גאוגרפיה רגיונלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גאוגרפיה רגיונלית (גאוגרפיה חבלית או גאוגרפיה אזורית; באנגלית: Regional Geography) היא אחד מתחומי המחקר הוותיקים והמרכזיים בגאוגרפיה, שעוסק בתיאור המאפיינים של יבשות, מדינות ואזורים בכדור הארץ. התחום שגשג במחצית הראשונה של המאה ה-20.

גאוגרפיה רגיונלית היא אחד מתחומי החקר של הגאוגרפיה, העוסק בתיאור התכונות הייחודיות של אזורים על פני כדור הארץ. תכונות ייחודיות אלה יכולות להיות פיזיות כאקלים, הרים, נהרות. אליהן מצטרפות תכונות אנושיות - יישוב, אוכלוסייה, כלכלה. התחום היווה את הליבה של הגאוגרפיה מהמאה ה-19 ועד שלהי המאה העשרים. לאחר מלחמת העולם השנייה, ירדה קרנה של הגאוגרפיה הרגיונלית בין השאר עקב ביקורת על העדר תאוריה מאחוריה ואי יכולתה לעסוק בהכללה ובניבוי - תכונה חשובה במדעים אחרים. עם זאת היא נותרה תחום חשוב בחינוך הגאוגרפי בבתי הספר, משרתת את התכנון האזורי ואף התגלגלה כנושא בלימודים אזוריים או בלימודי אדם-סביבה.[1][2]

סקירה גאוגרפית רגיונלית של מדינות בעולם, היא אחת הצורות הנפוצות של תיאור גאוגרפי

התפתחות הרעיון הרגיונלי במאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הדרך - הגישה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרל ריטר מאבות הגישה הרגיונלית בגרמניה

הגאוגרפיה הרגיונלית בעת החדשה התפתחה בעקבות העבודות של קרל ריטר אשר פירסמן בתחילת המאה ה-19. בעבודות אלה הוא תיאור חלקי העולם שלא היו ידועים לאירופאיים.[3][4] קרל ריטר סיכם בספריו תצפיות ותיאורים של נוסעים רבים שעברו במקומות האלה. הוא קיבל מעמיתו אלכסנדר פון הומבולדט (1769-1859) את הגישה כי יחידת החקירה בגאוגרפיה היא יבשת, אך ראה אותה כמורכבת מיחידות משנה רבות על בסיס האזורים הטבעיים של אותה יבשת. יחידות משנה אלה נקבעו על פי ההבדלים בתבליט ובאקלים.

לאחר חלוקת היבשת על בסיס ההבדלים הפיזיים לאזורי משנה, הוא חזר לחלקם על בסיס שונות היסטורית ותרבותית תוך תיאור תופעות אלה. הוא הדגים את שיטת החקירה על יבשות אסיה ואפריקה. קרל ריטר חקר את העולם בגישה האינדוקטיבית, של איסוף נתונים רבים והסקת מסקנות מהם. ריטר ניסח כמה כללים שהפכו לנכסי צאן ברזל של הגאוגרפיה בכלל והרגיונלית בפרט כגון: המחקר הוא כוללני - היינו, כולל חקר תופעות פיזיות ואנושיות כאחד. כן קבע כי המחקר הרגיונלי יעשה תוך השוואה בין אזורים שונים לשם קביעת ייחודיותו של האזור הנחקר. עוד קבע כי יבשת או אזור הם יחידות המחקר המיוחדות לגאוגרפיה כמו שתקופות הן יחידות המחקר בהיסטוריה.[5]

אלכסנדר פון הומבולט הוסיף להנחות הייסוד שקבע קרל ריטר גם את העקרון שמיקום התופעה הנחקרת חשוב כמו תיאורה. עוד הוסיף פון הומבולדט גם את עקרון הסיבתיות: לכל תופעה ישנה סיבה למיקומה ותפקידו של הגאוגרף לחשוף סיבתיות זו. גם אלכסנדר פון הומבולדט דגל במחקר אינדוקטיבי - מאיסוף הפרטים להכללה והדגים זאת במסעותיו בעיקר בדרום אמריקה.[6]

מפת המסעות של פון הומבולט באמריקות, בהן גיבש את רעיונותיו ביחס לתלות בין תופעות גאוגרפיות

