גבריאל בן-שמחון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבריאל בן-שמחון

גבריאל בן-שמחון (נולד ב-3 במאי 1938), הוא סופר, מחזאי ופרופסור אמריטוס בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גבריאל בן-שמחון נולד בעיר צפרו שבמרוקו, הסמוכה לפס. אבי סבו, הרב רפאל יעקב בן סמחון, שימש דיין בעיר פס. ספרו "בת רבים" שיצא לאור ב ג'רבא, תש"ו. כולל תשובות בהלכה, תקנות, ענייני קבלה, ושירי אהבה לארץ ישראל. אביו, דוד ציון בן-שמחון, היה נגר במקצועו שעסק בקבלה וראה בעלייה לישראל אקט משיחי, כתב פרושים רבים לספר הזוהר מבלי שזכה להוציאם לאור. אימו, רינה בן שמחון-עולייל, בוגרת "אליאנס", כתבה ספר בישול בשם "אוכל מרוקאי".

המשפחה עלתה לישראל ב-1947 באוניה "יהודה הלוי", אונית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה. האוניה הותקפה ונכבשה על ידי הבריטים בלב הים, נגררה לחיפה ומשם הובלה לקפריסין. בהיותו בן עשר נשלח בן שמחון לארץ במסגרת עלית הנוער, עם אחיו הצעיר עמוס. שהה במוסד הילדים "מוצא" בהרי ירושלים, עד שהוריו עלו לארץ. אביו נלחם במלחמת השחרור ולאחריה המשפחה התיישבה בחיפה. בצבא שירת בן-שמחון בצנחנים בגדוד 890 תחת פיקודו של רפול כמג"ד ואריק שרון כמח"ט והשתתף במלחמת סיני.

בשנים 1962-1956 למד ספרות ומקרא באוניברסיטה העברית. ובשנים אלה פרסם את שיריו הראשונים במוספים לספרות של "דבר", "על המשמר", "מעריב" ובכתבי העת לספרות ואמנות "גזית" בעריכת גבריאל טלפיר ו"קשת" בעריכת אהרון אמיר. בשנת 1965 זכה בפרס קרן "אנה פרנק" על ספר שיריו "ימות שקט וחול" בהוצאת מחברות לספרות. עד 1964 לימד ספרות ומקרא בסמינר הקיבוצים בתל אביב ובין 1964 ל-1967 עסק בכתיבה עיתונאית כחבר מערכת "מעריב". רשמיו ממלחמת ששת הימים הופיעו ב"מעריב" ובספר "לא על החרב לבדו" בעריכת רפאל בשן. ב-1967 לאחר מלחמת ששת הימים, נסע ללימודים לפריז, שם בשנים 1971-1967 השלים באוניברסיטת הסורבון דוקטורט בתיאטרון וקולנוע ובמסגרתו סטאז' בבימוי בטלוויזיה הצרפתית (O.R.T.F). נושא הדוקטורט היה: "הטרגדיה היוונית והקולנוע" בהדרכתו של פרופסור שרל דידאיאן (Charles Dedeyan) .

בשנת 1972 הוזמן על ידי דיקן הפקולטה לאמנויות, פרופסור משה לזר, ללמד תיאטרון וקולנוע והיה ממייסדי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. התחיל ללמד כמרצה וב-1976 מונה למרצה בכיר, ב-1993 מונה לפרופסור חבר, ב-2000 לפרופסור מן המניין. בשנת 2006 פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס. גבריאל בן-שמחון שימש כראש החוג לקולנוע ותקשורת במכללה למורים דתיים ע"ש רא"מ ליפשיץ בירושלים. הוא לימד קולנוע גם ב"בית צבי" ובמכללה לאפנה "שנקר" ברמת גן, וכן בטכניון ובאוניברסיטת חיפה, היה מרצה אורח בחוג לקולנוע באוניברסיטאות קליפורניה בלוס אנג'לס (1984), USC ‏ (2002), ניו יורק (1984, 2002, 2005) וקורנל (2004-5).

