גאוגרפיה של סודאן
 | |
| יבשת | אפריקה |
|---|---|
| קואורדינטות | 15°00′N 30°00′E / 15.000°N 30.000°E |
| שטח | |
| דירוג שטח | 15 |
| שטח | 1,857,392 קמ"ר |
| אדמה | 1,731,671 קמ"ר (93.23%) |
| מים | 129,913 קמ"ר (6.99%) |
| גובה | |
| הנקודה הנמוכה | 0 מטר (ים סוף) |
| גובה ממוצע | 568 מטר |
| הנקודה הגבוהה | 3,071 מטר (Deriba Caldera) |
| מידע נוסף | |
| אורך קו החוף | 853 ק"מ |
| אורך הגבולות | 6,819 ק"מ |
| מדינות גובלות |
דרום סודאן, קניה, אוגנדה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לוב, מצרים, אריתריאה, צ'אד, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, אתיופיה, ביר טוויל, המזרח התיכון  |
| הנהר הארוך | הנילוס |
| אקלים | צחיח; צחיח למחצה בדרום |
  | |
סודאן ממוקמת בצפון מזרח אפריקה. שכנותיה הן מצרים בצפון, ים סוף בצפון-מזרח, אריתריאה ואתיופיה במזרח, דרום סודאן בדרום, הרפובליקה המרכז-אפריקאית בדרום-מערב, צ'אד במערב ולוב בצפון-מערב. בשטח של 1,857,392 קמ"ר, היא המדינה השלישית בגודלה באפריקה, אחרי אלג'יריה וההרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. היא הייתה המדינה הגדולה ביותר ביבשת עד שדרום סודאן התפצלה ממנה ב-2011.
אזורים גאוגרפיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צפון סודאן – השוכנת בין הגבול המצרי לסנאר (אנג') – מורכבת משני חלקים נבדלים, המדבר ועמק הנילוס.[1] ממזרח לנילוס משתרע מדבר נוביה (אנג') וממערב, מדבר לוב.[1] שני המדבריות סלעיים, עם חוליות הנעות על פני הנוף.[1] כמעט ואין משקעים במדבריות הללו.[1] המים במדבר לוב מוגבלים למספר בורות מים קטנים, כמו ביר אל-נטרון, שם מפלס המים מגיע אל פני השטח ויוצר בארות המספקות מים לנוודים, שיירות גמלים (אנ'), וסיורים מנהליים, אך אינם מספיקים לקיום נווה מדבר ואינם מספקים לאוכלוסייה קבועה.[1] במדבר נוביה אין נאות מדבר כלל.[1] דרך המדבר זורם עמק הנילוס, שרוחבה של רצועת האדמה הניתנת ליישוב בו לא עולה על שני קילומטרים ופוריותה תלויה בשיטפון השנתי.[1]
החזית המערבית של סודאן כוללת את האזורים המוכרים בשם דארפור וקורדופאן (אנג') שמשתרעים על 850,000 קילומטרים רבועים (328,000 מילים רבועים).[1] באופן מסורתי, אזור זה נחשב ליחידה אזורית אחת חרף ההבדלים הפיזיים.[1] התכונה הדומיננטית בכל השטח העצום הזה היא היעדרם של נחלי איתן; לכן אנשים ובעלי חיים חייבים להישאר בטווח הקרוב לבארות קבועות.[1] כתוצאה מכך, האוכלוסייה דלילה ומפוזרת באופן לא אחיד.[1] דארפור המערבית היא מישור גלי הנשלט על ידי הרכס הוולקני של הרי מארה, המתנשא לגובה 900 מטרים (3,000 רגל) מעל המישור הסודני; הניקוז מהרי מארה אל המישור מסוגל לקיים אוכלוסייה קבועה ומגוון של חיות בר (ראו יערות ההר הצחיחים של סהרה המזרחית (אנ')).