פון הומבולט חשף את הקשרים הקיימים בטבע, והפך בכך לאחד מאבות הגאוגרפיה והאקולוגיה. הקשרים שחשף היו בין התופעות הפיזיות השונות כגון גובה המקום, האקלים והצומח. המתודות שהמציא כמו איזוטרמות, סייעו מאוחר יותר לגאוגרפים הרגיונליים לתעד ולתאר את ממצאיהם, תוך חיפוש הקשרים המיוחדים לאזור הנחקר. פון הומבולדט השתמש במושג ״הסתגלות האדם לסביבתו הטבעית״, כדי לתאר את השפעת התנאים הפיזיים על תרבות האנושית. שהוא רעיון מרכזי בגאוגרפיה הרגיונלית.[7]

בשנה שנפטרו קרל ריטר ופון הומבולט, פרסם צ׳ארלס דרווין (1809-1882) את ספרו הידוע ״מוצא המינים״ (1859) ,שבו הוא הוסיף רבדים נוספים למדעי הטבע. את חלקם אימצו הגאוגרפים הרגיונליים כמו הרובד של ״הזמן והאבולוציה״: השתנות הסביבה הפיזית במשך הזמן ומשמעותה בהסתגלות האנושית לסביבה החדשה. הגאוגרפים הרגיונליים הכניסו לפיכך גם את המימד ההיסטורי למחקריהם - הן בתחומים הפיזיים כגאולוגיה, והן בתחומים האנושיים כמו היסטוריה של התיישבות וכלכלה.[8]

את רעיונותיו של דרווין יישם לתחום הגאוגרפיה פרידריך ראצל שכתב אמנם על הגאוגרפיה האנושית, אבל תיאר בצורה נרחבת את הקשר בין התנאים הפיזיים ובין תפוצת האדם, יישוביו ותרבויותיו. גישתו זו של קשר סיבתי בין התנאים הפיזיים ובין תפוצת האדם קיבל את הכינוי דטרמניזם סביבתי (אנ'). דטרמיניזם זה היה אבן ייסוד בכל המחקרים הרגיונליים שהתפתחו מסוף המאה ה-19. במילים אחרות - הגאוגרפיה הרגיונלית קיבלה את הרעיון שבכל מקום בכדור הארץ, שיש בו תנאים סביבתיים פיזיים דומים הם ייצרו תופעות אנושיות דומות. כך לדוגמה, חברות שהתפתחו בעמקי נהרות גדולים באזורים מדבריים, פיתחו את תרבות הסכרים וההשקיה בהצפה - כעמקי הנילוס וההינדוס. לא לחינם הרגיונליסטים הרבו לצטט את הרודוטוס ( המאה ה-5 לפנה״ס ) שקבע את האימרה ״מצרים היא מתנת הנילוס״.[9]

וידאל דה לבלאש, אבי אסכולת הרגיונליזם הצרפתית וגישת הפוסבליזם בגאוגרפיה

הגישה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישה חלופית לדטרמניזם הסביבתי של הגאוגרפיה הרגיונלית, הציג בצרפת בין דורו של ראט׳צל הגאוגרף וידאל דה לה בלאש (אנ') הנחשב למייסד האסכולה הצרפתית של הגאוגרפיה הרגיונלית. הוא היטיב לתאר נופים פיזיים ותרבותיים המתקיימים ביחידות גאוגרפיות מוגדרות אותן כינה חבל ( Region ). במחקריו הוא חיפש את השוני המרחבי במערכות יחסים בין אלמנטים שונים בנוף. הוא חיבר בסינתזה בין הגורמים השונים, היוצרים במשותף את הנוף - יחסי הגומלין בין גורמים אלה מדגישה את הייחוד של האזור הנחקר. גישתו של דה לה בלאש מהווה שלב בהתפתחות הגאוגרפיה הרגיונלית. היא כונתה בשם ״פוסיבליזם״ (Possibilism) שאותה יצר כאלטרנטיבה לגישה הדטרמניסטית הגרמנית שהייתה בבסיס המחשבה של הגאוגרפיה הרגיונלית. במונח פוסיבליזם, הוא התכוון לכך כי תנאים פיזיים דומים יוצרים הזדמנויות דומות לתרבויות האנושיות, אך כל אחת מהן מנצלת את הנוף הטבעי בהתאם לתכונותיה ויכולותיה.[10]