בשנות השבעים יחד עם התסריטאי הבריטי לואיס גריפר הקימו וניהלו במחלקה לדרמה בטלוויזיה הישראלית פרויקט ייחודי לכתיבת דרמות טלוויזיה בנוסח תיאטרון הכורסה של הבי.בי.סי, הזמינו סופרים ישראלים לכתוב לטלוויזיה, סייעו, ערכו וליוו את הכתיבה עד שלבי ההפקה והבימוי.

בן-שמחון עסק בכתיבה פובליציסטית, ובעקבות רצח רבין כתב טור שבועי בעיתון "דבר ראשון" בעריכת רוביק רוזנטל (1995-1994).

ב-1995 הוענק לו התואר "יקיר העיר חולון" מטעם עיריית חולון.

מוחמד אלמדלאווי, פרופסור מאוניברסיטת רבט במרוקו, תרגם כמה מסיפוריו של בן-שמחון לערבית וגם פרסם אותם בכתבי עת במרוקו. ב-2012 תרגם את הסיפור "עלייתה של סעדה השמימה" מתוך ספרו "הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר- סיפורי אהבה מרוקאים". [1]

גבריאל בן-שמחון נשוי לאילנה, לשעבר פרייטג, מורה לספרות במקצועה, אב לשלושה ילדים, וסב לארבעה. בתו, רחלי פליישון, היא סופרת ילדים.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן-שמחון עוסק בחקר הקולנוע האיטלקי ובפרט הקולנוע של מיכלאנג'לו אנטוניוני, פדריקו פליני ופייר פאולו פאזוליני. פליני היה מרכז העיסוק והעיון של בן-שמחון, ועליו כתב את מרבית מאמריו וכן את ספרו. [2] עניינו של בן שמחון בפליני נבע מכך שמצא בו עירוב של יוצר מערבי ומזרחי. מעבר למשקעי התרבות והאמנות האיטלקית בסרטיו ניחן פליני - כך על פי בן שמחון- בתכונות של משורר ומספר מזרחי. סרטיו בתוכן ובתמונה מלאי פנטזיה ודמיון פרוע וחסר גבולות. מבנה סרטיו רופף ואפיזודיאלי ולא הרמטי וקומפקטי כדרישות הדרמה המערבית, מזכיר מאד את אלף לילה ולילה בסטרוקטורה שלו, בפתיחות, בצבעוניות, בדמיון המזרחי ומעבר לכל בנוכחותה המסיבית של האירוטיקה ושל האישה המזרחית.

אישה עם שלושה שדיים: הנשים בקולנוע של Fellini[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו ספרו של בן-שמחון שראה אור בשנת 2004 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מתבונן במכלול יצירתו הקולנועית של פדריקו פליני, דרך עיון בדמויות הנשים בסרטיו, החל מג'ולייטה מסינה דרך אניטה אקברג, קלאודיה קרדינלה, סנדרה מילו, מגאלי נואל, ארליט סווואג', אדרה גאל ("הסרחינה") מריה אנטונייטה בילוצי ("הטבקיה"), סנדי אלן ("הענקית"), ברנס סטאז'ירס ("הפמיניסטית) מאריסה טומארי ואחרות. דמויות שמעצבות עולם קסמים של נשים יצירות דמיון פרא, מלא פנטזיה מזרחית פרועה. אלה הן הנשים שפליני המציא לאורך חמישים שנות יצירה ואותן העמיד במרכז סרטיו כמו "לה סטראדה", "לה דולצ'ה ויטה", " ½8, "זיכרונות", "עיר הנשים", "קזנובה", "קולו של הירח". בתחילת דרכו מככבת האישה בדמותה של ג'ולייטה מסינה, רזה ושדופה וממשית כמו איטליה העניה של אחר המלחמה וכמו הניאוריאליזם ששלט אז בקולנוע האיטלקי, מסרט לסרט הנשים נהיות גדולות יותר ויותר במקביל לאיטליה המתעשרת ובמקביל לקולנוע האיטלקי החדש ובמיוחד לזה של פליני שמפתח לשון חדשה, נכנס לאולפן ומתרחק מהרחוב וכך עד לאישה הגדולה שהיא בגודל הרמון ועד לסרטים בהם חדלה להיות אישה אחת כגיבורה מרכזית ובמקומה מופיעות המון נשים וקבוצות נשים, לעתים קרובות ללא שם וללא זהות אישית וללא פסיכולוגיה, הרמונות של נשים, כך, למשל, ב"סטיריקון", "רומא" ו"עיר הנשים". הנשים מסרט לסרט הופכות לגדולות, פרועות יותר ויותר, ענקיות יותר ויותר והיוליות יותר ויותר.