[1] דארפור המערבית שונה מצפון ומזרח דארפור, שהם מדבריים-למחצה עם מעט מים, בין אם מנחלי אכזב המכונים ואדיות ובין אם מבארות המתייבשות בדרך כלל בחודשי החורף.[1] בצפון-מערב דארפור, וממשיך אל תוך צ'אד, שוכן האזור החריג המכונה "ג'יזו", בו גשמי חורף מזדמנים המגיעים מהים התיכון מספקים לעיתים קרובות מרעה מצוין עד ינואר או אף פברואר.[1] האזור הדרומי של מערב סודאן מוכר בשם "קוז", אזור של דיונות חול המתאפיין בעונת הגשמים במעטה מתגלגל של דשא, ובעל מקורות מים אמינים יותר בזכות בורות הקידוח שבו, בהשוואה לצפון.[1] הפסגה הגבוהה ביותר בסודאן – קלדרת דריבה (אנ'), שבהרי מארה – נמצאת באזור זה. מאפיין ייחודי של מערב סודאן הוא רכס הרי נובה (אנג') שבדרום-מזרח קורדופאן במרכז המדינה, אשכול של גבעות מבודדות בצורת כיפה, דמויות ראש סוכר, המתרוממות בתלילות ובפתאומיות מהמישור הסודאני הגדול.[1] גבעות רבות מבודדות ומשתרעות על פני מספר קילומטרים רבועים בלבד, אך יש מספר גבעות גדולות עם עמקים פנימיים החוצים את ההרים גבוה מעל המישור.[1]
האזור המובחן השלישי של סודאן הוא מישורי החרסית המרכזיים המשתרעים מזרחה מהרי נובה עד לגבול האתיופי, ונקטעים רק על ידי גבעות אינגסאנה, ומחרטום בצפון עד לקצוות הרחוקים של דרום סודאן.[1] בין נהרות דינדר (אנ') וראהאד (אנ'), רכס נמוך יורד מהרמה האתיופית אל מול המישורים השכנים המעוטרים בגבעות המזדמנות.[1] מישורי החרסית המרכזיים מהווים את עמוד השדרה של כלכלת סודאן בשל כמות היישובים הגדולה הנמצאת שם הודות לזמינות המים.[1] בלב מישורי החרסית המרכזיים שוכנת ה"ג'זירה" (פירושה המילולי בערבית "חצי אי"), האדמה שבין הנילוס הכחול להנילוס הלבן, שם פותחה תוכנית אל-ג'זירה הגדולה (אנ').[1] פרויקט זה מגדל כותנה לייצוא, ומאז ומתמיד ייצר יותר ממחצית מהכנסות סודאן ורווחי הייצוא שלה.[1]
צפון-מזרחית למישורי החרסית המרכזיים שוכן אזור מזרח סודאן, המחולק בין מדבר למדבר-למחצה וכולל את בוטאנה (אנ'), את דלתת קאש (אנג'), את הרי ים סוף (אנ'), ואת המישור החופי.[1] בוטאנה הוא אזור גלי בין חרטום לקסאלה (אנג') המספק מרעה טוב לבקר, כבשים ועיזים.[1] ממזרח לבוטאנה נמצאת תצורה גאולוגית המוכרת בשם דלתת קאש.[1] במקור זו הייתה שקערורית, אך התמלאה בחול ובוץ שהובאו על ידי שיטפונות של נהר קאש (אנג'), ויצרו דלתה מעל למישור הסובב.[1] האזור, המשתרע 100 קילומטרים צפונית לקסאלה, כולו מושקה על ידי הקאש והוא ערבת עשב עשירה ומעובדת היטב זמן רב לאחר שהנהר מציף את הדלתה שלו.[1] עצים ושיחים מספקים מרעה לגמלים המגיעים מהצפון, והאדמה העשירה והלחה מספקת שפע של יבולי מזון וכותנה.[1]
