גבול ישראל–רצועת עזה
גבול ישראל–רצועת עזה הוא גבול באורך 59 ק"מ בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה השייכת לרשות הפלסטינית והוא חלק מגבולות מדינת ישראל בדרום.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדינת ישראל גובלת בארבע מדינות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, וכן ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון, שבו נחלקות הסמכויות השלטוניות בין הרשות הפלסטינית וישראל. לישראל גם שלושה גבולות ימיים, בים התיכון, בים המלח ובים סוף, בהם יש חשיבות לגבול המים הטריטוריאליים ולגבול המים הכלכליים של ישראל.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי תוכנית החלוקה מ-1947 כלל הגוש הדרומי של המדינה הערבית המוצעת את אזור רצועת עזה המורחב מעט צפונית לאיסדוד ועד לרפיח וכן רצועה במערב הנגב באזור רפיח, ניצנה (שכונה אז "עוג'ה") וביר עסלוג'.
במהלך מלחמת העצמאות, כאשר הדף צה"ל את הפלישה המצרית, השתלט צה"ל על חלקים נרחבים משטח זה ואילו המצרים השתלטו על יתרת השטח. איסדוד ומג'דל (היום אשקלון), שנכללו בשטח המדינה הערבית המוצעת, נכבשו, וכן נכבש השטח בצפון מערב הנגב וגם שטחים באזור באר שבע.
במסגרת הסכמי רודוס ב-1949 סוכם על קווי שביתת הנשק עם מצרים. מאוחר יותר, בתחילת 1950 הקו תוקן במסגרת "פשרת שעה" שקיבלה תוקף מחייב (להרחבה ראו הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות). קו זה הוא הקו המשמש כיום כגבולה של רצועת עזה. מצרים לא סיפחה את הרצועה (לעומת ירדן שסיפחה את יהודה ושומרון), אך הטילה עליה ממשל צבאי מצרי.
במהלך מבצע סיני בשנת 1956 כבש צה"ל את הרצועה, והטיל עליה גם הוא משטר צבאי, אך נסוג בלחץ בינלאומי לאחר זמן קצר.
במלחמת ששת הימים בשנת 1967 נכבשה הרצועה על ידי מדינת ישראל. בדומה למדיניותה כלפי יהודה ושומרון (למעט ירושלים) וכלפי סיני, נמנעה מדינת ישראל מלהחיל את המשפט הישראלי על רצועת עזה, אך לא נמנעה מלהקים בה יישובים, לרבות גוש יישובים גדול שנקרא גוש קטיף.
על פי הסכם השלום בין ישראל למצרים לא השתנה מעמדה של הרצועה, אם כי על פי תוכנית האוטונומיה והסכמי קמפ דייוויד אמור היה לקום שלטון עצמי פלסטיני שטיבו המדויק לא נקבע. הסדר מיוחד חל בעיר רפיח שבמהלך שנות השלטון הישראלי בחצי האי סיני גדלה והתפתחה אל צידו המצרי של הגבול. העיר נחצתה לשניים, וחלקה המערבי עבר לשליטת מצרים.
על פי הסכמי אוסלו, נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים ("ציר כיסופים" וכן "גשר מור") וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה בסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן נותרה בשליטה ישראלית רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי"), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. במקביל, נבנתה באמצע שנות התשעים גדר מערכת מסביב לרצועת עזה, בתוואי קווי שביתת-הנשק מ-1949.
בשנת 2004 התקבלה בכנסת תוכנית ההתנתקות, ובה נסוג צה"ל מן הרצועה, באופן חד צדדי, והותיר אותה בשליטתה המלאה של הרשות הפלסטינית. היישובים הישראליים ברצועה נהרסו על-פי החלטת ממשלת ישראל, וציר פילדלפי הועבר לפיקוח ביטחוני מצרי, לפי הסכם מיוחד ששינה במידת-מה את תנאי הסכם השלום. התוכנית בוצעה באוגוסט 2005 והסתיימה ב-12 בספטמבר 2005. מדינת ישראל הודיעה על ביטול הממשל הצבאי ברצועת עזה והחלה להתייחס ל"קו הירוק" באזור הרצועה כאל גבול בינלאומי. זאת, על אף שישראל אינה מכירה ברשות הפלסטינית כמדינה, וגם מבחינה בינלאומית מעמדה של הרשות אינו סופי. ממשלת ארצות הברית, האיחוד האירופי ומדינות אחרות, מצהירים כי מטרתו הסופית של התהליך היא יצירת מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום לצד מדינת ישראל.
על אף הנסיגה משטח הרצועה, שמרה ישראל לעצמה את השליטה במרחב האווירי של רצועת עזה, ובמימיה הטריטוריאליים. גם חלק מהתשתיות החיוניות ברצועת עזה נותרו תלויות במדינת ישראל. מעבר גבול מסודר בין מצרים לרצועת עזה, בפיקוח ישראלי חלקי, היה אמור להתקיים ברפיח. בפועל המעבר הפסיק לפעול והגבול נפרץ פעמים רבות על ידי הפלסטינים. בעיר רפיח מתנהלת פעילות ענפה של חפירת מנהרות מתחת לקו הגבול, שמשמשות להברחת סחורות ונשק. בשנת 2012 החל הצבא המצרי בפעילות להפסקת הפעילות במנהרות, ובשנת 2013 החל להכשיר מחדש את ציר פילדלפי כציר ביטחוני, תוך הרס מבנים שנבנו במהלך השנים לאורך תוואי הציר.
סביב הגבולות הצפוניים והמזרחיים של רצועת עזה, שנקראים ציר הוברס, הקים צה"ל את מערך ההגנה "בני קשת" הכולל גדרות, דרכי פטרולים, דרכי טשטוש, חומה ליד נתיב העשרה, פילבוקסים, מערכות תצפית, מערכת "רואה-יורה" וכוחות שונים המסיירים סביב הציר ושומרים עליו.
בנוסף הוקמו גדר המערכת סביב רצועת עזה, המכשול נגד מנהרות בגבול רצועת עזה והמכשול הימי בגבול רצועת עזה.
מעברי גבול[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגבול שבין ישראל לרצועת עזה פעילים כיום שני מעברי גבול, המשמשים בעיקר למעבר סחורות אל תוך הרצועה וממנה.
בעברו פעלו גם מעבר קרני, מעבר סופה, מעבר כיסופים ומעבר נחל עוז.
גדר המערכת סביב רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – גדר המערכת סביב רצועת עזה
גדר המערכת סביב רצועת עזה היא מכשול מעבר בין רצועת עזה לישראל שנבנה לראשונה על ידי ישראל בשנת 1994 ומהווה כיום את גבולה של מדינת ישראל עם רצועת עזה. בשנת 2005 נסתיימה בניית תוספת למכשול זה במטרה להפריד בין רצועת עזה למצרים. בשנים 2017–2021 נבנה המכשול נגד מנהרות בגבול רצועת עזה, שנותן הגנה נגד מנהרות טרור חודרות-גדר בנוסף להגנה על-קרקעית נוספת.[3]
הגדר עוברת לאורך כל הגבול היבשתי של רצועת עזה ומורכבת מגדרות תיל רגישה למגע וחיתוך, חיישנים ואזורי חיץ בשטחים הגובלים בישראל ובקטע הגובל עם מצרים ההפרדה נעשית עם בטון וקירות פלדה. בעקבות ירי צלפים, מקלעים ונ"ט אל עבר נתיב העשרה קטע הגדר סביב יישוב זה כולל חומת בטון ומגדלי שמירה ופילבוקסים. הציר הביטחוני המקיף את הגדר נקרא ציר הוברס.
המכשול נגד מנהרות בגבול רצועת עזה הוא פרויקט הגנתי ישראלי, שבמסגרתו נבנתה מערכת ביצורים הכוללת קיר סלארי תת-קרקעי המשולב בטכנולוגיות חישה והתרעה לאורך גבול רצועת עזה במטרה למנוע חפירת מנהרות לשטח ישראל. הפרויקט ההנדסי כולל חפירה לעומק ובניית קירות בטון עבים בשילוב מכשירי התרעה. עלות בניית הקיר התת-קרקעי הוערכה בסכום של 3 מיליארד ש"ח (כ-40 מיליון ש"ח לקילומטר).
המכשול הימי בגבול רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המכשול הימי בגבול רצועת עזה
המכשול הימי בגבול רצועת עזה הוא מכשול ימי בחוף זיקים שבעוטף עזה, שהוקם על ידי אגף הנדסה ובינוי ומנהלת גבולות ותפר במשרד הביטחון. מטרתו של המכשול היא למנוע פיגועים מהים בגבול ישראל–רצועת עזה.[4]
המכשול מורכב משלוש שכבות – שכבה מתחת לפני הים, שכבה נוספת שתורכב מאבן שריון ושכבה שלישית של גדר "תלתלית". כמו כן נבנתה בצמוד גדר נוספת שמקיפה את המתחם מהצד העזתי של הגבול.[5][6][7]
מלבד המכשול, נפרסה מערכת חיישנים שמגלה ומתריעה מפני ניסיונות חדירה של צוללים או שחיינים מכיוון רצועת עזה.[8] אורך המכשול הימי הוא כ-200 מטרים, רוחב הבסיס שלו הוא 50 מטרים, ומעל לשובר הגלים תימתח הגדר ברום של 6 מטרים.[9] במאי 2018 החלו עבודות ההקמה של המכשול הימי. בדצמבר 2018 פורסמו תמונות בו נראה המכשול בשלבי הקמה סופיים, בו הוצבה הגדר התלתלית של שכבת האבן.[10]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מעברים | רשות מעברים יבשתיים - משרד הביטחון, באתר maavarim.mod.gov.il
- ^ מעברים | רשות מעברים יבשתיים - משרד הביטחון, באתר maavarim.mod.gov.il
- ^
יניב קובוביץ, 65 ק"מ, לכל אורך הגבול: הושלמה הקמת המכשול סביב רצועת עזה, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2021
- ^ יואב זיתון, צפו: המכשול הימי בין ישראל לרצועת עזה, באתר ynet, 5 באוגוסט 2018
- ^ יואב זיתון, 3 שכבות: החלה הקמת המכשול הימי בגבול עזה, באתר ynet, 27 במאי 2018
- ^ יואב זיתון, ישראל מתבצרת, בצה"ל יש מי שרואה בגדרות "חברה שחיה בפחד", באתר ynet, 8 בפברואר 2020
- ^ יואב זיתון, החלה הקמת המכשול העילי בגבול עזה: כך זה נראה, באתר ynet, 3 בפברואר 2019
- ^ אמיר בוחבוט, תמונות ראשונות: כך נראה המכשול הימי המוקם בגבול רצועת עזה, באתר וואלה!, 5 באוגוסט 2018
- ^ יואב זיתון, צפו: המכשול הימי בין ישראל לרצועת עזה, באתר ynet, 5 באוגוסט 2018
- ^ חדשות 13, המכשול הימי בעזה: הושלמה הצבתה של גדר בגובה 6 מטרים, באתר פייסבוק, 31 בדצמבר 2018
