גאשרברום 2
 | |
| מחנה גבוה בגובה 5,900 מטרים למרגלות גאשרברום 2. במרכז פירמידת הפסגה, ומשמאלה גאשרברום 3 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שמות נוספים | K4, G2 |
| גובה מעל פני הים | 8,035 מטרים |
| נישאות טופוגרפית | 1,524 מטרים |
| מדינה |
פקיסטן, הרפובליקה העממית של סין  |
| מיקום | גבול פקיסטן וסין |
| רכס הרים | קארקוראם |
| העפלה ראשונה | 7 ביולי 1956 |
| מסלול ההעפלה הקל | הרכס הדרומי-מערבי |
| קואורדינטות | 35°45′30″N 76°39′12″E / 35.75833°N 76.65333°E |
  | |
גאשרברום 2 (באנגלית: Gasherbrum II), ובשמו מימי המדידות הבריטיות K4, הוא ההר ה-13 בגובהו בעולם ואחד מפסגות 8,000 המטרים. הוא ניצב על גבול פקיסטן וסין, בין גילגיט-בלטיסטן ובין נפת טשקורגן שבשינג'יאנג, בראש קרחון בלטורו שברכס הקארקוראם, והוא השני בגובהו בקבוצת ההרים גאשרברום אחרי גאשרברום 1[1].
הנתון הרווח לגובהו הוא 8,035 מטרים, והוא מופיע אצל רוב מאגרי הפסגות וכן באנציקלופדיה של הטיפוס של איגוד מדריכי ההרים בישראל[2]. המדידה הסינית מציינת 8,034 מטרים, והפרש זה משפיע גם על חישוב הנישאות הטופוגרפית של ההר, העומדת על 1,524 מטרים.
ההעפלה הראשונה לפסגה נעשתה ב-7 ביולי 1956 בידי משלחת אוסטרית, שפתחה את המסלול העולה ברכס הדרומי-מערבי - המסלול שנותר עד היום דרך העלייה הרגילה. גאשרברום 2 נחשב לנגיש ביותר מבין פסגות 8,000 המטרים שבקארקוראם, ושיעור הנספים בו הוא מן הנמוכים ברשימה: עד 2012 נרשמו בו יותר מ-930 העפלות מוצלחות ו-21 הרוגים, כשני אחוזים[1].
השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]את הכינוי K4 העניק להר הקרטוגרף הבריטי תומאס ג'ורג' מונטגומרי בשנת 1856, במסגרת המדידה הטריגונומטרית הגדולה של הודו. האות מציינת את רכס הקארקוראם והספרה את מקומו בסדר הפסגות שאיתר, וזהו אותו מסע מדידה שהעניק לגאשרברום 1 את הכינוי K5 ול-K2 את שמו.
השם "גאשרברום" גזור מן השפה המדוברת בבלטיסטן: רגשה פירושו יפה וברום פירושו הר, ומכאן ש"גאשרברום" הוא "ההר היפה". התרגום הרווח "קיר זוהר" הוא טעות, ומקורו בכך שהחוקר הבריטי מרטין קונוויי תיאר כך בסיורו ב-1892 את דופנו הבהירה של השכן גאשרברום 4. בפי מטפסים מכונה ההר בקיצור G2.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
גאשרברום 2 שוכן בראש קרחון בלטורו, בתת-הרכס בלטורו מוזטאג, כ-24 קילומטרים מדרום-מזרח ל-K2. ההר משתרע ממערב למזרח לאורך רכס שגובהו כ-7,600 מטרים, ובאמצעו מתנשאת פירמידת הפסגה.
בקצהו המערבי של אותו רכס ניצבת פסגת גאשרברום 3, שגובהה 7,952 מטרים. הנישאות הטופוגרפית שלה היא 461 מטרים בלבד, ולכן יש הרואים בה פסגת משנה של גאשרברום 2 ולא הר עצמאי. ממזרח לפסגה הראשית נמצאת גאשרברום המזרחית, פסגה מעוגלת שגובהה 7,758 מטרים. הרכס המזרחי יורד משם אל אוכף בשם גאשרברום לה, שגובהו כ-6,510 מטרים, והוא המחבר את ההר אל דופנו הצפונית של גאשרברום 1. אוכף זה הוא גם האוכף הקובע את נישאותו של ההר, ומכאן ההפרש של 1,524 מטרים בינו ובין הפסגה.
ממערב לגאשרברום 3 עומד גאשרברום 4, הר עצמאי לכל דבר, שדופנו הבהירה היא שהולידה את התרגום המוטעה של שם הקבוצה. הגישה אל מחנה הבסיס נעשית בצעידה של שבועות במעלה קרחון בלטורו, מן הכפר אסקולי שבבלטיסטן.