צפונית לקאש שוכנים הרי ים סוף.[1] יבשים, קודרים וקרירים יותר מהאדמה הסובבת, במיוחד בשיא חום הקיץ הסודני, הם משתרעים צפונה אל תוך מצרים, מסת גבעות מעורבות שבה החיים קשים ובלתי צפויים עבור תושביה בני הבג'ה (אנג').[1] מתחת להרים משתרע מישור החוף של ים סוף, שרוחבו נע מכחמישים ושישה קילומטרים בדרום, ליד תוקר (אנ'), ועד כעשרים וארבעה קילומטרים ליד הגבול המצרי.[1] מישור החוף סלעי, יבש וצחיח.[1] הים באזור הסמוך לחוף עשיר בשוניות אלמוגים.[1]
גאוגרפיה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – סודאן
סודאן מחולקת ל-18 מדינות ואזור אחד בעל מעמד מנהלי מיוחד. מדינות סודאן הן:
- ח'רטום
- צפון קורדופאן (אנג')
- הצפונית (אנג')
- קסאלה (אנג')
- הנילוס הכחול (אנג')
- צפון דארפור
- דרום דארפור
- דרום קורדופאן (אנג')
- אל-ג'זירה
- הנילוס הלבן (אנג')
- נהר הנילוס (אנג')
- אל-בחר אל-אחמר
- אל-קדארף (אנג')
- סנאר (אנג')
- מערב דארפור (אנג')
- מרכז דארפור
- מזרח דארפור (אנג')
- מערב קורדופאן (אנג') (בוטלה ב-2005; הוקמה מחדש ב-2013)[2]
בעקבות הסכם השלום הכולל (אנג') שנחתם ב-2005, למחוז אביי הוענק מעמד מנהלי מיוחד, ולאחר עצמאותה של דרום סודאן ב-2011, הוא נחשב כשייך בו-זמנית הן לרפובליקת סודאן והן לרפובליקת דרום סודאן, למעשה קונדומיניום (אנג').
שטח וגבולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שטח
- השוואת שטח
- גבולות יבשתיים
- סך הכול: 6,819 קילומטרים (4,237 מיל).[3]
- מדינות גובלות:
איים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסודאן איים הממוקמים בנילוס[4] ובנהרות נוספים, באגמים ובמאגרים ובים סוף.
איי נהר
[עריכת קוד מקור | עריכה]איי ים סוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]מפרץ דונגונאב
[עריכת קוד מקור | עריכה]איי מוקוואר (ג'זירת מגרסאם), ג'זירת מייתב, ג'זירת באייר, ג'וזור תלאת.
ארכיפלג סואקין
[עריכת קוד מקור | עריכה]טאלה טאלה, איי כביר, איי טימאשיה, דאר אה תראס, אנדי סלי, איי מסמארהו, איי אבו עיסא, איי דהראת אד דאק חילת, איי אד דום אש שייח', דארקה, מיום, זהראת ע'אב, ג'זירת זהראת עאביד, גזירת אירי, סייל בחר, גזירת עאביד, גזירת וואהמאן, ג'זאיר עמארת, איי קובאן, איי בכייאי, גזאיר חייס וא כראי, איי סאקיר, איי סומאר, האי הארוך, איי גאפ, שני האיים.
איי אגמים ומאגרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מאגר רוזייריס
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'זירת מקנזה, ג'זירת אבו אושר, ג'זירת מולווה.
מאגר ג'בל אוליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גזראת ג'נט.
אגם אר-רהד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארבעה איים קטנים ואיים זעירים אחדים.
אקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
.svg)
אף שסודאן שוכנת בתוך האזור הטרופי, האקלים נע מצחיח קיצוני בצפון ועד טרופי-לח-ויבש בדרום-מערב הרחוק.[5] הטמפרטורות אינן משתנות משמעותית בין העונות באף אחד מהאזורים; המשתנים האקלימיים המשמעותיים ביותר הם כמות המשקעים ואורך עונות הגשם והיובש.[5] השונות באורך עונות הגשם והיובש תלויה באיזה משני זרמי אוויר שולט: רוחות צפוניות יבשות מהסהרה ומחצי האי ערב, או רוחות דרום-מערביות לחות מאגן נהר קונגו ורוחות דרום-מזרחיות מהאוקיינוס ההודי.[5]
מינואר עד מרץ, המדינה נתונה להשפעת רוחות יבשות מצפון-מזרח.[5] יש מעט מאוד משקעים ברחבי המדינה, פרט לאזור קטן בצפון-מערב סודאן שם הרוחות עוברות מעל הים התיכון ומביאות גשמים קלים מזדמנים.[5] בתחילת אפריל, הרוחות הלחות מדרום-מערב כבר מגיעות לדרום סודאן ומביאות גשמים כבדים וסופות רעמים.[5] ביולי, האוויר הלח מגיע לחרטום, ובאוגוסט הוא מגיע עד לגבולותיו הצפוניים הרגילים סביב אבו חמד (אנ'), ולעיתים עד לגבול המצרי.[5] הזרם נחלש ככל שהוא מתפשט צפונה.[5] בספטמבר מתחילות הרוחות היבשות מצפון-מזרח להתחזק ולדחוף דרומה, ועד סוף דצמבר הן מכסות את כל המדינה.[5] לחרטום עונת גשמים בת שלושה חודשים (יולי–ספטמבר) עם ממוצע משקעים שנתי של 161 מילימטרים (6.3 אינץ'); לאטברה (אנג') יש ממטרים באוגוסט המניבים ממוצע שנתי של 74 מילימטרים (2.9 אינץ') בלבד.[5]
בשנים מסוימות, הגעת הרוחות הדרום-מערביות וגשמיהן במרכז סודאן עלולה להתעכב, ולעיתים הן אינן מגיעות כלל.[5] כשזה קורה, בצורת ורעב באים בעקבותיהן.[5] בעשורים של שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 הרוחות הדרום-מערביות אחרו לעיתים קרובות, עם תוצאות הרסניות עבור העם והכלכלה הסודנית.[5]
הטמפרטורות הגבוהות ביותר הן בסוף עונת היובש, כשהשמיים הבהירים והאוויר היבש מאפשרים להן לעלות.[5] הדרום הרחוק, לעומת זאת, עם עונת יובש קצרה בלבד, מתאפיין בטמפרטורות גבוהות ואחידות לאורך כל השנה.[5] בחרטום, החודשים החמים ביותר הם מאי ויוני, כשהטמפרטורות הגבוהות הממוצעות הן 41°C והטמפרטורה יכולה להגיע ל־48°C.[5] אזור צפון סודאן, עם עונת הגשמים הקצרה שלו, חווה טמפרטורות יום גבוהות מאוד כל השנה, פרט לחודשי החורף בצפון-מערב שם יש מעט משקעים בינואר ובפברואר.[5] התנאים באזורים ההרריים בדרך כלל קרירים יותר, והטמפרטורות ביום החמות בעונת היובש ברחבי מרכז וצפון סודאן צונחות במהירות לאחר השקיעה.[5] הטמפרטורה הממוצעת בחרטום היא 15°C בינואר, ויורדת עד 6°C לאחר מעבר חזית קרה בחורף.[5]
החבוב (אנג'), סופת אבק אלימה, יכולה להתרחש במרכז סודאן כשהזרם הלח מדרום-מערב מגיע לראשונה (מאי עד יולי).[5] האוויר הלח והלא יציב יוצר סופות רעמים בחום אחר הצהריים.[5] זרימת האוויר הראשונית מסופה מתקרבת יוצרת קיר ענק צהוב/אדום של חול וטין שיכול להפחית את הראות באופן זמני עד לאפס.[5]
אזורי מדבר במרכז ובצפון סודאן הם בין המקומות היבשים והשמשיים ביותר עלי אדמות: משך שעות השמש רציף לאורך כל השנה ועולה מעל 4,000 שעות, כ-91% מהזמן, כשהשמיים בהירים לחלוטין כל העת.[דרוש מקור] אזורים סביב ואדי חלפא ולאורך הגבול המצרי יכולים לעבור בקלות שנים רבות או עשורים רבים בלי לראות גשם כלל.[דרוש מקור] הם גם בין המקומות החמים ביותר הן בקיץ והן ב"חורף" שלהם: הטמפרטורות הגבוהות הממוצעות עולות בקביעות על 40 מעלות צלזיוס (104 מעלות פרנהייט) במשך ארבעה עד כמעט שישה חודשים בשנה, ומגיעות לשיא של כ-45 מעלות צלזיוס (113 מעלות פרנהייט) במקומות מסוימים, והטמפרטורות הגבוהות הממוצעות נותרות מעל 24 מעלות צלזיוס (75.2 מעלות פרנהייט) באזור הצפוני ביותר ומעל 30 מעלות צלזיוס (86 מעלות פרנהייט) במקומות כמו אטברה (אנג') או מרואה.
הידרולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרט לאזור קטן בצפון-מזרח סודאן, שם ואדיות מנקזים את הנגר המזדמן אל ים סוף, ונהרות מאריתריאה הזורמים לתוך בריכות אידוי רדודות ממערב להרי ים סוף, כל המדינה מנוקזת על ידי הנילוס ושני יובליו העיקריים, הנילוס הכחול והנילוס הלבן.[6] הנהר הארוך בעולם, הנילוס, זורם למשך 6,737 קילומטרים ממקורותיו הרחוקים ביותר במרכז אפריקה ועד לים התיכון.[6] חשיבותו של הנילוס מוכרת מאז ימי המקרא; במשך מאות שנים היה הנהר קו החיים של סודאן.[6] כ-18,900 קילומטרים רבועים (7,300 מילים רבועים) הושקו נכון ל-2012.[3]
הנילוס הכחול זורם מהרמה האתיופית עד שהוא נפגש עם הנילוס הלבן בחרטום.[6] הנילוס הכחול הוא הקטן מבין שני הנהרות; זרימתו מהווה בדרך כלל רק שישית מהזרימה הכוללת.[6] באוגוסט, לעומת זאת, הגשמים ברמה האתיופית מגדילים את הנילוס הכחול עד שהוא מהווה 90 אחוזים מכלל זרימת הנילוס.[6] סודאן בנתה מספר סכרים כדי להסדיר את זרימת הנהר, ובהם סכר רוזייריס, כמאה קילומטרים מהגבול האתיופי, והגדול מביניהם, סכר סנאר בגובה 40 מטרים שנבנה ב-1925 בסנאר (אנג').[6][7] שני היובלים העיקריים של הנילוס הכחול, דינדר (אנ') וראהאד (אנ'), נובעים ברמה האתיופית ומזרימים מים לנילוס הכחול רק בעונת המים הגבוהים בקיץ.[6] בשארית השנה, זרימתם מצטמצמת לבריכות בערוצי נהר חוליים.[6]
הנילוס הלבן זורם צפונה ממרכז אפריקה, מנקז את אגם ויקטוריה ואזורים הרריים באוגנדה, רואנדה ובורונדי.[6] דרומית לחרטום, הבריטים בנו את סכר ג'בל אל-אוליה (אנ') ב-1937 כדי לאגור את מי הנילוס הלבן ואז לשחררם בסתיו כשזרימת הנילוס הכחול נחלשת.[6] חלק גדול מהמים מהמאגר הוסטו לפרויקטי השקיה במרכז סודאן וחלק גדול מהשארית מתאדה.[6] בעקבות אלה, משקעי הסחף צמצמו את הזרימה הכוללת.[6]
צפונית לחרטום, הנילוס זורם דרך המדבר בתבנית דמוית S גדולה עד שהוא נשפך אל אגם נאצר מאחורי סכר אסואן הגבוה במצרים.[6] הנהר זורם באיטיות מעבר לחרטום, ויורד מעט בגובה, אף שחמישה אשדים מפריעים לתחבורה על פני הנהר בזמנים של מים נמוכים.[6] נהר עטברה, הזורם מאתיופיה, הוא היובל היחיד צפונית לחרטום, ומימיו מגיעים לנילוס רק מיולי עד דצמבר.[6] בשארית השנה, ערוץ עטברה יבש, פרט למספר בריכות ומקוואות.[6]
קרקעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניתן לחלק את קרקעות המדינה גאוגרפית למספר קבוצות: הקרקעות החוליות של האזורים הצפוניים ומרכז-המערביים, קרקעות החרסית של האזור המרכזי, וקרקעות הלטריט של הדרום.[8] פחות נרחבת ומפוזרת באופן רחב, אך בעלת חשיבות כלכלית גדולה, היא קבוצה נוספת המורכבת מקרקעות סחף הנמצאות לאורך המקטעים התחתונים של הנילוס הלבן והכחול, לאורך הנילוס עד אגם נוביה, בדלתת נהר קאש באזור קסאלה, ובדלתת ברקה (אנג') באזור תוקר ליד ים סוף במדינת קסאלה.[8]
מבחינה חקלאית, הקרקעות החשובות ביותר הן קרקעות החרסית במרכז סודאן, המשתרעות ממערב לקסאלה ולדרום קורדופאן.[8] הן מוכרות כקרקעות מתבקעות בשל הנוהג לאפשר להן להתייבש ולהיסדק בחודשי היובש כדי לשקם את חדירותן, והן משמשות באל-ג'זירה ובח'שם אל-קרבה לעיבוד מושקה.[8] ממזרח לנילוס הכחול, שטחים גדולים משמשים ליבולים המושקים מגשמים.[8] ממערב לנילוס הלבן, קרקעות אלו משמשות את החקלאים המסורתיים לגידול סתוויון, שומשום, בוטנים, ובאזור סביב הרי נובה כותנה.[8] החלק הדרומי של אזור קרקעות החרסית שוכן במישור ההצפה הרחב של המקטעים העליונים של הנילוס הלבן ויובליו, ומכסה את רוב מדינת הנילוס העליון ואת עליון בחר אל-ע'זאל בדרום סודאן.[8] נתון למשקעים כבדים בעונת הגשמים, מישור ההצפה עצמו מוצף למשך ארבעה עד שישה חודשים – אזור ביצתי גדול, ביצת סוד בדרום סודאן, מוצף באופן קבוע – והאזורים הסמוכים מוצפים לחודש או חודשיים.[8] באופן כללי אזור זה אינו מתאים לגידולים, אך העשבים שהוא תומך בהם בתקופות היובש משמשים למרעה.[8]
הקרקעות החוליות באזורים הצחיחים-למחצה דרומית למדבר בצפון קורדופאן וצפון דארפור תומכות בצמחייה המשמשת למרעה.[8] בחלק הדרומי של מדינות אלו ובמערב ודרום דארפור נמצאים חולות ה"קוז" הנקראים כך.[8] חולות הקוז הם האזור העיקרי שממנו מופק גומי ערבי באמצעות חריצת "שיטה סנגלית" (אנ') (המוכרת מקומית בשם חשאב (Hashab)). עץ זה גדל בקלות באזור, ומגדלים לעיתים נוטעים עצי חשאב כאשר האדמה חוזרת לשדה בור.[8] אף שגידול משק חי הוא הפעילות העיקרית באזור זה, מתקיימת גם כמות משמעותית של עיבוד יבולים, בעיקר דוחן פנינה.[8] בוטנים ושומשום מגודלים באופן תעשייתי.[8]
משאבי טבע
[עריכת קוד מקור | עריכה]נפט הוא המשאב הטבעי החשוב ביותר של סודאן. למדינה גם מרבצים משמעותיים של כרום, נחושת, עפרת ברזל, מיקה, כסף, זהב, טונגסטן, ואבץ.
