גאורג פון שנרר

גאורג פון שנרר
Georg Ritter von Schönerer

גאורג פון שנרר סביב 1900
לידה	17 ביולי 1842 וינה, האימפריה האוסטרית
פטירה	14 באוגוסט 1921 (בגיל 79) Schloss Rosenau, אוסטריה
מדינה	אוסטריה
מפלגה	המפלגה החוקתית

גֵּאוֹרְג רִיטֶר פוֹן שֶׁנֶרֶר (בגרמנית: Georg Ritter von Schönerer; 17 ביולי 1842 – 14 באוגוסט 1921) היה בעל אדמות ופוליטיקאי של האימפריה האוסטרו-הונגרית שפעל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. הוא היה תומך מרכזי של פאן-גרמניות ולאומיות גרמנית באוסטריה , ודגל בסיפוחם של אוסטרים ממוצא גרמני ואוסטריה לגרמניה באנשלוס.

שנרר היה מתנגד רדיקלי של פוליטיקה קתולית ואנטישמי חריף, והפעיל השפעה רבה על אדולף היטלר הצעיר. הוא נודע במשך דור שלם כלאומן הפאן-גרמני הרדיקלי ביותר באוסטריה.

קורות חיים וקריירה

גֵּאוֹרְג רִיטֶר פוֹן שֶׁנֶרֶר, בסביבות 1893.

תחילת חייו

גאורג היינריך שנרר נולד בווינה. אביו, חלוץ הרכבות העשיר מתיאס פון שנרר (1807–1881), שהיה עובד של משפחת רוטשילד, קיבל תואר אביר (מה שהוסיף לו את התואר התורשתי "ריטר" (Ritter) ואת קידומת האצולה "פון") מהקיסר פרנץ יוזף בשנת 1860. אשתו הייתה נינתו של הרב שמואל לב כהן, שנפטר בפוהורליצה בשנת 1832. הייתה לו אחות צעירה יותר, אלכסנדרינה , שלימים שימשה כמנהלת תיאטר אן דר וין, והתנגדה נחרצות לפוליטיקה של אחיה.

משנת 1861, גאורג למד אגרונומיה באוניברסיטאות טיבינגן, הוהנהיים ומגיארובאר (אוּנגַרִיש-אַלְטֶנְבּוּרג, כיום קמפוס של אוניברסיטת שופרון ). לאחר מכן ניהל את ענייני האחוזה של אביו ברוזנאו ליד צווטל באזור הכפרי ואלדפירטל באוסטריה תחתית, שם נודע כפטריארך נדיב של האיכרים המקומיים ונדבן גדול.

שנרר, שהיה מזועזע מתבוסת אוסטריה במלחמת אוסטריה-פרוסיה בשנת 1866, מפירוק הקונפדרציה הגרמנית ומהקמת הקיסרות הגרמנית בשנת 1871, הפך לאקטיביסט פוליטי ומעריץ נלהב של קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק. הוא כתב מכתבי הערצה נלהבים לביסמרק, והמשיך לעשות זאת גם לאחר שביסמרק הבהיר כי הוא דוחה כל סוג של לאומיות אוסטרית-גרמנית ולא יאפשר לפאן-גרמנים של אוסטריה לסכן את הברית הכפולה.

כניסה לפרלמנט

שנרר נבחר למועצה הקיסרית של ציסלייטניה האוסטרית, במהלך המשבר הפיננסי של 1873, כנציג ליברלי, אך הפך ללאומן גרמני קיצוני וקולני יותר ויותר ככל שהתקדמה הקריירה שלו. הוא נודע בזכות כושר הנאום שלו ונחשב למסית בפרלמנט. הוא נפרד ממפלגתו שלוש שנים לאחר מכן, והתסיס נגד הקפיטליזם ה"יהודי" , נגד בית הבסבורג הקיסרי הקתולי, ונגד הכיבוש האוסטרו-הונגרי של בוסניה והרצגובינה ב-1878, אותו גינה כבגידה באינטרסים האתניים הגרמניים. בנאום, הוא אמר: "יותר ויותר, וקולנית יותר ויותר, ניתן לשמוע את מחוזות הכתר הגרמניים קוראים: מי ייתן וכבר נהיה חלק מהרייך הגרמני וניפטר אחת ולתמיד מבוסניה ומכל מי שקשור אליה"!

המתחים גברו עוד יותר בשנת 1879 עקב מינויו של אדוארד טאפה לראש ממשלה. טאפה, שהיה חבר באצולה האוסטרית ממוצא אירי, ובעל מדיניות קתולית, מונרכיסטית ופרו-מיעוטים, הרתיח את שנרר ואת חסידיו עד כדי כך שהם האשימו את טאפה בהיותו "אנטי-גרמני".