התפתחות הרעיון הרגיונלי במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבוש עקרונות הרגיונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאורי יבשות ואזורים גאוגרפיים, הפכו מסוף המאה ה-19 למתודה החשובה ביותר של המחקרים הגאוגרפיים, שהגיעו לשיאן בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אמנם במקביל התפתחו לאיטם גם תחומי גאוגרפיה אחרים כגון הגאומורפולוגיה והגאוגרפיה האנושית, אבל הרעיון הרגיונלי נתפס כפארדיגמה המרכזית של המקצוע. נכתבו עשרות מחקרים אמפיריים שתיארו חלקי עולם, ואחד מגדולי הגאוגרפים הגרמניים באותם ימים היה היהודי אלפרד פיליפסון, Alfred Phillippson ( 1864-1953 ) שחיבוריו על אירופה ואזור הים התיכון היו חיבורים גאוגרפיים רגיונליים, עם דגש על הגיאומורפולוגיה, שזכו לתהילה גדולה בזמנו.[11][12]

בין מלחמות העולם, סייע לגיבוש הפארדיגמה הרגיונלית גאוגרף גרמני נוסף הוא אלפרד הטנר שהיה מרצה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה. הוא הגדיר את הרעיונות המרכזיים של המקצוע והדגיש את אחדותו. הטנר, שלמד פילוסופיה ועסק אף במחקר גאומורפולוגי, ניסח טיעונים שכבר היו אבני ייסוד ידועים ויצר מהם תורה סדורה של מהות הגאוגרפיה, נציין כמה מהם:[13]

  • הגאוגרפיה היא מדע כורולוגי (chorological science), החוקר תופעות המצויות זו לצד זו
  • הגאוגרפיה עוסקת בתופעות גשמיות מדידות שיש להן ביטוי של תפוצה מרחבית
  • מחקר גאוגרפי נובע מהשונות האזורית, שהיא נשוא המחקר העיקרי
  • הגאוגרפיה נדרשת להגדרת ייחודיות של התופעה המרחבית
  • דרך המחקר הרצויה להבחנת הייחודיות היא הדרך ההשוואתית
  • המחקר חייב להיות אובייקטיבי, תוך פיתוח סכמות מחקר קבועות

קביעותיו אלה של הטנר השפיעו על יצירת סכמת מחקר קבועה במחקרים רגיונליים: שמתחילה עם הגדרת גבולות האזור הנחקר, עוברת לתיאור המסד הפיזי והתפתחות. על גביו נערך הדיון בתפוצת התופעות האנושיות והתפתחותן. המחקר מסתיים בדיון על ייחודו הגאוגרפי של החבל הנחקר. בשיטה זו נהגו המחקרים הרגיונליים המדעיים אך גם השתמשו בה כל ספרי הלימוד בבתי הספר ברחבי העולם המלמדים על יבשות, מדינות או אזורים.

התפתחות הרגיונליזם בארה״ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצארד הרטשורן וספרו ״טבע הגאוגרפיה״

ספרו של הטנר השפיע לא רק על הגאוגרפיה בגרמניה בין מלחמות העולם, אלא עבר גם לעולם האמריקאי דרך אחד החיבורים החשובים שנכתבו באותם ימים - ספרו של ריצ׳ארד הארטשורן (אנ') "טבע הגאוגרפיה". בסיפרו הביא המחבר את עיקרי התפיסה הגרמנית ואת המסקנה המתבקשת ממנה לגבי הרעיונות המרכזיים של מקצוע הגאוגרפיה ומטרתו המחקרית. הוא הציב את חקר "הגאוגרפיה הרגיונלית" כפסגתו של המקצוע וטען שעל שאר התחומים הנושאיים (הסיסטמטיים) לשרתו מבחינת המחקר. אחת התרומות החשובות בחיבוריהם של הטנר והרטשהורן היא הניסיון ליצור בסיס פילוסופי שיכניס תחת קורת גג אחת תחומי מחקר הנראים רחוקים מאוד זה מזה, שיצדיקו את "אחדותו של המקצוע".[14]