אהבתו של פליני לאידיאה של האישה גורמת לו באחדים מסרטיו לדמות את האישה לקולנוע ואת הקולנוע לאישה, כך, למשל, ב"והאניה שטה", אך לקראת סוף דרכו ועם התחזקותו של הרעיון הפמיניסטי הוא חש מאוים מחיסולה של האישה בידי האישה. ב"עיר הנשים" הנשים חדילות להיות נשים והופכות לפמיניסטיות וטרוריסטיות. מאימות לעקר ולסרס את הגבר. זאת היא אישה שמבשרת את חורבן הנשיות ואת סופה של האישה הגדולה. הרעיון נאמר באופן חד בסרט "עיר הנשים" בו האישה הופכת להיות כדור פורח ענק, כשהגבר - מרצ'לו מסטרויאני - מנסה להגיע אליו בסולם חבלים, אבל ברגע האחרון אישה טרוריסטית - (ופמיניסטית) יורה בה מלמטה בתת-מקלע, מנקבת אותה, והיא מתפוצצת וצונחת יחד עם הגבר מרוסקת למטה. האישה הגדולה והענקית שמרחפת בין העננים כמו כדור פורח, זאת הבלתי מושגת, שמושכת לעד כמו חלום את אהבתו ודמיונו של הגבר - האישה "המזרחית", הגדולה מהחיים, שהיא משהו בין המדונה למגדלנה, בין האלוהים לזונה - האישה הזאת הולכת ונקטלת בידי האישה הרזה, העסקנית, הגברית, הפמיניסטית. על פי פליני האישה האמיתית נכחדה מהעולם עם בואה של האישה הפמיניסטית וזהו סוף עידן הנשים. "עיר הנשים" הוא מאחרוני סרטיו וגם בסרטו האחרון "קולו של הירח" (1990), הוא מטפל בעניין הזה באותה צורה.

