גבריאל סלומון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף גבי סלומון)
גבריאל סלומון
לידה 12 באוקטובר 1938
תל אביב, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בינואר 2016 (בגיל 77) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת סטנפורד עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
פרסים והוקרה
מספר צאצאים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גבריאל (גבי) סלומון (12 באוקטובר 1938 - 4 בינואר 2016) היה פרופסור בפקולטה לחינוך שבאוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לחקר החינוך.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריאל סלומון נולד וגדל בתל אביב כבן למשפחה יוצאת גרמניה ולו אח נוסף, מישי. הוא למד בבית הספר היסודי א.ד. גורדון בתל אביב, שהשתייך לזרם העובדים. עסק בחינוך ובהדרכה בצפון תל אביב מטעם תנועת הנוער המאוחדת (היום 'הנוער העובד והלומד'), סיים תיכון עירוני ד' בתל אביב. בצבא היה מדריך קומונה בתנועה וחבר בקיבוץ נחל עוז. לאחר אירועי ואדי סאליב עזב את הקיבוץ מתוך מחשבה ללכת לחינוך בעיירת פיתוח. עבר קורס של שלושה שבועות ונשלח למעלות, שהייתה עיירת עולים, שם בגיל 21, בשנים 1959–1960 הקים וניהל בית נוער ובית ספר ערב לנערים עובדים שלא סיימו בית ספר יסודי.

ב-1960 החל ללמוד באוניברסיטה העברית. הוא קיבל תואר ראשון בחינוך ובגאוגרפיה ועשה תואר שני בחינוך וחוג משני בפסיכולוגיה, אותו סיים ב-1966 בהצטיינות.

בשנים 1966–1968 עשה דוקטורט בפסיכולוגיה חינוכית ובתקשורת באוניברסיטת סטנפורד. לאחר מכן לימד במשך שנה באוניברסיטת אינדיאנה. בשובו לישראל ב-1969 מונה למרצה באוניברסיטה העברית. ב-1981 קודם לפרופסור חבר. במלחמת יום הכיפורים שימש כפסיכולוג בחזית הדרום ובשנים 1974–1975 הוא פיתח את השירות פסיכולוגי הלא-קליני בצבא ברמת האוגדה בדרגת רב-סרן.

בשנים 1984–1987 היה ראש המגמה למחשבים ולחינוך ופרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב, בשנים 1985–1987 שימש כיועץ ראשי לג'וינט בפרויקט "מפנה": להצלת נוער שנשר מבתי הספר. בשנים 1987–1992 שימש כפרופסור מן המניין באוניברסיטת אריזונה. ב-1992 מונה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, ולאחר מכן שימש כדיקן הפקולטה לחינוך שם. ב-1999 הקים וניהל את המרכז לחינוך לשלום באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן כיהן כמנהל המרכז ללימודים מתקדמים באוניברסיטה. באוקטובר 2007 יצא לגמלאות מאוניברסיטת חיפה כפרופסור אמריטוס. שימש כעורך כתב העת של ה-APA‏ – "Educational Psychologist". כיהן כנשיא של החטיבה לפסיכולוגיה חינוכית של הארגון הבינלאומי לפסיכולוגיה יישומית (IAAP). הוא כיהן כיושב ראש של המועצה האקדמית העליונה של מכללת אלקסמי, מכללה ערבית להכשרת מורים בבאקה אל-גרבייה. כיהן כיו"ר שותף של הוועד המנהל של עמותת סיכוי, עמותה יהודית-ערבית לקידום השוויון האזרחי בין יהודים לערבים בישראל.

שהה בשבתונים כפרופסור אורח באוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת דרום קליפורניה, ואוניברסיטת הרווארד.

סלומון קיבל ב-1999 דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה הקתולית אוניברסיטת לוון בבלגיה, בתשס"א 2001 הוענק לו פרס ישראל לחקר החינוך, ב-2002 הוענק לו פרס סקריבנר מטעם אגודת המחקר החינוכי בארצות הברית (AERA), ב-2004 היה במשך שנה מופקד הקתדרה על שם Cleveringa באוניברסיטת ליידן שבהולנד.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1962 נישא סלומון לעדנה חימוביץ' ולהם נולדו שתי בנות, טל ומרב ונכדים. לאחר גירושיו מעדנה נישא בשנת 1977 לוורדה שהם, לה היה נשוי עד שנת 1991. בשנת 1992 הכיר את אסתי נאמן לה נישא בהמשך.

