גאיוס ליקיניוס מוקיאנוס

גאיוס ליקיניוס מוקיאנוס

לידה	המאה ה־1
פטירה	המאה ה־1
מדינה	רומא העתיקה

גַּאיוּס לִיקִינְיוּס מוּקִיאַנוּס (בלטינית: Gaius Licinius Mucianus; המאה הראשונה לספירה). היה מצביא, מדינאי וסופר רומי. מוקיאנוס כיהן כקונסול שלוש פעמים במהלך חייו, כיהן בתקופת בית המקדש השני בתור נציב סוריה ושימש כדמות מפתח בהעלאת אספסיאנוס לקיסרות רומא במהלך שנת ארבעת הקיסרים.

קריירה ואופי

מוקיאנוס הפך לקונסול לראשונה בשנת 52 לספירה, בתקופת שלטונו של קלאודיוס. מוקיאנוס תואר על ידי טקיטוס כאדם אשר מזלו הטוב והרע היו מפורסמים באותה מידה. הוא מתואר כאחד שבצעירותו טיפח קשרים עם אנשים חשובים דרך תככים. לפי טקיטוס, לאחר מכן "משאביו" אזלו, ומעמדו הפך לרעוע. כשהחל לחשוד שקלאודיוס נטר לו טינה, הוא עבר לחלק מבודד באסיה. לפי פליניוס, מוקיאנוס נשלח לליקיה בתור לגאטוס על ידי קלאודיוס, מה שהיווה מן "גירוש מכובד".

תחת נירון, מוקיאנוס התקבל שוב לחצר הקיסרית ולאחר מות נירון מונה לנציב סוריה. כאשר היה באסיה, מוקיאנוס תואר כבעל שילוב של פזרנות ואנרגיה, של יהירות ונימוס, ושל תכונות טובות ורעות. בזמני פנאי נטה לפנק את עצמו בצורה מופרזת, אך כשהיה בתפקיד, הפגין יכולות טובות. בפעילותו הציבורית זכה לשבחים, אך חייו הפרטיים היו בעלי מוניטין רע. עם זאת, על נתיניו, חבריו ועמיתיו הייתה לו השפעה רבה.

על פי טקיטוס, מוקיאנוס בלט בזכות הודו, עושרו, ובגדולתו. הוא היה רהוט בדיבורו יותר מאחרים, והבין היטב את ניהול העניינים האזרחיים. היה לו שילוב נדיר של תכונות נסיכיות, אילו ניתן היה לשלב בין מעלותיהם ולהסיר את חסרונותיהם של כל אחד מהם.

מוקיאנוס היה נציב סוריה, שם פיקד על ארבעה לגיונות כאשר באותו זמן אספסיאנוס שלט ביהודה. עקב ניהול מחוזות שכנים אלה, קנאה יצרה מחלוקת ביניהם, אך לאחר נפילתו של נירון, הם זנחו את עוינותם, שיתפו פעולה והביעו אמונים לאותו. בתחילה מוקיאנוס ואספסיאנוס תקשרו דרך חברים, עד שטיטוס, בנו של אספסיאנוס שהיה הגורם המאחד ביניהם, קירב ביניהם על ידי הדגשת האינטרסים המשותפים שלהם. כאשר ויטליוס עלה לשלטון במהלך מלחמת האזרחים, אספסיאנוס החליט לבסוף לתפוס את השלטון בתמיכת מוקיאנוס.