מאז מלחמת העולם השנייה פחתה הדבקות בגאוגרפיה הרגיונלית, בגישתה הרעיונית ובדרך המחקר שהציעה. גאוגרפים שביקרו את הגישה הזאת טענו שאיננה מביאה להכללה ואין לה כוח ניבוי כפי שמצפים מתאוריות מדעיות. גם הגישה התיאורית של התופעות ספגה ביקורת ובמקומה העלו את הרצון להשתמש בשיטות מחקר אנליטיות ובנתונים כמותיים. באקדמיה התפתחה אלטרנטיבה לגישה הרגיונלית, שהביאה החל מסוף שנות החמישים לשינויים פרדיגמטיים בגאוגרפיה המכונים "המהפכה הכמותית-פוזיטיביסטית“.[15]

כתוצאה מכך, המחקר וההוראה של הגאוגרפיה הרגיונלית הלכו ונעלמו באוניברסיטאות במחצית השנייה של המאה העשרים. עם זאת יש הטוענים כי הגישה קיימת בצורות אחרות שנזקקות למתודה הרגיונלית כמו במחקרים ועבודות יישומיות של תכנון אזורי או במחקרים ביחסי אדם-סביבה ואקולוגיה. בתחומי החינוך ממשיכה הגאוגרפיה הרגיונלית להיות דרך הוראה מרכזית בהקניית יסודות הגאוגרפיה ברחבי העולם.[16][17]

מחקרי הגאוגרפיה הרגיונלית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני שהוקמה המחלקה לגאוגרפיה הראשונה בארץ, בשנת 1949 על ידי פרופ׳ דוד עמירן, כבר הופיעו בארץ ספרים עיוניים שנכתבו בגישת הגאוגרפיה הרגיונלית. בראש וראשונה צריך להזכיר את ספרו של פרופ׳ א״י ברוור, שהופיע ב-1928, והפך לספר היסוד על הגאוגרפיה של הארץ. הספר סיכם את המחקרים והידע של אותם ימים מתחומי הגאולוגיה והאקלים, ועד לניתוח נתונים סטטיסטיים ויישוביים. הספר ערוך בגישה הרגיונלית הקלאסית, אותה הכיר פרופ׳ בראוור מלימודי הגאוגרפיה באוניברסיטת וינה בתחילת המאה ה-20.[18]

ספרו של פרופ׳ דב ניר על מהות הגאוגרפיה הרגיונלית ושיטות המחקר הנהוגים בה

אפשר לכלול בקטגוריה של סקירות רגיונליות גם ספרים שהופיעו בשנות השלושים, בהוצאת ״אומנות״ ביוזמתה של הקק״ל בסדרת ספרים - תחת הכותרת ״לנוער, ספריית ארץ ישראל״. בסדרה הופיעו במשך כעשרים שנה ספרים על אישים, מקומות, מושגים בהיסטוריה הציונית וארץ ישראל. הספרים נכתבו על ידי מומחים לנושא באותה העת. הספרים הרגיונליים שירטטו תמונת מצב של האזור הנסקר מבחינת התנאים הגאוגרפיים, ההתיישבות וההיסטוריה לפני הציונות. בהמשך הספר מתוארות פעולות ההתיישבות הציונית באזור. אלה אינם חיבורים רגיונליים קלסיים, אבל השתמשו במתודה הרגיונלית לצורכי התעמולה של הקק״ל והפצתה בקרב הנוער. לדוגמה יכול לשמש ספרו של נתן שלם על עמק החולה.[19]

באמצע שנות השלושים הגיע לארץ ד״ר יהויקים פאפוריש, שלמד אף הוא גאוגרפיה באוניברסיטת וינה. הוא החל לכתוב ספרי לימוד רגיונליים, רובם לבתי הספר היסודיים, אך כתב גם כמה ספרים לבתי ספר תיכוניים ולסטודנטים, שהראשון שבהם היה ״גאורפיה של ארץ ישראל״ שהופיע ב 1940. משנות החמישים והילך חוברו ספרים רגיונליים רבים נוספים למערכת החינוך בארץ.