בעיות סביבתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סודאן מתמודדת עם בעיות סביבתיות חמורות, רובן קשורות לזמינות המים או לסילוקם.[6] ביניהן מדבור, הידרדרות קרקע (אנג'), וכריתת יערות.[6] מדבור, ההיסחפות הדרומית של הגבול בין מדבר למדבר-למחצה, התרחשה בקצב מוערך של 50 עד 200 קילומטרים מאז שהחלו רישומי משקעים וצמחייה בשנות ה-30 של המאה ה-20.[6] השפעתו הבולטת ביותר הייתה בצפון דארפור ובצפון קורדופאן.[6] סביר שהמדבור ימשיך בהתקדמותו הדרומית בשל הירידה בכמות המשקעים ויוביל להמשך אובדן קרקע פורייה.[6] חקלאות, ובפרט חקלאות ממוכנת המתוכננת והמנוהלת בצורה גרועה, הובילה להידרדרות קרקע, זיהום מים ובעיות נלוות.[6] הידרדרות הקרקע נבעה גם מגידול בלתי מבוקר של עדרי המשק החי מאז שנות ה-60 של המאה ה-20, שניצלו יתר על המידה את שטחי המרעה.[6] כריתת היערות התרחשה בקצב מדאיג.[6] ייתכן שסודאן כולה איבדה כמעט 12 אחוזים מכיסוי היערות שלה בין 1990 ל-2005, כ-8.8 מיליון הקטרים, אובדן שנגרם בעיקר מפינוי קרקעות ומצרכי אנרגיה.[6]
בנוסף לבעיות הסביבתיות של סודאן, שנים ארוכות של מלחמה הולידו מחנות עקורים שנוסדו בעקבותיהן, ותושביהן משנים את האדמות שסביבם בחיפוש אחר מים, דלק ומזון.[6] מומחים מהאומות המאוחדות צופים שתוכנית בניית הסכרים הנוכחית של סודאן על הנילוס ויובליו תגרום לשחיקת גדות הנהר ולאובדן סחף מזין.[6] באזורים העירוניים, הזרימה המהירה והבלתי מבוקרת של אוכלוסייה לחרטום ולערים ולעיירות אחרות, וההיעדר הכללי של מתקנים לניהול פסולת מוצקה וביוב, נמנים עם החששות הסביבתיים המרכזיים.[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 Bechtold, Peter K. (2015). "Geographic regions" (PDF). In Berry, LaVerle (ed.). Sudan: a country study (5th ed.). Washington, D.C.: Federal Research Division, Library of Congress. pp. 63–66. ISBN 978-0-8444-0750-0. Though published in 2015, this work covers events in the whole of Sudan (including present-day South Sudan) until the 2011 secession of South Sudan.
- ↑ "Sudan shuffles governors of Kordofan states including ICC suspect - Sudan Tribune: Plural news and views on Sudan". www.sudantribune.com. באוקטובר 2013.
- 1 2 3 4 5 6 "Sudan". World Factbook. Central Intelligence Agency. אורכב מ-המקור ב-11 בינואר 2021.
- ↑ "Kassinger Islands.. touch of magic". Sudan Scoop (באנגלית). 2022-05-05. אורכב מהמקור ב-5 במאי 2022.
{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: unfit URL (link) - 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 Bechtold, Peter K. (2015). "Climate" (PDF). In Berry, LaVerle (ed.). Sudan: a country study (5th ed.). Washington, D.C.: Federal Research Division, Library of Congress. pp. 70–71. ISBN 978-0-8444-0750-0. Though published in 2015, this work covers events in the whole of Sudan (including present-day South Sudan) until the 2011 secession of South Sudan.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23 24 25 26 27 28 29 Bechtold, Peter K. (2015). "Hydrology" (PDF). In Berry, LaVerle (ed.). Sudan: a country study (5th ed.). Washington, D.C.: Federal Research Division, Library of Congress. pp. 67–70. ISBN 978-0-8444-0750-0. Though published in 2015, this work covers events in the whole of Sudan (including present-day South Sudan) until the 2011 secession of South Sudan.
- ↑ "Water infrastructure in the Nile Basin" (PDF). Food and Agriculture Organization. 19 ביולי 2011. Metadata about the map is available here.
- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Bechtold, Peter K. (2015). "Soils" (PDF). In Berry, LaVerle (ed.). Sudan: a country study (5th ed.). Washington, D.C.: Federal Research Division, Library of Congress. pp. 66–67. ISBN 978-0-8444-0750-0. Though published in 2015, this work covers events in the whole of Sudan (including present-day South Sudan) until the 2011 secession of South Sudan.