נאום מוקיאנוס

בספרו של טקיטוס, "היסטוריות", נכתב נאום של מוקיאנוס במהלך אספה על הכרמל, בו הוא מביע תמיכה בעלייתו של אספסיאנוס לשלטון:

"כל היוזם מעשים גדולים חייב לשקול בדעתו אם זממו יביא תועלת למדינה ותפארת לו לעצמו, אם קל להסיקו ומכל מקום אם לא קשה הוא. עם זאת עליו לתת דעתו על המשדל אותו למעשה, אם היועץ מוכן ליטול על עצמו גם את סכנת עצתו; וכן עליו להשיב אל לבו, מי יזכה לכבוד הראשון במעלה אם יאיר המזל פניו לפעלם. אנוכי קורא אותך, אספאסיאנוס, לשלטון. ביד האלים ובידך הוא, עד מה יהיה דבר זה ברכה למדינה, עד מה יעטה הוד עליך. אל תתירא מפני מראית החנופה אשר לדברי; הנבחר לשלטון אחר ויטליוס חרפתו מרובה מתהילתו. אין אנו באים להתנשא על חריפות רוחו הגדולה של אוגוסטוס האלוהי, גם לא על זקנתו רבת הזהירות של טיבריוס, גם לא על ביתם של גאיוס, או קלאבדיוס או נירון, שנתחזק בשלטון רב ימים. אף לייחוס אבותיו של גאלבא ויתרת. אך אם תוסיף לשבת בחיבוק ידיים ותעזוב את המדינה לשחיתות ולאבדן, ייראה הדבר כרפיון ידיים וכמורך לב, אף אם תשב בעבדותך שבע שלווה גם שבע חרפה. עבר חלף הזמן בו יכולת להיראות כאדם שאינו אלא חפץ בשלטון; עתה עליך לבקש מפלט בשלטון . הנשכח מלבך רצח קורבולו? מודה אני, שיחשׂו של קורבולו היה רם משלנו; אך גם נירון עלה על ויטליוס בייחוס משפחתו. בעיני הירא רב לו מעלת האיש, אשר מפניו הוא ירא. יש לאל יד הצבא להקים פרינקפס, וראיה לכך ויטליוס עצמו, אשר בלא כל מסעי מלחמה, בלא כל תהילת חיילים, מפני השנאה לגאלבא הועלה. אף אותו, אשר לא ביד חכמת מצביאים או ביד הצבאות אלא ביד יאושו הבהול נוצח, כבר עשׂאוֹ ויטלירס דמות של פרינקפס גדול אשר הבריות מתגעגעים עליו; ובינתיים מפזר הוא את הלגיונות, פורק מעל הקוהורטות את נשקן וזורע יום יום זרע מלחמה חדש. אם היתה בחיילים מידה של רצון עז ורוח אמיצה, הריהם מידלדלים בבתי מרזח, בהילולות ובחיקוי הפרינקפס. והרי אתה, ביהודה, בסוריה ובמצרים תשעה לגיונות שלמים בידך , ששום מערכה לא התישה את כוחם, שום מרידה לא השחיתה את רוחם, חיילים שהניסיון חיזק את לבם ושניצחו במלחמת זרים. לימינך מיטב הציים, הפרשים והקוהורטות, לימינך מלכים הנאמנים תכלית נאמנות ומעל לכול בקיאותך אתה. לעצמי לא אתבע אלא אחת בל איחשב פחות מוואלנס ומקקינא. אך אל נא תזלזל במוקיאנוס כחברך, משום שאינך רואה בו בך תחרות. בעיני גדול אני מוויטליוס ,ואתה ממני. לך בית שזכה לשם של מסע ניצחון ושני עלמים, מהם כבר ראוי האחד לשלטון וגם נודע לתהילה כקרב צבאות גרמניה בשנות שירותו הראשונות. הרי איוולת אעשה, אם לא אניח את השלטון לאדם, אשר את בנו הייתי מאמץ לי לבן, אילו היה השלטון בידי. מלבד זה לא יהיה חלקנו שווה לעת הטובה ולעת הרעה; שהרי אם ננצח, מידך מעמדי יבוא; אך פגעים וסכנות נישא שנינו כאחד. יתירה מזו, מוטב שתנהיג אתה את צבאותיך ותפקיד בידי את המלחמה ואת מקרי הקרבות. כיום חמורה המשמעת בקרב המנוצחים מן המשמעת בקרב המנצחים; הללו, החימה, השנאה ותשוקת הנקמה מציתות בהם אש גבורה; הללו, גאוותם וחוצפתם מטמטמות אותם. עתידה המלחמה עצמה לחשוף ולגלות את פצעיה המכוסים והצבים של סיעת המנצחים. ואין בטחוני בעינך הפקוחה, בחסכנותך ובתבונתך גדול מבטחוני ברפיון ידיו של ויטליוס, בבורותו ובאכזריותו. מכל מקום תיטב מנת חלקנו בעת מלחמה מבעת שלום, שכן הרהורי מרידה כמרידה".