היסטוריית ההעפלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיורים ראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]את קבוצת גאשרברום סקרה לראשונה ב-1909 משלחתו של הדוכס מאברוצי, שצלמה ויטוריו סלה שב ממנה עם התצלומים הראשונים של האזור. קרחון האברוצי, אחד מיובלי קרחון בלטורו, נקרא על שם הדוכס. ב-1934 סקרה את ההר המשלחת ההימלאית הבין-לאומית בהנהגת השווייצרי גונתר דיהרנפורט, ובשורותיה היה גם אנדרה רוש. אנשיה טיפסו במדרונות גאשרברום 2 עד גובה 6,250 מטרים בלבד, אך מיפו את הגישות אל ההר.
ההעפלה הראשונה, 1956
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההעפלה הראשונה נעשתה ב-7 ביולי 1956 בידי משלחת אוסטרית בהנהגת פריץ מורבץ. המשלחת נקלעה למשבר כבר בשלביה המוקדמים: בסוף יוני קברה מפולת שלגים את מחנה 1 ואת כל הציוד והמזון שאוחסנו בו, והמטפסים מצאו אותו הרוס בשובם אליו. במקום לפרוש בחרו מורבץ ושני חבריו, יוזף לרך והנס וילנפרט, לנסות עלייה מהירה אל הפסגה בכוחות שנותרו להם.
השלושה יצאו ממחנה 3 ב-6 ביולי, פילסו מסלול חדש ברכס הדרומי-מערבי, ולנו בגובה 7,500 מטרים בקירוב מתחת לפירמידת הפסגה בשקי שינה ובשק ביווי. למחרת בבוקר המשיכו, חצו מתחת לפירמידה מזרחה ועלו אל הפסגה ברכס הדרומי-מזרחי שלה. הם הגיעו לפסגה ב-11:30, בלא חמצן מלאכותי. המסלול שפתחו הוא המסלול הרגיל של ההר עד היום.
שנות השבעים והשמונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1975 העפילו לפסגה ארבע משלחות, ובהן משלחת צרפתית בהנהגת ז'אן-פייר פרסאפון ושתי משלחות פולניות, האחת בהנהגת יאנוש אונישקייביץ' והאחרת בהנהגת ואנדה רוטקייביץ'. ב-3 באוגוסט 1981 עלו לפסגה השווייצרים רומולו נוטאריס וטיציאנו צינד, וזו הייתה ההעפלה הראשונה להר בסגנון אלפיני. ב-24 ביולי 1982 עלה ריינהולד מסנר ברכס הדרומי-מערבי עם הפקיסטנים נזיר סאביר ושר ח'אן.
בקיץ 1983 טיפסו הפולנים ירז'י קוקוצ'קה וווייטק קורטיקה ברכס המזרחי, שאיש לא טיפס בו עד אז. לצורך התאקלמות עלו תחילה אל גאשרברום המזרחית, שאיש לא העפיל אליה קודם לכן, הגיעו אליה ב-24 ביוני ולנו על פסגתה. משם ירדו למחנה הבסיס, וכעבור ימים אחדים שבו ועלו. ב-1 ביולי הגיעו אל הפסגה הראשית לאחר שחצו בדרכם את גאשרברום המזרחית. בירידתם במסלול הרגיל השלימו גם את החצייה הראשונה של ההר, וכל זאת בסגנון אלפיני[3].
ביולי 1984 חצו מסנר והאנס קאמרלנדר את גאשרברום 2 ומיד אחריו את גאשרברום 1, בלא לרדת בין השניים למחנה הבסיס ובסגנון אלפיני. את המסע תיעד הבמאי ורנר הרצוג בסרטו "גאשרברום, ההר הזוהר"[4]. באוגוסט 1986 עלתה משלחת סלובנית מן הבסיס אל הפסגה בתוך 32 שעות בלבד, מהן 22 שעות טיפוס ועשר שעות מנוחה בגובה 5,900 מטרים, ובכך רשמה את הטיפוס המהיר ביותר להר עד אז.
ביולי 1996 חיבר הצרפתי ז'אן-כריסטוף לאפאיי את גאשרברום 1 ואת גאשרברום 2 לבדו ובתוך ארבעה ימים, בלי לרדת ביניהם למחנה הבסיס[5]. ב-1997 עלה אנטולי בוקרייב לבדו ממחנה הבסיס המתקדם, בגובה 5,800 מטרים, אל הפסגה בתשע שעות וחצי.
