גאורגה שטפאן, שליט מולדובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גאורגה (גאורגיצה) שטפאן צ'אור
Gheorghe (Gheorghiţă) Ştefan Ceaur
106 - Gheorghe Stefan.jpg
גאורגה שטפאן, בתמונה מן התקופה שבה מוצג בטעות כשליט קונסטנטין שרבאן
פטירה דצמבר 1668
שצ'צ'ין אז בשליטת שוודיה, בימינו פולין
מדינה נסיכות מולדובה
עיסוק לוגופט עריכת הנתון בוויקינתונים
בת זוג הראשונה:לא ידועה, השנייה:ספטה בואול
שושלת משפחת צ'אור
תואר וויווד מולדובה
כינוי "בורדוז'ה", "בורודפה" ("הגוץ" או "השמן")
אב דומיטראשקו שטפאן צ'אור
אם זיניקה
וויווד מולדובה
13 באפריל 16538 במאי 1653
(3 שבועות ו-5 ימים)
וויווד מולדובה
16 ביולי 165313 במרץ 1658
(4 שנים ו-34 שבועות)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גאורגה שטפאן (גאורגה או גאורגיצה שטפאן צ'אור,[1] לעיתים רחוקות ידוע גם כ"בוּרדוּז'ה" Burduja או "בורדופה" Burdufă, במובן של "הגוץ" או "השמן"), ברומנית Gheorghe (Gheorghiţă) Ştefan Ceaur ‏, ? - 1668 שצ'צ'ין) היה שליט נסיכות מולדובה בין 3 באפריל 1653 ו-28 באפריל 1653 ובין 8 באפריל או 16 ביולי 1653 - ו-13 במרץ 1658.

רקע משפחתי ושנות צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאורגה שטפאן לא היה צאצא לשושלת נסיכית אלא בן של בויאר מהאמידים בנסיכות, הלוגופט הגדול דומיטראשקו שטפאן המכונה "צ'אוּר" ושל אשתו, זיניקה, בת של הוורניק מוגלדיה. לגאורגה שטפאן היו, ככל הנראה שני אחים - וסילה וגריגורה ואחות - קתרינה.

אחרי לימודים בפולין, בשנת 1638' בימי השליט וסילה לופו' קיבל גאורגה שטפאן את התואר של פוסטלניק בדרגה שלישית ("טרטי-פוסטלניק")[2] הועלה אחר כך לתואר סלוג'ר גדול (1646-1645), ספטאר גדול (1650-1647) ולבסוף לדרגת לוגופט גדול, כמו אביו.[3]

שלטונו הראשון הקצר - אפריל-מאי 1653[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידודו של מאתיי בסאראב, שליט ולאכיה שהיה בסכסוך קשה עם השליט של מולדובה ובתמיכת שליט טרנסילבניה, גיירג' ראקוצי השני,[4] הנהיג גאורגה שטפאן מרד נגד שלטונו של וסילה לופו. את ראקוצי הכיר עוד בשנות ה-1640 כשעזר לו לשווק שוורים במולדובה.[5]. את תמיכתו ניסה גאורגה שטפאן להשיג מבעוד מועד בעת שביקר ב-1648 כשליח של וסילה לופו בחצר באלבה יוליה. כפי שציין הכרוניקן מירון קוסטין "במקום ענייני אדונו, דאג בשליחויותיו לסדר את המלכות לעצמו". לקנוניה זו של גאורגה שטפאן היו עילות אישיות ולאומיות: טען שהנסיך לופו פגע בכבודה של אשתו כשחיזר אחריה בהיעדרותו והתרעם נגד מה שנראתה לו ההפליה מצד השליט של בויארים רומנים לטובת היוונים (ה"דיוואן" - מועצת הבויארים הבכירים הגיעה למנות בסוף מלוכתו של ואסילה לופו 7 יוונים ו3 רומנים)[6]. בעזרת סיוע צבאי הונגרי מטרנסילבניה - כוחות בפיקודו של יאנוש קמני שפלשו בקרבת העיר רומאן- ותמיכה ולאכית - כוח בפיקודו של דיאיקול ספטארול ונכנס למולדובה דרך פוקשאן[7]- הצליח גאורגה שטפאן ב 3-4 באפריל 1653 להבריח את ואסילה לופו אל חוטין ואל השטחים שבשליטת בני בריתו הקוזקים. אך תוך זמן קצר התאושש לופו, חזר למולדובה בעזרת חיל משלוח קוזאקי בפיקוד חתנו הטרי טימיש חמלניצקי, בנו של ההטמאן בוגדן חמלניצקי, והביס את גאורגה שטפאן בקרב פופריקאן על נהר ז'יז'יה (1 במאי 1653). גם החיילים הטרנסילבנים נחלו תבוסה במעבר אויטוז מידי עובדי מכרות המלח מטרגו אוקנה. הקוזאקים שדדו את יאשי, כולל את אוצרות הארמון המלכותי ועשו פרעות ביהודים וביוונים.[8] ואסילה לופו שב לשלטון בעוד שיריבו, גאורגה שטפאן, נמלט לוולאכיה.