בשנת 1882, שנרר, ויקטור אדלר והיינריך פרידיונג ניסחו את תוכנית לינץ , שאותה כינו בגאווה "לא ליברלית, לא קלריקלית, אלא לאומית", של התנועה הלאומית האוסטרו-גרמנית, אשר הפכה לכוח משמעותי בפוליטיקה הקיסרית.

מנסחי התוכנית הציעו או אוטונומיה מלאה עבור "ארצות הכתר" הלא-גרמניות של גליציה, בוקובינה ודלמטיה, או ויתור על שלושתן לממלכת הונגריה. הם דרשו עוד כי האיחוד של אוסטריה עם הונגריה יצומצם לכדי מונרך משותף בלבד, ללא כל השלכות אדמיניסטרטיביות או חקיקתיות נוספות. בנוסף, הגרמנית נועדה להישאר השפה הרשמית היחידה של אוסטריה, העם הצ'כי בבוהמיה ומוראביה נועד לגרמניזציה כפויה, ואיחוד מכסים, שנועד להתווסף לחוקה, היה אמור לחזק את הקשרים בין אוסטריה לקיסרות הגרמנית שנשלטה על ידי בית הוהנצולרן.

באופן אירוני, מניפסט זה השתלב היטב עם שאיפותיהם של לאומנים פולנים , הונגרים וקרואטים . עם זאת, הנטיות האנטי-סלאביות של מנסחי המניפסט מיוצגות היטב בקטע הבא מתוכו:

"אנו מוחים נגד כל ניסיון להפוך את אוסטריה למדינה סלאבית. נמשיך לפעול למען שמירת הגרמנית כשפה רשמית ולהתנגד להרחבת הפדרליזם... [אנו] תומכים איתנים בברית עם גרמניה ובמדיניות החוץ המונהגת כעת על ידי האימפריה".

אימוץ האנטישמיות

במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19, שנרר החל לראות במאבקו למען אוסטרים הגרמנים כמאבק נגד היהודים. בשיא הקריירה שלו, הוא הפך לפוליטיקאי ימין רדיקלי. שנרר פיתח פילוסופיה פוליטית שכללה יסודות של התנגדות גזעית אלימה ליהודים שהתעלמה מזיקות דתיות. קמפיין הבחירות שלו הפך קולני במיוחד עם הגעת פליטים יהודים במהלך הפוגרומים של האימפריה הרוסית, החל משנת 1881. הוא גינה בחריפות את השפעתם של "יהודים בינלאומיים מנצלים" ובשנת 1885 הוסיף "סעיף ארי " לתוכנית לינץ, מה שהוביל לקרע הסופי בינו לבין אדלר ופרידיונג.

שנרר נכלא בשל פשיטתו על משרד עיתון. במהלך הפשיטה, הוא היה כביכול שיכור, וזו הסיבה לקריקטורה הזו.

גישתו של שנרר הפכה למודל עבור הבורשנשאפטן (אחוות סטודנטים) הלאומיות הגרמניות ואיגודים רבים בציסלייטניה שבאוסטריה. בתגובה, פעילים יהודים כמו תאודור הרצל החלו לאמץ את רעיון הציונות. הסמכותניות של שנרר, הסולידריות העממית, הלאומיות, הפאן-גרמניות, האנטי-סלאביות והאנטי-קתוליות שלו קסמו לרבים מתושבי וינה, רובם ממעמד הפועלים. משיכה זו הפכה אותו לדמות פוליטית חזקה באוסטריה, והוא התייחס לעצמו כמנהיג האוסטרים הגרמנים. בניגוד לאיסור של משרד החינוך האוסטרי על שימוש בסמלים פאן-גרמניים בבתי ספר ובמכללות, שנרר דחק באוסטרים הגרמנים לענוד דרדרים כחולים (הידועים כפרח האהוב על קיסר גרמניה וילהלם הראשון) בדש הבגד שלהם, יחד עם קוקדות בצבעי הלאום הגרמני (שחור, אדום וצהוב), כדרך להביע גאווה בזהותם הגרמנית ולדחות את האימפריה האוסטרו-הונגרית הרב-אתנית. כמו רבים אחרים מהפאן-גרמנים האוסטרים, שנרר קיווה לפירוק האימפריה האוסטרו-הונגרית ואנשלוס עם גרמניה.

לתנועתו של שנרר היו קריטריונים נוקשים שונים: היא התירה לחבריה להיות גרמנים בלבד; לאף אחד מהחברים לא יכולים היו להיות קרובי משפחה או חברים יהודים או סלאבים, ולפני שחבר כלשהו יכול היה להינשא, היה עליו להוכיח מוצא "ארי" ולהיבדק לגילוי פגמים בריאותיים. תנועות פאן-גרמניות אחרות בדרך כלל הלכו בעקבותיו בכך שגירשו יהודים ובאופן כללי גם סלאבים.