המחקר הרגיונלי באקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משהוקמה המחלקה לגאוגרפיה בירושלים (1949) תוכנית הלימודים שלה תוכננה על ידי פרופ׳ דוד עמירן. מאחר שלמד גאוגרפיה בגרמניה בסוף שנות העשרים וראשית השלושים, הוא חונך בתפיסת עולם שראתה בגאוגרפיה הרגיונלית את פיסגת המקצוע. לכן תוכנית הלימודים צריכה הייתה להכשיר את הסטודנטים למחקר רגיונלי. הוא קיווה שעבודות המחקר לתואר השני ולתואר השלישי יביאו בסופו של דבר למחקר כלל האזורים של ארץ ישראל.[20][21]

טקסט=
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ראשוני התלמידים במחלקה בירושלים, צעדו בנתיב הרגיונלי במחקריהם. פרופ׳ יהודה קרמון, כתב תיזה על עמק החולה, ומאוחר יותר על אזור השרון. עבודת הדוקטורט של פרופ׳ דב ניר הייתה על עמק בית שאן, פרופ׳ יהושע בן אריה, כתב על עמק הירדן התיכון. בכל העבודות האלה נשמרו העקרונות של מחקרים רגיונליים: סקירת התפתחות האזור ומאפייניו הפיזיים והאנושיים ודיון מסכם על ייחודו של האזור. למעשה המשותף לשלוש התיזות היה נהר הירדן והעמק שבו הוא עובר. בכל עמק נוצרו טיפוסי נוף אחרים עקב התנאים הפיזיים השונים וההיסטוריה המקומית.[22][23] במהלך השנים הבאות פרופ׳ דב ניר המשיך לפרסם ספרים למערכת החינוך התיכונית בגישה הרגיונלית, בנוסף להתמחותו בגיאומורפולגיה. אף פרופ׳ יהודה קרמון נהג בגישה זאת, וספרו שימש כספר חובה בקורסים אוניברסיטאיים על גאוגרפיה רגיונלית של ארץ ישראל.[24]

פרופ׳ דוד עמירן, שאף להביא את המידע הרגיונלי על הארץ כולה בביטוי גאוגרפי אחר - ״אטלס ישראל״. אטלס, שיסכם את כל הידע והמחקרים שנעשו ולהציגם במפות נושאיות. בהכנת אטלס ישראל השתתפו חוקרים מתחומי דעת מגוונים - קלימטולוגים, היסטוריונים, ארכאולוגים, גאולוגים ועוד. האטלס הופק בפורמט ענק על ידי ממשלת ישראל, כשמאחורי כל מפה נכתב טקסט מלווה. כך למעשה האטלס הפך למסמך רשמי רגיונלי על ארץ ישראל ומאפייניה הטבעיים והאנושיים. האטלס החל להופיע באמצע שנות ה-50, והופיעה בכמה מהדורות במשך כ-25 שנה.[25][26]

אחרית המחקר הרגיונלי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שצויין בראשית הערך, הפארדיגמה של הגאוגרפיה הרגיונלית, הלכה ונעלמה מהמחקר העולמי עקב השתנות תפיסת העולם במקצוע. מגמה זו חדרה גם לישראל, ותוכניות הלימודים באוניברסיטאות החלו להכניס יותר קורסים סיסטמטיים על חשבון קורסים רגיונליים. התהליך הנזכר הביא ליוזמה לערוך כנס מדעי בשנת 1975. בכנס ניסו מצודדי הגישה הרגיונלית לעשות חשבון נפש מקצועי. במבט לאחור על הדברים שנאמרו בכנס, תוך ידיעת ההתפתחות שהתרחשה בעולם הגאוגרפיה מאז - נראה כי הכנס היה שירת הברבור לרעיון הרגיונלי כגישת מחקר מדעית מרכזית של הגאוגרפיה בארץ.[27] את הכנס יזם פרופ׳ דב ניר שהיה מחשובי הרגיונליסטים בארץ. כל חייו האמין בגישה הרגיונליסטית וכתב ספרים אחדים בנושא. הוסיך לכך גם את ספר העיון המרכזי בשיטות המחקר בגאוגרפיה רגיונלית.[1] למרות מה שנאמר, על גסיסתה והעלמותה של הגאוגרפיה הרגיונלית מליבת הפארדיגמה הגאוגרפית, המשיך להיות ביקוש לטקסטים ותאורים רגיונליים, שעל חלקם כבר הצביעו בכנס. כך לדוגמה הצביע פרופ׳ ברוך קיפניס, על הצורך בגאוגרפיה רגיונלית בתהליכי תכנון אזוריים, שהתגלגלו לימים לסקרים וחוות דעת רגיונליות לוועדות תכנון ארציות. פרופ׳ ארנון סופר, שאף הוא מחסידי הגאוגרפיה הרגיונלית הצביעה על העלמות התחום כאופנה של רגע בעולם המחקרי, וקרא להמשיך לחקור ללמד ולפרסם בגישה זאת.[28] באותה העת הורגש צורך בקרב גאוגרפים להמשיך ולתאר ולחקור את אזורי הארץ שלא כוסו בעבודות המחלקה לגאוגרפיה בירושלים. היוזמה לכך הייתה של פרופ׳ אבשלום שמואלי מאוניברסיטת תל אביב, שהביא להופעתם של כמה סדרות של מחקרים רגיונליים. סדרות, אותם ערך עם עמיתים מאוניברסיטאות אחרות. הסדרות קבלו את שמות האזורים שנחקרו: ארצות הגליל, מחקרי יהודה ושומרון, ספר הנגב, אגן הים התיכון. שהופיעו במהלך שנות השמונים.[29]