ב-4 בינואר 2016 נפטר בגיל 77.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של גבריאל סלומון כללו שלושה נושאים: האחד הוא פסיכולוגיה קוגניטיבית, תהליכי למידה והשפה הסמלית של אמצעי התקשורת. השני הוא המיחשוב והשפעתו על ילדים. השלישי הוא החינוך לשלום.

פסיכולוגיה קוגניטיבית, תהליכי למידה והשפה הסמלית של אמצעי התקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו הראשונים של גבריאל סלומון עסקו בשילוב של פסיכולוגיה קוגניטיבית, תהליכי למידה והשפה הסמלית של אמצעי התקשורת (בעיקר הטלוויזיה), באותה תקופה איש לא עסק בכך בהיבט זה של אמצעי התקשורת. חוקרים שונים הרבו לעסוק באלימות התכנים שבטלוויזיה, אך לא בהשפעות הקוגניטיביות של לשונה ובפורמטים התקשורתיים שלה. בשורת מאמרים חקר את האופן שבו אנו לומדים לחשוב באמצעות סמלים שמקורם באמצעי התקשורת.[1] אנחנו חושבים בצורות שונות: במילים ובדימויים, יש מי שחושבים במונחי נוסחאות מתמטיות, היו חוקרים שטענו שהדימויים החזותיים שלנו הם מעין מצלמה פנימית בראשנו וסלומון בדק את המידה שבה ילדים לומדים להשתמש בפורמטים הטלוויזיוניים כגון ה-Zoom-in או תנועת המצלמה סביב עצם כלשהו.

מחקרו הגדול הראשון היה על תוכנית הטלוויזיה Sesame Street (בישראל: "רחוב סומסום"). סלומון לא התעניין אם ילדי הגן לומדים מושגי מספר ומרחב, מכיוון שאת זה הם לומדים בגן, אלא – איזו השפעה יש לפורמט. התוכנית "רחוב סומסום" הייתה מבוססת על פסיפס של קטעים בני 60–90 שניות כל אחד. סלומון שאל מה הדבר עושה לדרכי החשיבה של הילדים? אחד מממצאי מחקרו היה שיש לפסיפס התזזיתי הזה השפעה שלילית על הנטייה להתמדה.[2]

תקשורת, חשיבה ולמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיכום מחקרו של סלומון בנושא השפעת לשון הטלוויזיה על דרכי החשיבה של ילדים התפרסם בספרו הראשון[3] ספר זה נבחר כ-Citation Classic על ידי Social Science Citation Index, בשל מספר הציטוטים הרב להם זכה והוא יצא לאור בשתי מהדורות ב-1979 וב-1991.

תקשורת וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו שם ספרו השני של סלומון[4] שראה אור ב-1981. הספר מנסה להציג תפישה חדשה לגמרי ברוח אינטראקטיבית של תקשורת וחינוך, עם דגש חזק על מקום הייחוסים הנעשים, כמו ייחוסי כוונות והתפקיד האקטיבי של הפרט בתהליך הקומוניקטיבי.

המיחשוב והשפעתו על ילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלומון חקר האם תכנות על ידי ילדים משפר את דרכי החשיבה והגיע למסקנה שלא.[5][6]

ב-1986 עמד בראש ועדה מטעם שר החינוך לבדיקת תפקידם של המחשבים בחינוך.

העברה בלמידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלומון פיתח ביחד עם פרופסור דייוויד פרקינס מאוניברסיטת הרווארד תאוריה חדשה על ה- transfer of learning (העברה) בלמידה. משמע, האם מלימוד א' לומדים טוב יותר גם את ב'. האם מהתמחות בשחמט פותרים בעיות של אסטרטגיה פוליטית טוב יותר? האם מיישמים באופן ספונטני לימוד עקרון כלשהו בפיזיקה לעניינים שאינם נראים, לכאורה, קשורים בפיזיקה? הם פיתחו תאוריה שלמה בנושא זה שהגיעו אליה מן השאלה האם תכנות על ידי ילדים מיושם לדרכי חשיבה בכלל והגיעו למסקנה שיישום זה תלוי באופן שבו נלמד א' ובגישה לנושא ב'. התאוריה שלהם גורסת שישנן שתי דרכים להעברה: הדרך התחתית – תרגול אינסופי של א' עד לשליטה כמו-אוטומטית בו (וראו לימוד נהיגה), וישנה הדרך העילית – מלימוד א' מפשיטים עקרון כללי שאותו, לא את א' ניתן ליישם לב' בתנאי שמחפשים עקרון כזה במודע ובכוונה. מתאוריה זו ניתן היה להבין מתי משהו בבית הספר מיושם לדברים אחרים. לימוד התכנות בבית הספר (באותו זמן, ילדים הרבו ללמוד תכנות בשפת לוגו) אינו הולך בדרך התחתית אך גם לא בעילית. מכאן מוצאים שמלימוד התכנות אין כל העברה ללימוד או לביצוע משהו אחר.[7][8][9]

מהעיסוק בעניין המיחשוב הגיע סלומון למסקנה כי מה שמשפיע על למידת הילדים אינו מיחשוב כשלעצמו, אלא הסביבה הלימודית השלימה על כל מרכיביה: המורים, הפעילויות, היחסים שבין התלמידים לבין עצמם ועם המורה, התכנים, וכן גם המיחשוב. סלומון הסיק שהדבר החשוב הוא לעצב סביבות לימודיות, על בסיס תאוריות פסיכולוגיות אותן אנו מכירים. סלומון פיתח את הרעיון שלפיו יש לעצב סביבות לימודיות קונסטרוקטיביות, המבוססות על בעיות מהחיים, בהם מתמודדים התלמידים בצוותים, בהנחיית המורה, תוך שימוש מגוון באפשרויות המיחשוב. על בסיס זה יזמו סלומון ותמי אלמוג בשנות התשעים את פרויקט סל"ע (סביבה לימודית עתירת טכנולוגיה) בכמה בתי ספר. הפרויקט הצליח, אולם כדי ליישמו באופן כולל היה צורך לחולל מהפך רציני באופן שבו בית הספר פועל ובתפישתם של המורים מה זאת הוראה. לדעת סלומון המיחשוב בלא מהפך פדגוגי, אינו מועיל לשיפור תהליכי החשיבה של הילדים ונשאר בחזקת תוספתן לפדגוגיה שמרנית שנוצרה בתקופה קודמת ושימשה להשגתן של מטרות לימודיות שהתאימו לאותה תקופה.[10]

חשיבה מבוזרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספר (Distributed Cognition) שערך סלומון וראה אור ב-1993 בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. הרעיון המרכזי המובא בספר הוא שחשיבה איננה מתקיימת רק בתוך ראשו של הפרט, אלא היא גם מבוזרת בין האנשים. דוגמאות לכך הן חשיבה צוותית, שיתוף פעולה בין אדם חושב ומחשב בפתרון בעיות, וכדומה.

חינוך וטכנולוגיה בעידן המידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עבודותיו בתחום המיחשוב ועיצובן של סביבות למידה עתירות טכנולוגיה סיכם סלומון בספרו חינוך וטכנולוגיה בעידן המידע. ספר זה עוסק בסביבות לימודיות עתירות טכנולוגיה ותרומתן לחינוך.

החינוך לשלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות התשעים, בעקבות מענק של נדבן שרצה שיתעסקו ביחסי יהודים-ערבים, החל סלומון לחקור את החינוך לשלום, בישראל ובארצות קונפליקט נוספות. ב-1999 הקים את המרכז לחקר החינוך לשלום. ויחד עם שורת תלמידי מחקר שלו החל לחקור את הנושא. סלומון בחן מספר שאלות כגון: האם הידידות הבין-אישית שנוצרת בעת סדנה משותפת של יהודים וערבים מוכללת ליחס שונה כלפי העם השני ? באיזו מידה לימוד של קונפליקט של עם אחר, צפון אירלנד למשל, מאפשר לנו להבין טוב יותר את הקונפליקט שלנו ? האם הביקור במחנות השמדה מפתח אמפתיה כלפי סבלו של העם היריב ? עד כמה מחזיקות ההשפעות של תוכנית חינוך לשלום מעמד וכיצד ניתן לשמר השפעות כאלה מעבר לזמן וללחצים הסוציו-פוליטיים בסביבה? במסגרת זו עשה סלומון מספר סדנאות לאנשי חינוך יהודים, ערבים ופלסטינים ומומחים בנושא מארצות שונות, בנושא החינוך לשלום בישראל.[11][12][13]