הקיר הצפוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקיר הצפוני של ההר, הפונה אל השטח הסיני, לא טופס במשך שנים רבות. ב-7 ביולי 2006 פתחה בו משלחת שווייצרית מסלול ראשון: אולי שטק, הנס מיטרר וסדריק הלן הגיעו אל הפסגה המזרחית בגובה 7,758 מטרים, אך ויתרו על המשך הרכס אל הפסגה הראשית מפני סכנת מפולות.
את הקיר במלואו העפילו ב-2007 האיטלקים קרל אונטרקירכר, דניאלה ברנסקוני ומיכלה קומפניוני, קרוב משפחתו של אכילה קומפניוני, מן הראשונים שהעפילו ל-K2. השלושה יצאו ממחנה הבסיס ב-18 ביולי ועלו בעמוד הצפוני-מזרחי, בקו הישיר אל הפסגה, בסגנון אלפיני מעל למחנה ביניים שהקימו בגובה 6,000 מטרים. קומפניוני נאלץ לפרוש בגובה 7,850 מטרים וחצה אל המסלול הרגיל, ואילו שני חבריו הגיעו לפסגה ב-20 ביולי בשעות הערב. משיקולי בטיחות ירדו כולם בצד הדרומי, במסלול הרגיל[6].
ההעפלה החורפית הראשונה, 2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיפוס חורפי בקארקוראם נחשב לאחד האתגרים הקשים בטיפוס הרים, בשל הקור והרוחות העזות ברכס בחודשי החורף, ובמשך שנים לא הצליחה שום משלחת להעפיל בחורף לאף אחת מפסגות 8,000 המטרים שבפקיסטן[7].
ב-2 בפברואר 2011 עשו זאת לראשונה האיטלקי סימונה מורו, הקזחי דניס אורובקו והאמריקאי קורי ריצ'רדס. השלושה הוטסו במסוק אל מחנה הבסיס רק עשרים ושניים ימים קודם לכן, הקימו מחנות בגובה 5,900, 6,500 ו-6,900 מטרים, ועלו לפסגה במסלול הרגיל בעלייה רצופה בת שלושה ימים. הם העפילו בלא חמצן מלאכותי ובלא סבלי גובה. זו הייתה ההעפלה החורפית הראשונה לפסגה בת 8,000 מטרים בפקיסטן כולה, וריצ'רדס היה האמריקאי הראשון שהעפיל לפסגה כזאת בחורף.
הירידה הייתה קשה מן העלייה. ב-3 בפברואר ירדו השלושה ממחנה 3 אל מחנה 1 בתוך סופה, ולמחרת, כשחצו את המדרון שמתחת לגאשרברום 5 בדרכם אל מחנה הבסיס, פגעה בהם מפולת שלגים וסחפה אותם כ-150 מטרים. שניים מהם נקברו כמעט כליל ומורו נקבר חלקית בלבד, והוא שהצליח להשתחרר מן החבל ולחלץ את שני חבריו[8]. ריצ'רדס תיעד את המשלחת במצלמה, ומן הצילומים ערך את הסרט "Cold".
מסלולים בקיר הדרומי-מערבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיר הדרומי-מערבי, שממנו עולה גם המסלול הרגיל, נפתחו במרוצת השנים כמה מסלולים. ב-16 ביולי 2018 העפילו בו הגרמני פליקס ברג והפולני אדם ביילצקי במסלול חדש חלקי. הם עלו במסלול הרגיל עד גובה 7,300 מטרים בקירוב, חצו משם שמאלה אל אמצע הקיר וסיימו לעבר העמוד המערבי, בין שני מסלולים קיימים. הטיפוס נעשה על לוחות סלע מתפוררים שכמעט לא היה אפשר לאבטח בהם, וזו הייתה ההעפלה היחידה להר באותה עונה[9].
בקיץ 2019 חזר אורובקו אל ההר ופתח באותו קיר מסלול ישיר שכינה "Honeymoon". הוא תכנן את הקו מאז 2001, וכשבת זוגו לטיפוס נפצעה בגבה בדרך אל ההר יצא לבדו. בין 31 ביולי ל-2 באוגוסט טיפס 1,935 מטרים מעל הסדק הקרחוני שבגובה 6,100 מטרים, ובכלל זה מקטע של 120 מטרים שעבר בלא אבטחה כלל, מתחת לסראקים ובעד מחסום סלע. הוא נשא עמו ציוד מזערי, שני חטיפי אנרגיה וארבעה ג'לים לכל הטיפוס[10].