— דברי הימים, קורנליוס טאקיטוס, תרגמה שרה דבורצקי, 93-94.

בנאום זה מוקיאנוס הזמין את אספסיאנוס להיות קיסר רומא, תוך מתן דגש על התאמתו לתפקיד, חוזקתו וכי צבא יכול להכתיר קיסר. בנוסף, אויבם ויטליוס חלש וממשיך להיחלש, לא פופולרי כאשר בהשוואה לכך צבאו של אספסיאנוס חזק, רענן וגדול. יתר על כן, מוקיאנוס מדגיש את היתרון בכך שיש לו צאצאים צעירים, כאשר אחד מהם מתאים בעצמו להיות כבר קיסר, בית אב מכובד. לבסוף, מוקיאנוס מצהיר על כך שאספסיאנוס טוב ממנו לתפקיד, ושנאמנותו שייכת לאספסיאנוס.

תיאטרון אנטיוכיה

באנטיוכיה, מוקיאנוס השביע את חייליו לאספסיאנוס. לאחר מכן, בתיאטרון אנטיוכיה, המקום בו האזרחים קיימו את אספותיהם הציבוריות מוקיאנוס נשא נאום נוסף. בנאום זה, מוקיאנוס דיבר ביוונית רהוטה ולאורכו הציג את עצמו בצורה חיובית. מוקיאנוס טען במהלך נאום זה כי ויטליוס תכנן להעביר את הלגיונות של גרמאניה לסוריה לתפקיד נוח ומתגמל, בעוד שצבאות סוריה יוחלפו איתם ויישלחו למחנות של גרמאניה, שם יש אקלים ותנאים קשים. המקומיים נהנו מהקרבה לחיילים, שחלקם היו חברים או קרובי משפחה וכן החיילים עצמם התייחסו אל המחנה בסוריה כאל ביתם.

הפלישה לאירופה

בזמן שאספסיאנוס וטיטוס נשארו במזרח, הוחלט כי מוקיאנוס יפלוש מערבה וילחם כנגד ויטליוס. מוקיאנוס מימן את הקמפיין מכיסו האישי וכן בזז מחוזות בשביל להשיג כסף. עם זאת, צבאו של ויטליוס הובס על ידי מרקוס אנטוניוס פרימוס , מה שגרם לקנאה אצל מוקיאנוס. עקב עזיבת העמדות של צבאו של אנטוניוס פרימוס במואסיה, מוקיאנוס נאלץ לדכא מרד של הדאקים שאחזו כעת בשתי גדות נהר הדנובה. אנטוניוס פרימוס הגיע לרומא לפני מוקיאנוס, אך כאשר מוקיאנוס הגיע, פרימוס נאלץ לוותר ולהעניק את הכוח למוקיאנוס. לכאורה דומיטיאנוס היה השליט אך בפועל מוקיאנוס תפקד כשליט וחי בפאר כמעט מלכותי.