בין מאמריו בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פליני המאהב הגדול של רומא.[3] במאמר זה מציג בן שמחון את התיזה על פיה אהבתו של פליני לרומא, בה הוא יצר כל חייו, גרמה לו לתאר את העיר הזאת בסרטיו בדמות אישה. פליני עצמו מוצג בסרטים אלה כמאהב של רומא. ב"לא סטראדה" ו"לילות כביריה" רומא מוצגת בדמותה וצורתה של ג'ולייטה מסינה - קדושה שנראית כזונה, ב"לה דולצ'ה ויטה"- רומא מוצגת כאניטה אקברג זונה שנראית כקדושה, ב"פליני רומא" האישה היא לא אינדיוידואם, אלא זונה בין זונות בבית זונות צבורי (בדומה לחברה הרומית המתעשרת והמתהוללת בשנות השבעים והשמונים), ב"סטיריקון" רומא היא עיר ללא אלוהים, מתבוססת בקיאה ודימויה הוא אונותיאה, אותה מכשפה גדולה שאוגרת את האש של כל העיר בין הרגליים וב"עיר הנשים" רומא היא הפמיניסטית שכובשת את העיר.
  • פליני כליצן ומנהל קרקס.[4] במאמר זה בן שמחון מנסה לבדוק את סוד הקסם והעונג של הקולנוע של פליני ומוצא אותו בהומור המעודן שלו ובאישיותו של פליני כמוקיון, ליצן ומנהל קרקס. בן שמחון עובר על סרטי הבמאי האיטלקי אחד לאחד ומנתח את סוגי הקומי וההומור בסרטיו (קרקס, פנים, מסיכה, קריקטורה, משחק, מריוניטות, קרנוול וקומדיה דל'ארטה) ומוצא שבין כל תכונות הבמאי האיטלקי ההומור המיוחד שלו הוא התכונה הבולטת ביותר שמעצבת את הקסם המיוחד של סרטיו.
  • האישה המזרחית וההרמון בקולנוע של פליני.[5]הרעיון המרכזי במאמר זה הוא הגילוי המפתיע בעובדה שנחשפת לאט לאט, סרט אחר סרט, על פיה ביצירתו של פליני, שהוא במאי נוצרי, מופיעה תמיד החל מ"לה דולצ'ה ויטה" כחתימת יד תופעה זרה ומוזרה ששיכת דווקא לעולם המוסלמי ולתרבותו וזהו ההרמון. ההרמון והאישה המזרחית הגדולה, הפוליגמיה, ריבוי הנשים ולא הנישואין הקתוליים- הם אלה שמסתתרים בשקט בשקט בתוך סרטיו של הבמאי הנוצרי. התופעה נבדקת בכל אחד מסרטיו, מנותחת וזורקת אור על עולמו הפנימי והמקצועי של פליני כצייר אורינטאליסט.
  • ירושלים בקולנוע.[6]במאמר זה סוקר בן שמחון אחד לאחד את הסרטים שנעשו על ירושלים בקולנוע הישראלי והזר ומוצא שבין כ-600 סרטים שהופקו בישראל בחמישים שנות המדינה רק כתריסר נעשו בירושלים וגם בהם משמשת ירושלים יותר כרקע לסיפור מאשר גיבורת הסיפור. בן שמחון מנסה למצוא הסבר לתופעה ומגיע למסקנות שלא הקולנוע (כאמנות) מפחד מירושלים אלא יוצרי הקולנוע. רובם ככולם תל אביבים וירושלים על ממדיה ההיסטוריים, התרבותיים והמיתולוגיים מפחידה את הקולנוען התל אביבי, שההיסטוריה שלו כמו זאת של תל אביב מתחילה עם הציונות ונעה בין הרצל לשינקין.

ספרים ומחזות נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלך מרוקאי: דרמה קבלית בשלוש מערכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו מחזהו הראשון של גבריאל בן-שמחון, שהוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1980 בבימויו של יוסי יזרעאלי. בן שמחון זכה עליו ב"פרס ליבר למחזאות יהודית קלאסית" מטעם אוניברסיטת תל אביב. שלמה בר והברירה הטבעית היו יוצרי ומבצעי המוזיקה ב"מלך מרוקאי". המחזה עוסק בעלייה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה לארץ-ישראל כחווייה משיחית. העלילה מתרחשת בעיירה ספרו, בה נולד בן-שמחון, בה מתפשטת שמועה שיש משיח בעיר והשאלה היא איך הוא נראה, כי אם ימצאו אותו תבוא הגאולה. יש מסורת שאומרת, שמשיח יכול לעוף ומתחילים לחפש את האיש שיכול לעוף. באותה עת נופלים פייטנים מהגגות, ומתחילים לחפש את רוצח הפיטנים, אלא שמתברר שלא יד רוצח בדבר אלא שהפייטנים נופלים, כי הם מאמינים שיש משיח בעיר ואם כן אפשר לקפוץ על ענן ולעוף לירושלים. רבים גם מאמינים שהם המשיח, מתאמנים לעוף וקופצים למוות. המחזה מסתיים כשנותר פייטן אחד בכל העיר, יונתן, והוא חושד בעצמו שהוא המשיח ומוכן להוכיח על ידי זה שיעוף. רבים גם מאמינים בו, ביניהם אביו, אמו ואהובתו. יונתן קובע את שעת ההמראה שלו וכל העיר מתאספת על הגגות לקפוץ יחד איתו. אחד נותן יד לשני וכולם מחזיקים בידי יונתן כשהוא עומד להמריא יחד איתם. המסך יורד ואנחנו לא יודעים אם הם מצליחים לעוף או נופלים ומתרסקים.