לסיכום אפשר לומר כי גם בישראל, כמו בארצות רבות בעולם המערבי, המחקר הרגיונלי האקדמי נעלם תוך כדי שינוי תפיסת העולם המדעית של המקצוע. עם זאת הוא ממשיך להיות קיים ובולט במערכת החינוך, בה הגישה הרגיונלית משרתת צרכים של חינוך לאומי וקשר עם הארץ. יש לשער כי הוראת הגאוגרפיה בשיטה הרגיונלית מקבעת גם את הדימוי השכיח של הגאוגרפיה כמקצוע מדעי, דימוי ששונה לחלוטין מהמחקר המדעי הנערך במחלקות לגאוגרפיה בישראל ומחוצה לה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גאוגרפיה רגיונלית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ניר, ד. 1975, שיטות מחקר בגאוגרפיה רגיונלית, מאגנס, ירושלים בר-גל, ב., 2003, גאוגרפיה והחינוך הגאוגרפי, משרד החינוך והתרבות, הפיקוח על הגאוגרפיה, עמ 10-17
  2. ^ באינציקלופדיות שונות, כולל בויקפדיה, מופנמת הגאוגרפיה הרגיונלית דרך המבנה הפנימי של הערכים הנוגעים לארצות ואזורים. מבנה פנימי זה מנציח חלק מהרעיונות של הגאוגרפיה הרגיונלית על ידי תיאור סיסתמטי של הערכים: גאוגרפיה פיזית, היסטוריה, אוכלוסייה, כלכלה, פוליטיקה וכדומה.
  3. ^ הערת שוליים, ריטר כתב 19 כרכים, שקרא להם בשם הגרמני Erdkunde בתרגום מילולי ״מדעי האדמה״, אבל המונח הזה הפך בעולם דובר הגרמנית למונח נרדף המתאר את המילה ״גאוגרפיה״ עד היום
  4. ^ Kramer, F.l., 1959, A note on Carl Ritter, Geographical Review. 49, pp. 406-409 Link, M. 1981, Carl Ritter, Geographers Bibliographical studies, 5, pp 99-108
  5. ^ Preston E, J. and Geoffrey, M.J. 1981, All Possible worlds: A History of Geographical ideas, John Wiley, New York
  6. ^ אדריאנה וולף, 2017, המצאת הטבע: הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט הגיבור האבוד של המדע, שוקן, תל אביב
  7. ^ Dickinson R.E., 1969, The Makers of Modern Geography, Routledge and Kegan, London Dickinson, R.E. 1976, Regional Concept: The Anglo America Leaders, Routledge and Kegan, London
  8. ^ Holt-Jensen, A., 1981, Geography its history and Concepts, Harper and Row, London. pp.19-24
  9. ^ Preston E, J. and Geoffrey, M.J. 1981, All Possible worlds: A History of Geographical ideas, John Wiley, New York, pp.168-184
  10. ^ Holt-Jensen, A., 1981, Geography its history and Concepts, Harper and Row, London, pp. 27-32
  11. ^ אסטריד ממל, א., 1999, פילפזון גאוגרף גרמני יהודי, אופקים בגאוגרפיה, כרך 51, עמ 81-97
  12. ^ פרופ׳ אלפרד פילפזון היה גאוגרף יהודי מאוניברסיטת בון, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא גורש למחנה הריכוז טרזנשטדט, הוא שרד את תקופת מעצרו וכתב שם את קורות חייו, ואת התפתחותה של הגאוגרפיה בגרמניה באותם ימים. הוא מתאר כיצד יהדותם שלו ושל עמיתיו עמדה להם לרועץ בקידומם האקדמי. לאחר המלחמה, חזר לאוניברסיטת בון.
  13. ^ Holt-Jensen, A., Geography its history and Concepts, Harper and Row, London, pp. 31-33 Preston E, J. and Geoffrey, M.J. 1981, All Possible worlds: A History of Geographical ideas, John Wiley, London, pp. 172-185