סוף המלחמה

לאחר שמוקיאנוס הגיע לרומא, אספסיאנוס התקבל על ידי הסנאט. לפי דה קליין, מטרותיו של מוקיאנוס היו ברורות: יש לייצב את רומא ולהקים את הממשל הקיסרי החדש בעיר ובאיטליה, כמו גם באותן פרובינקיות שטרם הכריזו בפומבי על תמיכה באספסיאנוס או שהתנגדו לו. לפי טקיטוס, מההתחלה, מוקיאנוס הציג את עצמו כשותף של הקיסר בשלטון. המכתב שנשלח ונידון בסנאט לפני הגעתו היה רק הסימן הראשון להתנהלות זו. מוקיאנוס התנהג כ"פרינקפס". לפי דה קליין, ניסוח זה מדגיש את מעמדו המורכב: הוא לא היה הפרינקפס, אך התנהג כאחד כזה. הוא נע בעיר מוקף בשומרי ראש חמושים, התגורר בבתים וגנים שונים, ונקט בצעדים כפי שראה לנכון. מוקיאנוס שם קץ לאלימות האקראית שהופעלה על ידי הצבא הפלאבי המנצח כלפי חיילים ויטליאניים ואזרחים חפים מפשע כאחד, והראה בכך שהכוח והסמכות שבידיו עלו על אלו של אנטוניוס פרימוס, שלא היה מסוגל – או לא רצה – לרסן את אנשיו. פיקודו של מוקיאנוס על הכוחות הצבאיים איפשר לו לחזק את מעמדו ולהפוך את עמדתו לבעלת השפעה גדולה ומשמעותית. כאשר אספסיאנוס היה בדרכו לאיטליה, מוקיאנוס הגיע לברונדיזיום כדי להיפגש איתו, מלווה באצולה הרומאית. שירותיו של מוקיאנוס היו חשובים לאספסיאנוס ובשל כך אספסיאנוס המשיך להעניק לו חסד אף שלעיתים סבלנותו הועמדה במבחן נוכח יהירותו של מוקיאנוס. דה קליין טוען כי נאמנותו של מוקיאנוס לאספסיאנוס לא התערערה וכל צעדיו נועדו לתמוך ולחזק את השושלת החדשה.

כתיבה

סגנון הכתיבה של מוקיאנוס מאופיין בשילוב של משחקי לשון, הומור ואירוניה. תיאורים מרהיבים, כגון המשתה שערך בתוך עץ חלול בליקיה, מדגימים את השילוב בין יוקרה, טבע ותרבות. מוקיאנוס נטה לא רק להציג את תופעות הטבע אלא גם להאניש בעלי חיים ולהעניק להם תכונות אנושיות, כמו אינטליגנציה, שיתוף פעולה ואפילו תחכום חברתי. בנוסף, מוקיאנוס השתמש ביצירותיו במספרים מדויקים שנועדו להביא אובייקטיביות, מוצקות ואמינות, וכן להראות את הסמכות שלו כסופר.

חיבורו של מוקיאנוס, Mirabilia, היה ספר שנועד לתאר תופעות פלאיות ומרתקות מהטבע ומהעולם האנושי. דרך תיאורים אלה, מוקיאנוס לא רק הדגיש את חשיבות ההתבוננות והניתוח של פלאים, אלא גם סיפק תיעוד עשיר של נסים גאוגרפיים, אנקדוטות אנושיות והתנהגות יוצאת דופן של בעלי חיים. דוגמאות מפורסמות מתוך הספר כוללות דולפינים שעובדים בשיתוף פעולה עם דייגים ומקבלים שכר בדמות דגים; פילים שלומדים לכתוב ביוונית ומשתמשים בכישרון זה להנצחת ניצחונות; סיפור על אישה מארגוס שהפכה לגבר.

מוקיאנוס היה ידוע באובססיה שלו למדידות מדויקות ובמאמציו לקשור את תיאוריו למיקומים גאוגרפיים ספציפיים, כגון תיאורי מעיינות, אגמים ואיים. נטייה זו לא רק העניקה אמינות לתיאוריו, אלא גם אפשרה לקוראים לדמיין את עצמם מבקרים באתרים שהוא תיאר.