גלישות סקי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההר משמש זה עשרות שנים יעד לגלישת סקי מגובה רב, בזכות מדרונותיו הרחבים והמתונים יחסית. באוגוסט 1984 גלשו הצרפתים פטריס בורנה ווים פסקייה מגובה 7,500 מטרים ברכס הדרומי-מערבי עד מחנה הבסיס, במסגרת משלחת בהנהגת דניאל קרואזו[11].
בקיץ 2006, חמישים שנה לאחר העפלת מורבץ, העפילו הגרמנים בנדיקט בם וסבסטיאן האג לפסגה פעמיים בתוך שבוע וגלשו ממנה בסקי. ב-29 ביולי הגיעו לפסגה בשמונה בבוקר וירדו בגלישה רצופה, בלא לחלוץ את המגלשיים ובלא גלישה על חבל. ב-3 באוגוסט יצאו שוב, והפעם האטו אותם חמישים סנטימטרים של שלג טרי. הם הגיעו לפסגה לאחר יותר משש שעות טיפוס וגלשו חזרה בתנאים מסוכנים עוד יותר. את הסבב כולו השלימו בפחות מ-17 שעות, לעומת ארבעה עד שבעה ימים במשלחת רגילה.
ב-19 ביולי 2023 העפיל הפולני אנדז'יי ברגיל לפסגה בלא חמצן מלאכותי וגלש ממנה בסקי. שבוע לאחר מכן חזר על כך בגאשרברום 1, ובכך היה לראשון שגלש בסקי מארבע פסגות 8,000 המטרים שבקארקוראם[12].
המסלול הרגיל ובטיחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המסלול הרגיל הוא זה שפתחה המשלחת האוסטרית ב-1956, העולה ברכס הדרומי-מערבי מן הצד הפקיסטני. זהו טיפוס שלג וקרח בדרגת קושי בינונית, בלי המכשולים הטכניים המאפיינים את שכניו: אין בו מקבילה לקולואר היפני של גאשרברום 1, לרכס הפסגה הארוך של פסגת ברוד או לסראקים של המסלולים ב-K2. מסיבה זו נחשב ההר לנגיש ביותר מבין פסגות 8,000 המטרים שבקארקוראם, והוא יעד מקובל למשלחות מודרכות. עם זאת הגישה אליו ארוכה ומחייבת מסע של שבועות על גבי קרחונים, ומזג האוויר עשוי לסכל את ההעפלות בעונה שלמה.
עד 2012 נרשמו על ההר יותר מ-930 העפלות מוצלחות ו-21 הרוגים. שיעור ההרוגים ביחס למעפילים עומד על כשני אחוזים, השני בנמיכותו מבין ארבע עשרה פסגות 8,000 המטרים[1]. מן הנספים הידועים בהר הייתה המטפסת האיראנית לילא אספנדיארי, האישה הראשונה מאיראן שהעפילה לננגה פרבט. ב-22 ביולי 2011 הגיעה לפסגת גאשרברום 2, ובדרכה מטה, זמן קצר לאחר שנראתה יורדת, החליקה ונהרגה[13].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קרקורם, באנציקלופדיה של הטיפוס של איגוד מדריכי ההרים בישראל
- תולדות ההעפלות לגאשרברום 2, באתר himalaya-info (בגרמנית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 The Eight-Thousanders, NASA Earth Observatory
- ↑ קרקורם, האנציקלופדיה של הטיפוס של איגוד מדריכי ההרים בישראל
- ↑ Wojciech Kurtyka, Gasherbrum II and Hidden Peak - New Routes, American Alpine Journal 1984, עמ' 37–42
- ↑ Gasherbrum II and Hidden Peak Traverse, American Alpine Journal 1985, עמ' 311
- ↑ Jozef Nyka, Gasherbrum I and Gasherbrum II, Enchainment, American Alpine Journal 1997, עמ' 329
- ↑ Lindsay Griffin, Italians climb Chinese face of Gasherbrum II, Alpinist, 30 ביולי 2007
- ↑ ההר שאיש לא מצליח לכבוש בחורף, באתר ynet, 5 במרץ 2018
- ↑ Gasherbrum II (8,035m), First Winter Ascent, American Alpine Journal 2011
- ↑ Lindsay Griffin, Gasherbrum II, Southwest Face, American Alpine Journal 2019
- ↑ Gasherbrum II, Complete Southwest Face, American Alpine Journal 2020
- ↑ Daniel Croisot, Asia, Pakistan, Gasherbrum II Attempt, American Alpine Journal 1985, עמ' 311
- ↑ Bargiel Skis Gasherbrum I, Completes All Karakoram 8,000'ers, ExplorersWeb
- ↑ Leila goes down after touching the sky, Dawn, 8 באוגוסט 2011