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Salomon, G. (1979). Interaction of media, cognition and learning. San Francisco, CA: Jossey-Bass. (Published again by Lawrence Erlbaum, 1994).
  • Salomon, G. (1981). Communication and education: Social and psychological interactions. Beverly Hills, CA: Sage Publication.
  • סלומון ג. (2001) טכנולוגיה וחינוך בעידן המידע. זמורה ביתן.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Salomon, G. & Snow, R. E. (1970). Commentaries on research in instructional media: An examination of conceptual schemes. Indiana University. (Editor and author of two chapters).
  • Murray, J., & Salomon, G. (1984). The future of children's television. Boys Town, Nebraska. (Editor and author of two chapters).
  • Salomon, G. (1993). Distributed cognitions. New York: Cambridge University Press.
  • Salomon, G., & Nevo, B. (2002). Peace education: The concept, principles, and practices around the world. Mahwah, NJ: LEA

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Salomon, G. (1974). What is learned and how is it taught? The interaction of media, message, task, and learner. In: D. Olson. (Ed.), Media and symbols: The forms of expression, communication, and education (PP. 383-406). Chicago: The NSSE Yearbook. (Translated into Spanish and published in Technologica educativa, 1976, 2, 145-165).
  • Salomon, G. (1981). Introducing AIME: An assessment of children's mental involvement with television. In: H. Gardner and H. Kelly (Eds.). Children and the world of television (pp. 89-102). A Quarterly in the series New directions for child development. San Francisco, CA: Jossey-Bass.
  • Salomon, G. (1989). Artificial intelligence and natural wisdom: How cultural artifacts can cultivate the mind. In J. A Keats & R. A. Heath (Eds.). History, systems and mathematical psychology (pp. 195-205). Proceedings of the 24th International Congress of Psychology (Vol. 4). Amsterdam, Holland: North Holland-Elsevier.
  • Salomon, G. (1991). Effects with and of computers and the study of computer based learning environments. In E. De Corte, M. Linn, H. Mandl & L. Verschaffel (Ed.). Computer-Based Learning Environments and Problem Solving. Springer-Verlag.
  • Salomon, G. (1993). No distribution without cognition: A dynamic interactive view. In G. Salomon (Ed.). Distributed Cognitions (PP. 11-138). New York: Cambridge University Press.
  • Salomon, G., & Perkins, D. N. (1996). Learning in wonderland: What computers really offer education. In S. kerr (Ed.). Technology and the future of education. (pp. 111-130). NSSE Yearbook. Chicago: University of Chicago Press.
  • Salomon, G. & Perkins, D. N. (1998). Individual and social aspects of learning. Review of Research in Education, 23, 1-24, (Special issue editors: P.D. Pearson & A. Iran-Nejad).
  • Salomon, G. (2002). The nature of peace education: Not all programs are created equal. In G. Salomon & B. Nevo (Eds.). Peace education: The concept, principles and practices around the world. Mahwah, NJ: LEA.
  • Salomon, G. & Perkins, D.N. (2005). Do technologies make us smarter? Intellectual amplification with, of and through technology. In D. D. Preiss & R. Sternberg (Eds.). Intelligence and technology. (pp. 71-86). Mahwah, NJ: LEA.
  • Salomon, G. (1974). Internalization of filmic schematic operations in interaction with learners' aptitudes. Journal of Educational Psychology, 66, 499-511.
  • Cohen, A. A., & Salomon, G. (1979). Children's literate television watching: Empirical surprises and possible explanations. Journal of Communication, 29, 156-163.
  • Salomon, G. (1983). The differential investment of mental effort in learning from different sources. Educational Psychologist, 18, 42-50.
  • Salomon, G. (1984). Television is "easy" and print is "tough": The differential investment of mental effort in learning as a function of perceptions and attributions. Journal of Educational Psychology, 76, 647-658.
  • Salomon, G., & Gardner, H. (1986). The computer as educator: Lessons from television research. Educational Researcher, 15, 13-19.
  • Salomon, G. & Perkins, D. N. (1987). Transfer of cognitive skills from programming: When and how? Journal of Educational Computing Research, 3, 149-169.
  • Salomon, G., & Globerson, T. (1987). Skill is not enough: The role of mindfulness in learning and transfer. International Journal of Educational Research, 11, 623-637.
  • Salomon, G. (1988). Artificial intelligence in reverse: Computer tools that turn cognitive. Journal of Educational Computing Research, 4, 123-139.
  • Salomon, G., & Perkins, D. N. (1989). Rocky roads to transfer: Rethinking mechanisms of a neglected phenomenon. Educational Psychologist, 24, 113-142.
  • Salomon, G., & Globerson, T. (1989). When teams don't function the way they ought to. International Journal of Educational Research, 13, 89-100.
  • Salomon, G. (1990). Studying the flute and the orchestra: Controlled vs. classroom research with computers. International Journal of Educational Research. 14, 37-47. (Translated into the Italian and published in Golem, 3 (6), pp. 2-8).
  • Salomon, G., Perkins, D. N., & Globerson, T. (1991). Partners in cognition: Extending human intelligence with intelligent technologies. Educational Researcher, 20, 2-9; (translated into the Spanish and published in CL &E: Methods y Tecnicas Para el Educator en las Areas del Curriculum, 1992, 13, 6-22).
  • Salomon, G. (1991). Transcending the qualitative/quantitative debate: The analytic and systemic approaches to educational research. Educational Researcher, 20, 6, 10-18.
  • Salomon, G. (2002). Technology and pedagogy: Why don’t we see the promised revolution? Educational Technology. Vol. XLII (2), 71-75.
  • Salomon, G. (2004). Does peace education make a difference? Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 10, 257-274.
  • Salomon, G. (2006). Does peace education really make a difference? Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 12, (1), 37-48.

