גאומטריה דיפרנציאלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גאומטריה דיפרנציאלית היא ענף מתמטי העושה שימוש בכלים של החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי כדי לבחון בעיות בגאומטריה. הענף פותח לראשונה במאות ה-18 וה-19 על בסיס התאוריה של עקומות במישור ובמרחב והתאוריה של משטחים במרחבים אוקלידים תלת-ממדיים. מאז סוף המאה ה-19 גאומטריה דיפרנציאלית עוסקת בעיקר במבנים גאומטריים על יריעות דיפרנציאליות. הגאומטריה הדיפרנציאלית קשורה במובנים רבים לענף טופולוגיה דיפרנציאלית ולהיבטים הגאומטריים של תורת המשוואות הדיפרנציאליות. גריגורי פרלמן, שהשתמש בזרימת ריצ'י כדי להוכיח את השערת פואנקרה, סיפק דוגמה אקטואלית לכוחה של הגאומטריה הדיפרנציאלית בפתירת שאלות בטופולוגיה והדגים את חשיבותן של השיטות האנלטיות.

ענפים בגאומטריה דיפרנציאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאומטריה רימאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאומטריה רימאנית עוסקת ביריעות רימאניות, שהן יריעות חלקות עם מטריקה רימאנית — מושג המבטא מרחק באמצעות התאמה המתאימה לכל נקודה ביריעה, תבנית ביליניארית סימטרית וחיובית לחלוטין על המרחב המשיק. גאומטריה רימאנית מכלילה את הגאומטריה האוקלידית למרחבים שאינם בהכרח שטוחים, אך עדיין דומים למרחב האוקלידי בכל נקודה באופן "אינפיניטסימלי", כלומר, בדרגה הראשונה של קירוב. להרבה מושגים המבוססים על אורך, כגון אורך הקשת של עקומה, השטח של תחום במישור והנפח של גופים, יש מושגים מקבילים בגאומטריה רימאנית. גם לרעיון של נגזרת כיוונית של פונקציה מרובת משתנים יש מקבילה בגאומטריה הרימאנית — נגזרת קו-וריאנטית של טנזור. באופן כללי, טכניקות ורעיונות רבים מתחומי האנליזה והמשוואות הדיפרנציאליות הוכללו ליריעות רימאניות בהצלחה מרובה.

דיפאומורפיזם משמר מרחק בין יריעות רימאניות מכונה איזומטריה. מושג זה ניתן להגדיר גם באופן מקומי, כלומר עבור סביבה של נקודות. כל שתי עקומות רגילות הן איזומטריות זו לזו. אך עבור משטחים, לקיום איזומטריה מקומית כבר נדרשים כמה תנאים חזקים על המטריקות שלהם, כפי שהוכיח גאוס בTheorema Egregium שלו: עקמומיות גאוס של הנקודות המתאימות חייבת להיות זהה. בממדים גבוהים יותר, גודל אינווריאנטי חשוב הקשור ליריעות רימאניות הוא טנזור העקמומיות של רימן המודד עד-כמה היריעה קרובה ללהיות שטוחה. מחלקה חשובה של יריעות רימאניות הן המרחבים הרימאניים הסימטריים, ולהם עקמומיות קבועה. הם הדבר הקרוב ביותר למישור ולמרחב ה"רגילים", בהם עוסקות הן הגאומטריה האוקלידית והן הגאומטריה הלא-אוקלידית.

גאומטריה פסאודו-רימאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאומטריה פסאודו-רימאנית מהווה הכללה של הגאומטריה הרימאנית למקרה בו הטנזור המטרי אינו בהכרח חיובי לחלוטין. מקרה פרטי הוא היריעה הלורנציאנית, המהווה את הבסיס המתמטי לתורת היחסות הכללית.

גאומטריית פינסלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאומטרית פינסלר היא הענף המתמטי העוסק בחקר יריעת פינסלר — יריעה דיפרנציאלית עם מטריקת פינסלר, כלומר, פונקציה חלקה המתאימה לכל נקודה ביריעה נורמה על המרחב המשיק. מטריקת פינסלר היא מבנה הרבה יותר כללי ממטריקה רימאנית. מבנה פינסלר על יריעה הוא פונקציה המקיימת:

  1. לכל ב- ומספר ממשי : .
  2. גזירה אינסוף פעמים ב-.
  3. ההסיאן של הוא מטריצה חיובית לחלוטין.

גאומטריה סימפלקטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאומטריה סימפלקטית היא הענף המתמטי העוסק בחקר יריעות סימפלקטיות. יריעה כמעט-סימפלקטית היא יריעה דיפרנציאלית עם התאמה חלקה של תבנית ביליניארית אנטי-סימטרית ולא-מנוונת המוגדרת על כל מרחב משיק; כלומר, דו-תבנית (תבנית דיפרנציאלית מדרגה 2) לא-מנוונת, , המכונה התבנית הסימפלקטית. יריעה סימפלקטית היא יריעה כמעט-סימפלקטית עבורה התבנית הסימפלקטית היא תבנית סגורה: .

דיפאומורפיזם בין שתי יריעות סימפלקטיות המשמר את התבנית הסימפלקטית מכונה סימפלקטומורפיזם. מכיוון שתבנית ביליניארית אנטי-סימטרית ולא-מנוונת יכולה להתקיים רק על מרחב וקטורי מממד זוגי, ליריעות סימפלקטיות בהכרח יש ממד זוגי. בשני ממדים, יריעה סימפלקטית היא פשוט משטח עם אלמנט שטח, וסימפלקטומורפיזם הוא דיפאומורפיזם משמר שטח. מרחב המופע של מערכת מכנית הוא יריעה סימפלקטית והן הופיעו באופן סמוי עוד בעבודתו של לגרנז' על מכניקה אנליטית, ומאוחר יותר בניסוח של יעקבי והמילטון למכניקה הקלאסיתהמכניקה ההמילטונית.

בניגוד לגאומטריה רימאנית, שם העקמומיות מהווה אינווריאנט מקומי של יריעות רימאניות, משפט דארבּוּ מוכיח כי כל היריעות הסימפלקטיות הן איזומורפיות מקומית. אם-כן, האינווריאנטים היחידים של יריעות סימפלקטיות הם גלובליים, וטופולוגיה ותכונות טופולוגיות משחקות תפקיד חשוב בגאומטריה סימפלקטית. התוצאה המתמטית הראשונה שאפשר לייחס לגאומטריה סימפלקטית היא ככל-הנראה משפט פואנקרה-בירקהוף, שהתחיל למעשה כהשערה של פואנקרה והוכח ב-1912 על ידי בירקהוף. באופן פשטני, המשפט קובע שאם מיפוי משמר שטח של טבעת לעצמה, מעביר נקודות בגבול הפנימי של הטבעת ונקודות בגבול החיצוני של הטבעת לכיוונים נגדיים, אז קיימות לפחות שתי נקודות שבת.

גאומטריית מגע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאומטריית מגע עוסקת ביריעות מסוימות מדרגה אי-זוגית. במובנים רבים, היא משלימה את הגאומטריה הסימפלקטית וכמוה, גאומטריית המגע התפתחה בעקבות שאלות במכניקה קלאסית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]