרכז אירופה משנת 1998
- 1998 פרס סטייפאן מיטרוב לוביזה
- 1998 מלגת פליקס מריטיס (הולנד)
- מדליית גתה 2000
- פרס קרל הגדול הבינלאומי לשנת 2001 (אאכן) [9]
- 2003 הצלב הגדול של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
- 2003 הצלב המרכזי של מסדר הרפובליקה ההונגרית עם כוכבית
- פרס ניקולה טסלה 2003
- אזרח כבוד 2004 של בודפשט
- פרס פרנץ ורפל 2007
- 2008 הפרס הראשון של מועצת הספרים היהודית בקטגוריית קורות החיים והזכרונות [10]
- פרס מיקלוש רדנוטי לשנת 2015, אנטי-גזענות[1]
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- A látogató. Regény; Magvető, Budapest, 1969
- Szelényi Iván–Konrád György: Az új lakótelepek szociológiai problémái; Akadémiai, Budapest, 1969
- A városalapító; Magvető, Budapest, 1977
- Szelényi Iván–Konrád György: Az értelmiség útja az osztályhatalomhoz. Esszé; Európai Protestáns Magyar Szabadegyetem, Bern–Párizs, 1978
- Az autonómia kísértése. Kelet-nyugati útigondolatok 1977–1979; Magyar Füzetek, Paris, 1980 (Magyar Füzetek könyvei)
- A harmadik reformkor elé. Naplójegyzetek; AB Független, Budapest, 1982
- A cinkos; AB Független, Budapest, 1982
- Szelényi Iván–Konrád György: Az értelmiség útja az osztályhatalomhoz. Esszé; Áramlat Független, Budapest, 1985
- Az autonómia kísértése. Kelet-nyugati útigondolatok 1977–1979; AB, Budapest, 1985
- Ölni vagy nem ölni?; ABC, Budapest, 1985
- Antipolitika; AB Független, Budapest, 1986
- A cinkos. Regény; Püski, New York, 1986
- Kerti mulatság; AB Független, Budapest, 1987
- A látogató; Magvető, Budapest, 1988 (Rakéta regénytár)
- Hangulatjelentés. Hat esszé; Irodalmi Levelek, Köln–Budapest, 1989 (Irodalmi levelek)
- Jegyzetek a posztkommunista demokráciáról; s.n., Budapest, 1989
- Kerti mulatság. Regény és munkanapló; Magvető, Budapest, 1989
- A cinkos; Magvető, Budapest, 1989
- Szelényi Iván–Konrád György: Az értelmiség útja az osztályhatalomhoz. Esszé; Gondolat, Budapest, 1989
- Európa köldökén. Esszék, 1979–1989; Magvető, Budapest, 1990
- Az újjászületés melankóliája; Pátria Ny., Budapest, 1991 (Pátria könyvek)
- A városalapító; Pesti Szalon, Budapest, 1992 (csonkítatlan kiadás)
- 91–93; Pesti Szalon, Budapest, 1993
- Kőóra; Pesti Szalon, Budapest, 1994
- Várakozás. Esszék, cikkek, naplórészletek; Pesti Szalon, Budapest, 1995
- Áramló leltár. Elmélkedések; Pesti Szalon, Budapest, 1996
- A láthatatlan hang. Zsidó tárgyú elmélkedések; Palatinus, Budapest, 1997
- Hagyaték. Regény; Palatinus, Budapest, 1998
- Útrakészen. Egy berlini műteremben. Esszék, cikkek, tanulmányok; Palatinus, Budapest, 1999
- A jugoszláviai háború (és ami utána jöhet). Jegyzetek 1999-ben márciustól júniusig; Palatinus, Budapest, 1999 (Vita)
- Mit tud a levelibéka? Válogatott esszék, naplórészletek, 1973–1996; vál., szerk. Zsámboki Mária; Palatinus, Budapest, 2000
- Szelényi Iván–Konrád György: Urbanizáció és területi gazdálkodás; JGYF, Szeged, 2000
- Elutazás és hazatérés. Részletek Konrád György önéletrajzi regényéből; Tónus Bt., Budapest, 2001 (Bihari füzetek)
- Elutazás és hazatérés. Önéletrajzi regény; Noran, Budapest, 2001
- Fenn a hegyen napfogyatkozáskor. Önéletrajzi regény; Noran, Budapest, 2003
- A közép tágulása. Gondolkodás Európáról; Noran, Budapest, 2004
- Az író és a város. Esszék, előadások; Noran, Budapest, 2004
- Kakasok bánata; Noran, Budapest, 2005
- Csodafigurák. Portrék és pillanatfelvételek; Noran, Budapest, 2006
- Hagyaték. Regény; 2. jav. kiad.; Noran, Budapest, 2007
- Inga; Noran, Budapest, 2008
- Harangjáték; Európa, Budapest, 2009
- Marianna D. Birnbaum: Esterházy, Konrád, Spiró Jeruzsálemben. Három beszélgetés; Magvető, Budapest, 2010
- Zsidókról; Európa, Budapest, 2010
- A város arca. Pécsi portrék. Konrád György beszélgetései; kérdezőtárs Ágoston Zoltán; Művészetek és Irodalom Háza, Pécs, 2011
- Vendégkönyv. Tűnődések a szabadságról. Naplóregény; Európa, Budapest, 2013
- Itt, Európában; Európa, Budapest, 2014
- Falevelek szélben. Ásatás 1.; Magvető, Budapest, 2017
- Öreg erdő. Ásatás 2.; Magvető, Budapest, 2018
מידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר באנגלית אודות ג'רג' קונרד
- בדיקת זמינות תרגומי יצירותו לשפות אחרות
- רשימת הסרטים שנעשו בשת"פ עם ג'רג' קונרד ב-port.hu
- אתר ג'רג' קונרד בארבע שפות, עם ביוגרפיה, ביבליוגרפיה, אודיו, תמונות.
- ספרו שיצא בעברית
כתביו שניתן לקרוא באינטרנט[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נאום מאת ג'רג' קונרד לרגל דוקטורט לכבוד שלו באוניברסיטת נובי סאד
- המאמר של ג'רג' קונרד האם יש חוטא ללא קורבן?
- ריאיון עם ג'רג' קונרד בגימנסיה על שם פרידייש קרינתי, 2001
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'רג' קונרד (בהונגרית)
גיורגי קונרד (1933-), דף שער בספרייה הלאומית