מאמרים והרצאות של גבריאל סלומון על הרשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גבריאל סלומון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Salomon, G. (1979). Media's symbol systems as related to cognition and learning. Journal of Educational Psychology, 71, 131-148
  2. ^ Salomon, G., & Cohen, A .A. (1977). Television formats, mastery of mental skills, and the acquisition of knowledge. Journal of Educational Psychology, 69, 612-617.
  3. ^ Salomon, G. (1979). Interaction of media, cognition and learning. San Francisco, CA: Jossey-Bass.
  4. ^ Communication and Education. Beverly. Hills, CA: Sage Publication
  5. ^ Salomon, G. (1991). Effects with and of computers and the study of computer based learning environments. In E. De Corte, M. Linn, H. Mandl & L. Verschaffel (Ed.). Computer-Based Learning Environments and Problem Solving. Springer-Verlag.
  6. ^ Salomon, G., & Perkins, D. N. (1996). Learning in wonderland: What computers really offer education. In S. kerr (Ed.). Technology and the future of education. (pp. 111-130). NSSE Yearbook. Chicago: University of Chicago Press.
  7. ^ Salomon, G. & Perkins, D. N. (1987). Transfer of cognitive skills from programming: When and how? Journal of Educational Computing Research, 3, 149-169.
  8. ^ Salomon, G., & Perkins, D. N. (1989). Rocky roads to transfer: Rethinking mechanisms of a neglected phenomenon. Educational Psychologist, 24, 113-142.
  9. ^ Salomon, G., Perkins, D. N., & Globerson, T. (1991). Partners in cognition: Extending human intelligence with intelligent technologies. Educational Researcher, 20, 2-9.
  10. ^ Salomon, G., & Almog, T. (1998). Educational psychology and technology: A matter of reciprocal relations. Teachers' College Record, 100, 1, 1-20.
  11. ^ Salomon, G. (2002). The nature of peace education: Not all programs are created equal. In G. Salomon & B. Nevo (Eds.). Peace education: The concept, principles and practices around the world. Mahwah, NJ: LEA.
  12. ^ Salomon, G. (2004). Does peace education make a difference? Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 10, 257-274.
  13. ^ Salomon, G. (2006). Does peace education really make a difference? Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 12, (1), 37-48.