לאחר מכן רדף לופו אחריו בעזרת הקוזאקים של טימוש חמלניצקי, עד לוולאכיה השכנה, מתוך כוונה להתנקם לא רק בו אלא גם במאתיי בסאראב שפרש עליו את חסותו. אולם בקרב נוסף בפינטה קרוב לנהר יאלומיצה נחלו וסילה לופו וטימוש חמלניצקי תבוסה צורבת, עם אבדות כבדות, ונאלצו להימלט בחזרה למולדובה.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב פינטה

הכוחות הוולאכים והטרנסילבנים (האחרונים נכנסו בפיקודו של אישטוואן פטקי לאזור בקאו, קרוב לאחוזות של גאורגה שטפאן)[9] פלשו בעקבותיהם למולדובה. הצבא של וסילה לופו והקוזקים הובסו שוב בקרבות נוספים בוואליה סיאקה (Valea Seacă) (בהונגרית -בוגדאנפאלווה) על יד בקאו וב- 6 ביולי 1653 על נחל סרקה (Sârca) על יד טרגו פרומוס, לא רחוק מיאשי. אשתו וילדיו של ואסילה לופו וחמלניצקי מצאו מקלט במצודת סוצ'אווה. בינתיים השיג גאורגה שטפאן גם תגבורת של 5000 לוחמים ממלך פולין, ששמח לעצור את כוח הקוזאקים. הלוחמים הפולנים הטילו מצור על מצודת סוצ'ואווה[10]. טימיש חמלניצקי ניסה לשחררה מהמצור במשך חדשיים עד שנהרג בספטמבר 1653 מפגיעת פגז שנורה ישירות אל עבר מאהלו.[11].

לאור המצב הצטרך וסילה לופו להימלט אל הקוזאקים ואחר כך אל הטטרים בקרים ומשם, מרושש, לאיסטנבול. וסילה לופו נחקר באיסטנבול בקשר לנכסיו וכספיו והושלך לכלא ידיקולה. יריביו ניסו בעזרת שוחד להשיג הוצאתו להורג, אך בסופו של דבר נשאר בחיים וכעבור כמה שנים שוחרר[12].

שלטונו השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאורגה שטפאן חזר בנסיבות אלה לשלטון במולדובה אחרי הפסקה של כחודשיים. אחרי פנייה של קבוצת בויארים ובאמצעות שילומי סכומי עתק (40.000 ליי לסולטאן, 30,000 ליי לווזיר הגדול, 15,000 לקחאיה, ועוד אלפי ליי לוולידה)[13] ומתנות יקרות, השיג, ב-27 בספטמבר 1653, כמקובל באותו זמן, אישור המלכה מידי הסולטאן העות'מאני שמולדובה הייתה וסאלית שלו. מלך פולין יאן קזימיר נתן גם הוא את ברכתו והעניק לגאורגה שטפאן את האזרחות הפולנית, כאות שביעות רצון אחרי הניצחון על הקוזקים.

גאורגה שטפאן הפקיע מידי בני משפחתו של וסילה לופו ותומכיו את כל כספיהם ונכסיהם. רבים הוצאו להורג. שני בויארים בכירים בני משפחת קנטקוזינו ניצלו הודות להתערבות אישית של שליט ולאכיה החדש, קונסטנטין שרבאן בסאראב. התחלת שלטונו התלוותה ברדיפות נגד תומכי וסילה לופו ונגד היוונים. רבים הוכו בשוט במרכזי הערים או נכרתו להם האוזניים. הפטריארך מקריוס של אנטיוכיה ששהה באותו זמן בביקור ביאשי, בליווי בנו ומזכירו פאולוס מחלב, עשה כל שביכולתו כדי להצילם מידי התליינים.[14] גאורגה שטפאן קיבל פניות מחאן הטטרים ומהשער העליון לשחרר את אשתו של ואסילה וילדיו. בהתחלה התחמק וטען שהם טבעו בנהר סירט. מאוחר יותר הם הגיעו בשלום לאיסטנבול.[15] בפנים הארץ לא זכה השליט החדש לפופולריות רבה בגלל מיסים שהטיל על העם, בין השאר, על מנת לשלם לחייליו. החזיק צבא קטן של כ-3000 לוחמים, כולל "סיימנים" ששרתו תחת השליט הקודם, פולנים, מיעוט של קוזקים, הונגרים וסרבים ומשמר אישי מורכב מגרמנים.[16] אחרי זמן לא רב התחיל גם הוא לקדם בויארים וכמרים מקרב היוונים, בדומה לווסילה לופו קודמו.

גאורגה שטפאן ציפה למלוכה ארוכה אך נחל אכזבה מרה. הטורקים לא ראו בעין יפה את קשריו עם הוויבוד השאפתן וההפכפך של טרנסילבניה, גיירגי ראקוצי השני. יחד עם השליט הוולאכי קונסטנטין שרבאן לא הראה גאורגה שטפאן צייתנות יתרה כלפי הסולטאן. שניהם סירבו לבנות את הספינות שדרשו הטורקים לצורך המאבק באיום הקוזאקי. בנוסף התערב גאורגה שטפאן יחד עם השליט הטרנסילבני בדיכוי מרד שכירי החרב, ה"סיימנים", בוולאכיה, וזאת למרות שתי אזהרות חוזרות של הסולטאן שלא יעשה כן. הטורקים סברו שמהלכים אלה מחזקים את כוחו של גיירג' ראקוצי השני ומחלישים את שליטתם באזור.

תהפוכות דיפלומטיות וצבאיות בימי "המבול" בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטת הראדה בפריאסלב מינואר 1654 על איחוד אוקראינה עם רוסיה חיזקה מאוד את עוצמת רוסיה על חשבון פולין. בנסיבות אלה יזם גאורגה שטפאן, למרות חששותיו מפני נקמתו של בוגדן חמלניצקי על מות בנו, התקרבות לקוזקים מזאפורוז'יה תוך קריאה "לשכוח את הריב והשנאה". הוא שלח שליחים לצ'יהירים, בירתו של חמלניצקי, וגם לצאר במוסקבה. גם חמלניצקי שלח למולדובה את השליח דמקו, ורוסיה שלחה בחורף 1654 את השגריר גבריל סמארין.

אולם למזלו הרע, נגרר בהמשך השליט המולדבי בהשפעת גיירג ראקוצי השני להרפתקה אנטי-פולנית. הוא הצטרף לברית שקמה ב-1655 בין המלך הפולש של שוודיה, קארל גוסטב העשירי, נסיכות ברנדנבורג, טרנסילבניה והקוזאקים של חמלניצקי. מלך שוודיה והנסיך של ברנדנבורג שלחו למולדובה שליחים עם דברי תודה (השליח השוודי ולינג ביקר ביאשי באביב 1656 בדרכו לאיסטנבול[17]. אולם מסעו הצבאי של גיירג' ראקוצי השני נגד פולין, שבו השתתפו גם גדודים מולדבים וולאכים, הסתיים בכישלון חרוץ בפני קואליציה פולנית-טטרית. ב-16 במרץ 1656 שיגר גאורגה שטפאן משלחת למוסקבה ובראשה המיטרופוליט (ארכיבישוף) של מולדובה, גדעון, כדי לכרות ברית בין שתי המדינות. המלחת הציגה אחרי כחודשיים, ב-7/17 במאי 1656 מעין הסכם חשאי, בצורת שבועת אמונים בשפה היוונית, המחוזקת במכתבים של המטרופוליט גדעון ושל הפטריארך מקריוס של אנטיוכיה. מולדובה הייתה אמורה להיכנס תחת חסותה של רוסיה, תוך שמירה על האוטונומיה, על מנהיגות מקומית ועל מנהגיה. הובטחו מתנות גדולות לצאר הרוסי, אך ללא תשלומי מיסים. רוסיה נתבקשה להחזיר למולדובה ערים ושטחים שהטורקים נישלו אותה מהם בעבר והפכו אותם לראיה (כמו למשל צ'טאטיה אלבה, קיליה, טיגינה), אם תצליח לשחרר אותם. בנוסף הבטיחה רוסיה שתמחל למולדבים במקרה שייאולצו להשתתף במלחמה נגדה לצד הטורקים[18]. ב-29 ביוני 1656, הצאר העניק למולדבים כבקשתם אגרת שבה קיבל את בקשותיהם והבטיח לקחת אותם תחת חסותם.[19]

הדחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראותם את המהלכים המסוכנים מבחינתם של השליטים שבמרחב הרומני-טרנסילבני, הווזיר הגדול מהמט פאשה קפרילי החליט בהתחלת שנת 1658 להדיח את שלושתם. קודם הוחלף גיירג' ראקוצי השני. הווזיר ביקש משליטי מולדובה וולאכיה לפעול נגדו אך משהתמהמהו, הוזמנו שניהם לתת דין וחשבון בטורקיה. משסרבו הודחו. גאורגה שטפאן, שהואשם על ידי הטורקים בקנוניה של ראקוצי נגד פולין, כחלק מקשר רחב אנטי-עות'מאני, הוחלף בשלטון על ידי גאורגה גיקה. גאורגה שטפאן הסתתר במנזר שבנה בקאשין ומשם נמלט לטרנסילבניה.

נדודיו באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיונו לחזור לשלטון בעזרת ראקוצי, הסתיים בתבוסה בקרב סטרונגה על יד טרגו פרומוס באפריל או מאי 1658. בינתיים השליטים המודחים ראקוצי וקונסטנטין שרבאן בסאראב הגיעו להסכמה עם השליט הוולאכי החדש מיכניה השלישי, שהביע רצון לסייע בידיהם במרד נגד הטורקים. קונסטנטין שרבאן בסאראב היה אמור לעלות על כס המלכות במולדובה. גאורגה שטפאן, שהוצא מן המשחק על ידי בני בריתו לשעבר, לקח בידו את מקל הנדודים ונסע ברחבי פולין ואוסטריה (1662), הגיע לליבוניה - בדורפט ובריגה, ביקש עזרה בחצרות ברנדנבורג (1664), מוסקבה, ובשוודיה (שבה שהה חצי שנה בשנת 1665) אך לשווא. זמן רב התקיים בעזרת תכשיטים יקרים שלקח איתו בבריחתו. בווינה הפקיד מהם כמשכון אצל יהודי בשם יעקב (קופל) פרנקל תמורת הלוואה בשווי 10,000 ליי[20]. פנה לעיתים חוזרות לעזרה פוליטית ומדינית לנסיך האלקטור פרידריך וילהלם של ברנדנבורג, למלך שוודיה - שהעניק לו קצבה במשך שנתיים, ואף למלך צרפת, לואי הארבעה עשר שניסה להשתדל בשבילו בשער העליון.

גאורגה שטפאן היה נשוי פעמיים. אחרי שהתאלמן, התאהב בסאפטה ,אשה יפהפייה, בת לבית בואול ( בואולשט), צאצאית רחוקה של שטפאן הגדול, אותה חטף, לפי האגדה, בדרך ליאשי הבירה.[21][22]. בהיעדרותו, כשנסע לשליחות דיפלומטית, הייתה לה קשר רומנטי עם השליט וסילה לופו.[23]. כשאחרי ההדחה, יצא לגלות, היא ליוותה אותו רק עד לטרנסילבניה ופולין. הכרוניקן מספר שמפולין שלח אותה למולדובה מפני ש"הפסיק לאהוב אותה". ידוע שבהמשך נקשר מאוד לאשה בשם סטפניה מיכאילובה,יש אומרים ממוצא צ'רקסי.

עזוב וחולה, גאורגה שטפאן נפטר בשנת 1668 בעיר שטטין, כיום שצ'צין, בארמון שקיבל להתאכסן בו זמנית ממלך שוודיה, קארל האחד עשר. למרות שבאוסטריה הבטיח שאם יחזור לשלטון יאפשר פעילות ישועים במולדובה, שטפאן גאורגה לא המיר את דתו ונשאר נוצרי אורתודוקסי עד סוף ימיו. ליד מיטת הדווי שלו עמד ארכימנדריט בשם אנטוניה ממולדוביצה.[24]. משם האשה שאיתו, סטפניה, הביאה את גופתו לקבורה למולדובה ונקבר במנזר קאשין. לא קיימת מצבה שתסמן את מקום קבורתו.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות קמצנותו וחמדנותו ודימויו כ"לוגופט הבוגדני" שמרד באדונו, אישיותו של גאורגה שטפאן זכתה לשבחים מהכרוניקן מירון קוסטין.("אדם במלוא מובן המילה, בעל ראש שלם, אופי עמוק, לא הרבה אנשים כמוהו נולדים במולדובה") .ניסה לתמרן בזירה בינלאומית מסובכת. הקים את מנזר קאשין, שיפץ את המנזר פוטנה ומנזרים וכנסיות נוספים. בשנות גלותו במערב תרגם או עיבד גאורגה שטפאן ספר תפילות מסלאבונית (סלאבית כנסייתית) לרומנית ("תפילות לכל שבוע, שלוש ביום" - Molitve de rugă peste săptămână, câte trei pe zi) שכונה מאוחר יותר "הקובץ של גאורגה שטפאן הנודד".(Codexul pribeagului Gheorghe Ştefan). [25]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Răileanu, Nicolae- Domnitorul Moldovei Gheorghe Ştefan – o istorie şi un destin, în “Documente medievale moldoveneşti din Arhiva de Război a Suediei”, Tyrageţia. Chişinău, 2001.

(ניקולאיה ראיליאנו - שליט מולדובה, גאורגה שטפאן - היסטוריה וגורל, ב"תעודות מולדביות מימי הביניים בארכיון המלחמה של שוודיה, טיראגציה, קישינאו, 2001)

  • 2005, Demir Dragnev (ed) - Domnii Ţării Moldovei, Civitas, Chişinău
  • , Petronel Zahariuc -Ţara Moldovei în vremea lui Gheorghe Ştefan voievod, Editura Universităţii "Alexandru Ioan Cuza", Iaşi 2003

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Ionuţ Chetreanu - Descoperire arheologică în parohia Sfinţii Mihail şi Gavriil din Mânăstirea Caşin, 24.4.2010

Sergiu Bacalov - Boierimea Ţării Moldovei la mijlocul secolului al XVII-lea- începutul secolului al XVIII-lea, Academia de Ştiinţe a Moldovei, Institutul de istorie, stat şi drept, Chişinău 2007

Alexandru Vlahuţă Din trecutul nostru - Ţările Române în veacul al XVII-lea (ברומנית)

Carmen Drăgan - Literatura peregrinilor, Jurnalul naţional, 12 februarie 2007

Gheorghe Pungă Istoria medievală a românilor, vol.2, Universitatea Al.I.Cuza, Iaşi (ברומנית)

  • - Stănel Ion - Gheorghe Ştefan în Dicţionarul Domnilor Ţării Româneşti şi ai Moldovei Editura Meronia, Bucureşti 2009 pagina 67-68,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כרונולוגיית שליטים בבלקנים המזרחיים
  2. ^ V.Pârvan ע' 44
  3. ^ Stănel Ion ע' 67
  4. ^ A.Xenopol ע' 271
  5. ^ תולדות טרנסילבניה
  6. ^ ק.ג'ורסקו - תולדות הרומנים כרך ג
  7. ^ V.Pârvan ע'47
  8. ^ A.Xenopol ע' 276
  9. ^ A.Xenopol ע' 276
  10. ^ A.Xenopol ע' 277
  11. ^ היסטוריה של מולדובה מאת ז'אן לואי קארא, 1777, ע' 50 בצרפתית
  12. ^ A.Xenopol
  13. ^ A.Xenopol
  14. ^ A.Xenopol
  15. ^ A.Xenopol
  16. ^ A.Xenopol ע' 290
  17. ^ D.Dragnev
  18. ^ Gh.Pungă ע' 6
  19. ^ שם
  20. ^ A.Xenopol ע' 286
  21. ^ A.Xenopol ע' 285
  22. ^ S.Bacalov ע' 12
  23. ^ D.Dragnev ע' 181 ע' 14
  24. ^ פיליפ לוצ'יאן סקרלאט - האוניאטיזם במולדובה ותפקיד הישועים אחרי הקונקיליום של פירנצה ועד סוף המאה ה-17 ע' 24 - בצרפתית
  25. ^ 2007 "C.Drăgan "Jurnalul naţional