בשנת 1976 זכה בן-שמחון בפרס "המועצה לתרבות ואמנות והקרן לסרטי איכות לעידוד הפקתו של סרט ישראלי באורך מלא" על התסריט "משיח" על פי המחזה "מלך מרוקאי", אך זה טרם הוסרט. [7]

המחזה "מלך מרוקאי" ראה אור בעברית בהוצאת עדי בשנת 1980, הוא תורגם לצרפתית, [8]

ב-1985 הקהילה היהודית במונטריאול הפיקה יום עיון מיוחד לכבוד התיאטרון של בן-שמחון (Hommage au theatre de Gabriel Bensimhon) ובמסגרתו הציגו גם את "מלך מרוקאי" בצרפתית בבימויו של פייר לאסרי שהוצג בתיאטרון סיידי ברונפמן במונטריאול.

בוזמימה - קומדיה קבלית בשלוש מערכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוזמימה היה מורהו של בן-שמחון בספרו עיר מולדתו והוא מתאר אותו כמי שהולך שבי אחרי מנגינה מסתורית שכובשת אותו ומשפיע על תלמידיו ללכת אחריו בעקבות המנגינה, המובילה אותם לארץ-ישראל. המחזה הוצג ב-1984 בהיכל התרבות בתל אביב, בהפקת תיאטרון "לילך" ובבימויו של חנן שניר הופיע ב"זהות" כתב עת ליצירה יהודית בעריכת נפתלי טוקר בקיץ 1983 ויצא לאור בהוצאת "מריון" ב-1988 כחלק מהספר "הדרך לירושלים - המסע של אנית המעפילים יהודה הלוי". המחזה זכה בפרס גולדנברג למחזאות מקורית מטעם הפקולטה לאמנויות ב-1982.

1948: מחזה בשלוש מערכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הופק ב-1998 בתיאטרון אוניברסיטת תל אביב בבימויו של תום לוי, הוצג בקלן בפסטיבל של תיאטרוני אוניברסיטה באותה שנה. המחזה מספר את סיפורה של שנת 1948, שנת קום המדינה דרך מטפורה של בית ערבי נטוש בחיפה. זה הבית בו התגוררו בן-שמחון ומשפחתו לאחר שעלו לארץ-ישראל. לבית הזה נקלעים גם מישה, פליט יהודי מהשואה בפולין, צשה, אשתו המתה, רפיק חדד, בעל הבית הערבי, שנחשב כמת וחיים, בן המשפחה שהשתתף במלחמת השחרור ונעדר מאז. כולם – החיים והמתים - נאבקים על הבעלות על הבית. [9] המחזה ראה אור ב-1994 בהוצאת "מריון".

המהלכים על המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זהו רומן בסיפורים. יצא לאור ב-1997 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וידיעות אחרונות ספרי חמד. הרומן מתאר את העיר ספרו ותושביה לפני ואחרי עליתם לארץ, את חוויית הציפיה שלהם לספינת המעפילים "יהודה הלוי" שאמורה להוביל אותם לארץ המובטחת, ומלווה את תלאותיהם באוניה ואת קשיי הקליטה אחרי שהם נוחתים בארץ-ישראל. [10]

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר: סיפורי אהבה מרוקאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר ראה אור בשנת 2002 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מושפע ממחקריו של בן-שמחון על פליני, זוהי אסופת סיפורי אהבה מרוקאיים שבמרכזה עומדת האישה המזרחית כיצור חושני וחידתי, התגלמות של יופי, פשטות, תמימות ותשוקות עצורות.

