גאורגים באיראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הנסיך מוחמד-בייק מגאורגיה, 1620. צויר על ידי רזה עבאסי ומוצג במוזאון בברלין

הגאורגים האיראנים הם קבוצה אתנית של גאורגים המתגוררים באיראן. הגאורגים הוגלו לאיראן במאה ה-17 על ידי עבאס הגדול הספווי (1571-1629) כחלק ממאמציו להטיל את מרותו על ממלכת קאחתי ה"סוררת" מצד אחד, ותוכניתו לפיתוח התעשייה ויישוב מספר ערים איראניות חדשות דאז, ובכללם: בהשהאר (بهشهر) ופראח אבאד[1]. רוב האוכלוסייה שהוגלתה הייתה נוצרית, מידה מועטה של מוסלמים ואף יהודים[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לראשונה הופיע ריכוז של גאורגים באיראן בשנות העשרה של המאה ה-17 כאשר עבאס הגדול הגלה אלפי גאורגים ממולדתם ההיסטורית בכארתלי ובקאחתי (מזרח גאורגיה). רוב הגאורגים האיראניים של ימינו הם צאציהם של אותם גאורגים וצאצאי הגולים מהגירושים שבאו לאחר מכן באותה מאה ובמאה ה-18. הגולים ייושבו על ידי השלטון האיראני באזורים דלילי אוכלוסייה, שהפכו עד מהרה לאזורים חקלאיים פוריים, בידי המתיישבים החדשים. לרבים מאותם יישובים חדשים ניתנו שמות גאורגיים, על פי טופונימים בגאורגיה. בתקופת שלטון האימפריה הספווית הושפעה גאורגיה מאוד, פוליטית ובמידת מה גם תרבותית, מאיראן, עד שאותם גאורגים החליפו את הקיזילבאשים (قزلباش)[3] כנושאי משרות בכירות בממלכה הפרסית.

בשלהי תקופת שלטונם של הספווים, ניצלו העות'מאנים הטורקים[4] והאפגנים, את החולשה הפנימית ופלשו לאיראן. תרומתם של הגאורגים האיראניים במלחמה נגד הפולשים הייתה קריטית. הגאורגים נלחמו בקרב גולנבאד, ובקרב פריידן שאהר (فریدون‌شهر)[5]. בקרב האחרון הם הביסו את הצבא האפגני.

למרות בידודם מגאורגיה, שימרו רבים מהגאורגים את שפת אבותיהם וחלק ממנהגי המסורת אולם אימצו את האסלאם. האתנוגרף, לאדו אר'ניאשווילי, היה הגאורגי הראשון שביקר בקהילה זו בשנת 1890.

כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה, היה המיעוט הגאורגי באיראן תחת הלחץ של המלחמה הקרה. בשנת 1945, הגיעה הקהילה הגאורגית באיראן, יחד עם קהילות אתניות אחרות בצפון איראן, לתשומת לבם של הסובייטים, כמכשיר אפשרי לגרימת אי שקט פוליטי בתוך איראן. כאשר מנהיגי גאורגיה הסובייטית רצו להחזיר אותם למולדתם, גאורגיה, העדיפה מוסקבה בבירור כי ישארו באיראן. התוכנית הסובייטית הוזנחה רק לאחר שסטלין הגיע להכרה כי שאיפתו להשיג השפעה בצפון איראן סוכלה בידי העקשנות האיראנית ובלחץ ארצות הברית[6].

ביוני 2004, נשיא גאורגיה החדש, מיכאיל סאקשווילי, היה לפוליטיקאי הגאורגי הראשון שביקר בקהילה הגאורגית בפריידון שאהר. הנשיא נתקבל בחום תוך הנפת דגל חמשת הצלבים הנוצרי, הדגל הגאורגי. בנאומיו הדגיש סאקשווילי את התרומה של הגאורגים האיראניים בהגנה על איראן לאורך כל ההיסטוריה שלהם באיראן[7].

תפוצה גאוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגאורגים שחיים כיום באיראן הם צאצאיהם של הגאורגים שהוגלו מקאחתי ומכארתלי בין השנים 1614 ל-1617, מספרם נאמד בכ- 200,000 איש.

השפה הגאורגית עדיין שגורה בפי חלק מהגאורגים באיראן. המרכז של הגאורגים באיראן נמצא בעיר קטנה כ-150 ק"מ מערבית לאספהאן בשם פריידוּן שאהר (فریدون‌شهر, בגאורגית: ფერეიდანი). חלק מערבי זה של פרובינציית אספהאן נקרא באופן היסטורי פריידן. ובאזור זה ישנם 10 ערים וכפרים גאורגים. כמו כן, בהרבה ערים גדולות באיראן חיים גאורגים.

מקומות נוספים בהם חיים גאורגים באיראן הם: נאג'אף אבאד, רהמאט אבאד, יאזדנשאהר, ואמיר אבאד (ליד אספהאן).

בגורג'י מאהאלה בפרובינציית מזנדרן בצפון איראן, חיים גם כן גאורגים אתניים אבל אינם דוברי השפה הגאורגית. אף על פי כן הם שמרו סממנים של התרבות הגאורגית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גאורגים באיראן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פראח אבאד בנפת סארי (شهرستان ساری) שבמחוז מזנדרן (استان مازندران)
  2. ^ רודולף מאטתה (1999), הפוליטיקה של המסחר באיראן הספווית: משי תמורת מתכת כסף 1600-1730, ISBN 0521641314, (באנגלית)
  3. ^ קיזילבאשים (قزلباش או בטורקית עות'מאנית: "ראש אדום") - היו קבוצות צבאיות שיעיות (غلاة), ממוצא טורקמני, שעזרו בייסודה של האימפריה הספווית . הם שרתו בצבא הפרסי-ספווי ונשאו משרות בכירות בשירות הציבורי
  4. ^ עות'מאנים טורקים (Osmanlı Türkleri) - קהילה מוסלמית (בערבית: ملة) שהיו במעמד השולט באימפריה העות'מאנית, המעמד שהיה מעליהם היה בית המלוכה העות'מאני עצמו.
  5. ^ פריידן שאהר (فریدون‌شهر) - מרכז מינהלתי של נפת פריידן שאהר (شهرستان فریدونشهر) במערב מחוז אספהאן שבאיראן.
  6. ^ סווטלנה סאברנסקיאיה ווולדיסלב זובוק (עורכים), ההיסטוריה הבינלאומית של המלחמה הקרה, 14/15 - דיווחי הוועידה, הערות מחקר ועדכוני ארכיון, עמ' 401, (באנגלית)
  7. ^ תאורים של הביקור "איראן-עיתון", (פרסית)