  14. ^ Hartshorne, R., 1939, The Nature of Geography, Annals of the Association of American Geographer, voi. 29, pp. 173-658 Hartshorne, R., 1959, Perspective on Nature of Geography, Rand MacNally, Chicago
  15. ^ Dickinson R.E., 1969, The Makers of Modern Geography, Routledge and Kegan, London
  16. ^ Claval, P. 2007, Regional Geography: Past and Present, Geograpia Polonica, 80
  17. ^ סופר, א., 1975, גאוגרפיה רגיונלית - אופנה וישראל, תקצירי הרצאות ביום עיון בגאוגרפיה רגיונלית, אוניברסיטת חיפה, עמ 6–10. ניר, ד., 1975, למהות הגאוגרפיה הרגיונלית, תקצירי הרצאות ביום עיון בגאוגרפיה רגיונלית, אוניברסיטת חיפה, עמ 4.
  18. ^ בראוור, א״י, 1928, הארץ ספר לידיעת ארץ ישראל, דביר, תל אביב
  19. ^ נתן שלם, 1935, עמק החולה, ספריית ארץ ישראל של הקק״ל, חוברת 54, הוצאת אומנות, תל אביב
  20. ^ בר–גל, י, 1999, “על זקני השבט, הממשיכים והחדשים בגאוגרפיה הישראלית“, אופקים לגאוגרפיה, כרך 51, עמ‘ 7-39
  21. ^ בר–גל, י., 2002, ” כבר שמעתי שדנים עליך בסנט: החלטות במיסוד הגאוגרפיה באוניברסיטה העברית 1927-1949″, אצל, לבסקי, ח. (עורך) תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, מאגנס, כרך ב‘, 442-411
  22. ^ ניר, ד., 1966, בקעת בית שאן, הוצאת הקבוץ המאוחד, תל אביב בן אריה, י., 1965, עמק הירדן התיכון - נגב כנרות, הקיבוץ המאוחד, מרחביה
  23. ^ קרמון, י., 1956, עמק החולה הצפוני, פרק בחולדות הנוף של ארץ ישראל, מאגנס, ירושלים קרמון,י., 1959, התנאים הפיסיוגרפיים של השרון והשפעתם על התפתחותו היישובית, ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, כ"ב, עמ' 111-133
  24. ^ דב ניר ומנשה הראל ( 1960 ) הגאוגרפיה של ארץ ישראל, עם עובד, תל אביב. קרמון, י. ( 1977 ) גאוגרפיה של ארץ ישראל ואזוריה, תל אביב.
  25. ^ עמירן, ד. וחובריו, 1956, אטלס ישראל- מכלול מפות ארץ ישראל ומדינת ישראל, מוסד ביאליק, מחלקת המדידות, משרד העבודה, תל אביב
  26. ^ בר-גל, י. 2002,  מפות ולאומיות – קריאה מחודשת באטלס ישראל,  אופקים בגאוגרפיה, כרך 55, עמ 28-5
  27. ^ החוג לגאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה, 1975, הגאוגרפיה הרגיונלית כדיסצפלינה מחקר, תכנון והוראה, תקצירי הרצאות מיום עיון יוני 1975. סטנסיל
  28. ^ פרופ׳ ארנון סופר, המשיך לפרסם ספרים רגיונליים על המזרח התיכון כמו ספרו נהרות של אש, המאבק על המים במזרח התיכון, 1992, הוצאת עם עובד
  29. ^ שמואלי, א. וגרדוס, י.,(עורכים), 1979, ארץ הנגב, אדם ומידבר, הוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב שמואלי,א., קרמון, י., הורביץ, ג. (עורכים) 1983, אגן הים התיכון. משרד הביטחון, תל אביב שמואלי, א., סופר, א., וקליאוט, נ., (עורכים) 1983, ארצות הגליל, הוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב גרוסמן, ד., ושמואלי, א. (עורכים) 1990, השרון, בין ירקון לכרמל, הוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב