גבול פרו–צ'ילה
 | |||
| |||
| אורך כולל | 617 קילומטרים | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 1929 | ||
| הסכמים |
הסכם אנקון (20 באוקטובר 1883) הסכם לימה (3 ביוני 1929) פסיקה בנושא הגבול הימי (ספ') (27 בינואר 2014) | ||
| מספר מעברי גבול | 2 | ||
| קטע יבשתי | |||
| כיוון | מערב - מזרח | ||
| תחום | חופי האוקיינוס השקט - משולש הגבולות בוליביה–פרו–צ'ילה | ||
| אורך | 169 קילומטרים | ||
| קטע ימי | |||
| כיוון | מזרח - דרום־מערב | ||
| תחום | חופי האוקיינוס השקט - האוקיינוס השקט | ||
| אורך | 448 קילומטרים | ||
גבול פרו–צ'ילה נמשך לאורך 617 קילומטרים, מהם 169 כגבול יבשתי ו־448 כגבול ימי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות מלחמת האוקיינוס השקט שהחלה בשנת 1879, ב־20 באוקטובר 1883 נחתם בין המדינות הלוחמות (בוליביה, פרו וצ'ילה) הסכם אנקון (אנ') שנועד להסדיר את הגבולות שלהן. בכך למעשה איבדה בוליביה את המוצא לים והשטח נחלק בין פרו לצ'ילה.
ב־3 ביוני 1929 נחתם הסכם לימה (אנ') בו הוסכם כי העיר אריקה תישאר בתחומי צ'ילה אך טאקנה תוחזר לשלטון פרו. טאקנה הוחזרה לפרו ב־28 באוגוסט של אותה שנה.
ב־27 בינואר 2014 פסק בית הדין הבין־לאומי בהאג על הסדר הגבול הימי בין המדינות (ספ'), זאת לאחר מחלוקת שהתעוררה ביניהן בנושא. הגבול נקבע במדויק ואושרר כחודשיים לאחר מכן, ב־25 במרץ.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגבול היבשתי מתחיל במזרח במשולש הגבולות בוליביה–פרו–צ'ילה ויורד מהרי האנדים מערבה לכיוון האוקיינוס השקט. מעט לפני שהגבול מגיע לים, קיים מעבר גבול בין המדינות, על כביש אריקה–טאקנה. הגבול הימי נע מערבה ולאחר מכן לדרום־מערב. בקטע האחרון, הגבול עובר במרחקים שווים מקווי החוף של המדינות.