זאת ועוד, מוקיאנוס הפגין עניין עמוק בתרבות ובאנתרופולוגיה של התקופה. הוא תיאר פריטי אמנות ועתיקות, כמו מכתב של סרפדון, שריון מפורסם מהמזרח ופסלים באי רודוס. התיאורים הללו מעידים על סקרנותו התרבותית והרצון לתעד את פלאי העולם העתיק. מוקיאנוס לא רק היה צופה פאסיבי, אלא גם חקר לעומק את הנושאים שתיאר, מה שהעניק ליצירתו ערך מחקרי נוסף.

פליניוס הזקן הושפע עמוקות מכתיבתו של מוקיאנוס, וציטט אותו בספר "תולדות הטבע" עשרות פעמים. פליניוס לא רק שילב את תוכני Mirabilia, אלא גם אימץ את גישתו המדעית-ספרותית, אשר הדגישה צפייה ישירה ואיסוף פרטים מדוקדקים. הקשר האינטלקטואלי בין השניים מדגיש את רוח התקופה, שבה הידע המדעי שימש כבסיס ליצירה ספרותית, וחקר פלאי העולם נתפס כחלק ממחקר כולל של הטבע והרוח האנושית.

מחקר מודרני

דה קליין במאמרו מתייחס אל מוקיאנוס כאיש של קיצוניות. מוקיאנוס מראה יוקרה, שקדנות, אדיבות ועזות מצח. מוקיאנוס הוא האדם שגורם לשינוי מחשבתי אצל אספסיאנוס, ועידודו לתפוס את תפקיד הקיסר. קו המחשבה של מוקיאנוס יצר הבחנה בין המטרה האולטימטיבית, להחיות את המדינה (res publica), והמטרה הפרטית של אספסיאנוס, תהילה. מוקיאנוס הבין את חוסר ההחלטיות של אספסיאנוס לגבי המטרה הפרטית, לכן היה עליו לסלק את פחדו של אספסיאנוס להיות מואשם בהיבריס משום שהוא מתמודד על השלטון, לא ממוצא מלוכני, ופעולותיו נובעות מתוך שאיפה לתהילתו האישית. לכן הוא טען שאין כבוד בירושה של קיסר כמו ויטליוס, שאספסיאנוס תמיד הפגין כבוד כלפי שושלת היוליו-קלאודיאנית וגלבה, ושקיסר שנבחר על ידי חייליו יתקבל. כעת, כשמלחמת האזרחית הפכה לבלתי נמנעת, הדאגה לתהילה אישית הייתה חייבת להיות כפופה למטרה העיקרית – שיקום המדינה. מתחילת נאומו של מוקיאנוס, הוא הבהיר שעל מנת שיוכלו להשיג את המטרה, הוא עצמו ייקח חלק במרד. לאחר שניסה להפיג את חששותיו של אספסיאנוס, הוא דן באמצעים שעמדו לרשותם: הלגיונות ביהודה, בסוריה ובמצרים, הצי, הפרשים והמלכים הנאמנים תחת חסותם. בנוסף, הוא הדגיש את כוונתו לשאת באופן שווה בסיכונים, אך בסופו של דבר לא לשאוף לעמוד בראש. לפי דה קליין, לדעת מוקיאנוס יריבות בין אספסיאנוס לבינו הייתה חסרת טעם, שכן אילו היה הופך לקיסר בעצמו, היה מאמץ את טיטוס כיורשו. בעקיפין, הוא הוסיף מטרה משנית למטרה הראשונה, שהיא שיקום המדינה, דהיינו שבטווח הארוך טיטוס יעלה לשלטון כקיסר. לאחר מכן, מוקיאנוס הציע חלוקת אחריות ביניהם: אספסיאנוס יישאר במזרח, בעוד הוא עצמו יפנה כנגד ויטליוס. לפי דה קליין, בנאום זה הציג טקיטוס את מוקיאנוס כמנהיג טרנספורמטיבי של המרד. מוקיאנוס גילה חזון, ניסח את המטרה החשובה עבורם, יזם את הפעולה, ניסה להעצים את שותפו להנהגה, אספסיאנוס, הציע אסטרטגיה ראשונית ורמז על האמצעים הדרושים להשגת המטרה המשותפת באמצעות אסטרטגיה זו. עם זאת, אספסיאנוס לא קיבל החלטה מיד. העניינים התקדמו במהירות כאשר חייליו בקיסריה הכריזו עליו כקיסר. באופן עצמאי, יומיים בלבד לפני כן, נשבע טיבריוס יוליוס אלכסנדר אמונים לקיסר החדש מטעם העם והלגיונות באלכסנדריה. מוקיאנוס, שחיכה להחלטתו של אספסיאנוס, החל לפעול כדי לגייס תמיכה. במהירות האפשרית הוא קיבל את שבועת האמונים הן מהלגיונות והן – לאחר נאום מרשים ביוונית בתיאטרון – מהעם באנטיוכיה. לאחר מכן הצטרפה רשת השליטים המקומיים, בהם סוהיימוס מאמסה, אנטיוכוס מקומגנה, ברניקי והורדוס אגריפס השני, אשר הוחזרו מרומא לפני שויטליוס יספיק לזהות את האיום שבכך. בעקבותיהם הצטרפו כל שאר הפרובינקיות במזרח, מאכאיה ועד ארמניה, למרד. דה קליין טוען כי העובדה שתמיכה מאזור כה נרחב גויסה בקצב כה מהיר מעידה על הכנה מוקדמת ומוצקה. בהתחשב בכישוריו של מוקיאנוס ונוכחותו באזור כנציב ליקיה-פמפיליה, כחבר בקבוצת קורבולו וכנציב סוריה, סביר להניח שמדובר בעיקר בתוצאה של מאמציו. דה קליין מסכם את דבריו וטוען כי מוקיאנוס אף היה מנהיג טוב יותר מאשר אספסיאנוס. לדעתו האינטרס של מוקיאנוס היא שהמדינה תנוהל בצורה הכי טובה על ידי טיטוס והדרך לכך היא אם אספסיאנוס יהפוך לקיסר.