שנרר כונה על ידי תומכיו "הפיהרר", והוא וחסידיו השתמשו גם בברכת "הייל", מנהגים שאדולף היטלר והמפלגה הנאצית אימצו מאוחר יותר. שנרר וחסידיו נפגשו לעיתים קרובות בקיץ ובחורף כדי לחגוג את ההיסטוריה הגרמנית ולהאזין לשירי קרב גרמניים. שנרר אמר לחסידיו להתכונן לקרב בין גרמנים ליהודים; הוא אמר: "אם לא נגרש את היהודים, אנו הגרמנים נגורש!"

בשנת 1888, שנרר נכלא זמנית על פשיטה על משרד עיתון בבעלות יהודית ותקיפת עובדיו, בגין דיווח מוקדם על מותו הקרב של קיסר גרמניה וילהלם הראשון. התקפתו הגבירה את הפופולריות שלו וסייעה לחברי מפלגתו להיבחר לפרלמנט האוסטרי. אף על פי כן, עונש המאסר הביא לא רק לאובדן מעמדו כאציל, אלא גם לאובדן המנדט שלו בפרלמנט. שנרר לא נבחר מחדש למועצה הקיסרית עד 1897, בעוד יריבים כמו ראש עיריית וינה קארל לואגר ומפלגתו הנוצרית-סוציאלית ניצלו את אובדן מעמדו כדי להתקדם.

שנרר עזב את הכנסייה הקתולית בינואר 1900, והמיר את דתו לזרם הלותרני.

סוף הקריירה הפוליטית

בשנת 1897, שנרר סייע לתזמר את הדחתו של ראש הממשלה של ציסלייטניה, קזימיר פליקס באדני, מתפקידו. באדני הכריז כי עובדי מדינה בבוהמיה שבשליטת אוסטריה חייבים לדעת את השפה הצ'כית, תקנה שמנעה מרבים דוברי גרמנית ממוצא אתני בוהמי, שרובם לא דיברו צ'כית, להגיש מועמדות למשרות ממשלתיות. שנרר ארגן הפגנות המוניות נגד התקנה ושיבש הליכים פרלמנטריים, פעולות שגרמו בסופו של דבר לקיסר פרנץ יוזף לפטר את באדני.

בשנים אלו, בעוד הקולטורקאמפף פילג את הקיסרות הגרמנית, שנרר ייסד את תנועת "הלאה מרומא! " (Los von Rom!), אשר דגלה בהמרת דתם של כל דוברי הגרמנית הקתולים מאוסטריה לפרוטסטנטיות לותרנית, או, במקרים מסוימים, לכנסיות הקתוליות הישנות . שנרר התחזק עוד יותר בשנת 1901, כאשר 21 מחברי מפלגתו זכו במושבים בפרלמנט. אולם, השפעתו והקריירה שלו דעכו במהירות לאחר מכן עקב דעותיו הכוחניות ואישיותו הקיצונית. מפלגתו אף היא סבלה, והתפרקה כמעט לחלוטין עד 1907. עם זאת, דעותיו והפילוסופיה שלו, שלא לדבר על כישרונו הגדול כמסית, השפיעו והיוו השראה לאדולף היטלר ולמפלגה הנאצית.

מוות

שנרר נפטר באחוזתו ברוזנאו ליד צווטל באוסטריה תחתית, ב-14 באוגוסט 1921. הוא דאג להיקבר ליד מאוזולאום ביסמרק באחוזתו בפרידריכסרו , לאוונבורג, שבשלזוויג-הולשטיין של ימינו, בצפון גרמניה.

לקריאה נוספת

קברו של שנרר באאומילה , שלזוויג-הולשטיין בגרמניה

• Childers, Thomas (2017). The Third Reich: A History of Nazi Germany. New York: Simon & Schuster. ISBN 978-1-45165-113-3.
• Evans, Richard (2005). The Coming of the Third Reich. New York: Penguin. ISBN 978-0-14303-469-8.
• Giloi, Eva (2013). Monarchy, Myth, and Material Culture in Germany 1750–1950. New York: Cambridge University Press. ISBN 978-1-107675407.
• Hamann, Brigitte (2010). Hitler's Vienna: A Portrait of the Tyrant as a Young Man. Tauris Parke Paperbacks. ISBN 978-1-84885-277-8.
• Schorske, Carl E. (1980). Fin-de-Siècle Vienna: Politics and Culture. New York: Random House. ISBN 978-0-394-74478-0.
• Unowsky, Daniel L. (2005). The Pomp and Politics of Patriotism: Imperial Celebrations in Habsburg Austria, 1848–1916. West Lafayette, IN: Purdue University Press. ISBN 978-1-557534002.
• Whiteside, Andrew G. (1975). The Socialism of Fools: Georg Ritter von Schönerer and Austrian Pan-Germanism. Berkeley, CA: University of California Press. ISBN 978-0-52002-434-2.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גאורג פון שנרר בוויקישיתוף

• גאורג פון שנרר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)