לפי רוג'רס, מוקיאנוס היה מכריע בעליית אספסיאנוס בשלטון, אך פעל בגבולות המוסכמים וקיבל כפיפות לאספסיאנוס. לאחר חזרת אספסיאנוס לרומא בשנת 70 לספירה, השפעתו העצמאית של מוקיאנוס פחתה, אך הוא שמר על הבולטות שלו עד מותו מספר שנים לאחר מכן. רוג'רס מבקר עמדות שהציעו לפיהן הייתה יריבות בין מוקיאנוס וטיטוס ומוקיאנוס פעל כדי לאזן את השפעתו ההולכת וגוברת של טיטוס על ידי חבירה לדמויות בולטות אחרות. לפי רוג'רס, אין ראיות התומכות בהשערה של סיעה מתמשכת בראשות מוקיאנוס שפעלה כנגד טיטוס. סביר יותר כי הגורמים למינויים ופעולות של דמויות בולטות כמו מרסלוס וקריספוס הם החלטות אדמיניסטרטיביות מעשית של אספסיאנוס ולא החלטות מפלגתיות. לגבי ברניקי, אמנם היא מילאה חלק משמעותי בהצלחה הפלביאנית, אך נוכחותה ברומא הותרה על ידי אספסיאנוס, עובדה שאינה מעידה על מאבק בין מוקיאנוס וטיטוס. החלטת טיטוס להתרחק מברניקי נבעה מרצונו לשמור על עתידו הפוליטי נוכח ההתנגדות הסנאטורית למערכת היחסים שלהם.