חתונה בכותל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזה זה של בן-שמחון ראה אור ב-2007 בהוצאת הקיבוץ המאוחד ונכתב בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף. המחזה מנסה לצייר דיוקן של ירושלים לא רק האקטואלית, אלא גם ההיסטורית והמיתית, על רקע מאבק דרמטי ודמיוני ערב הנטישה וההתנתקות ממנה בעקבות משא ומתן לשלום.

פנטזיה מרוקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר ראה אור ב-2009 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר מציג כחמישים מתכונים מהמטבח המרוקאי של בן-שמחון ומשלב בו סיפורים, שירים, וידויים, הזיות וחלומות. הספר הוא מין מסע של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה, תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה.

נערה בחולצה כחולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נערה בחולצה כחולה

המרוקאי האחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"המרוקאי האחרון" הוא ספר המשך ל"נערה בחולצה כחולה" שסיפר על אהבתו הנכזבת של יונתן מרציאנו לנורית סתיו, הנערה שנטשה אותו במצוות אביה שלא רצה שהיא תתחתן עם עולה חדש ממרוקו. בספר שני הצעירים נפגשים כעבור שנים כלוחמים על זחל קשר בסיני של מלחמת ששת הימים בו נמצאים חיילים מכל שכבות החברה הישראלית ויחסי השניים נבחנים מחדש כשהם בוגרים, חופשיים מלחצי המשפחה, אבל נתונים בלחצים מסוג אחר. הספר הוא יומן מלחמה שנכתב על ידי חייל ישראלי ממוצא מרוקאי שמוצא את עצמו בזחל החפ"ק במלחמת ששת הימים עם חיילים בעלי רקע חברתי ותרבותי שונה וכך הסיפור הופך מסיפור אישי לסיפורה של החברה הישראלית על כל עדותיה ושבטיה.

יצירות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "המרוקאי האחרון" (רומן, ספר המשך ל"נערה בחולצה כחולה"), בהוצאת "ידיעות ספרים", מרץ 2016.
  • "נערה בחולצה כחולה" (רומן), ידיעות ספרים, אוקטובר 2013.
  • "הדרך לירושלים - המסע של אנית המעפילים יהודה הלוי", מחזה בשלוש מערכות, הוצאת "מריון", תל אביב 1988
  • "היינו כחולמים", תסריט, הוצאת "מריון", תל אביב 1994
  • "אבשלום" ו"ציון חמדתי" (שני מחזות בכרך אחד), הוצאת "הקבוץ המאוחד", 2011. שני המחזות הם על הקמת מדינת היהודים. הראשונה בימי דוד ("אבשלום") והשנייה בימינו ("ציון חמדתי").

לעיון נוסף מאמרים ובקורות נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מזרח ומערב ביצירתי הספרותית והתיאטרונית: יופי גדול מדי למקום קטן מדי"; "מותר", גיליון מס' 17-16 של אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, 2011; בעריכת נורית כנען-קדר וגיל פישהוף.
    • המאמר התפרסם גם בספר "אבשלום" ו"ציון חמדתי", הוצאת "הקבוץ המאוחד", 2011; "סוף דבר", עמ' 133-125.

(זהו מאמר אוטוביוגרפי שבו סוקר בן-שמחון את חייו ויצירתו)

  • ב-2015 קיבל עיאשי אלאדראווי תואר דוקטור על עבודה שהגיש באוניברסיטת פס במרוקו אודות יצירתו של בן-שמחון. נושא העבודה הוא: "האישה ביצירתו הספרותית והתיאטרונית של גבריאל בן שמחון".

על "מלך מרוקאי"

  • G. Bensimhon, “Dans chaque homme sommeille un roi Marocain”, Sillages, revue litteraire et politique, Oct. 1980

על "בוזמימה"

  • ציפי שחרור, לחצות את הגבול, מפגש בין גבריאל בן שמחון ויהושוע סובול, "רחוב ראשי", יולי 1983.
  • האמלט נסיך מרוקו, "העולם הזה", 27 ביולי 1983.
  • ורד הראל, לשוחח עם העבר, "על המשמר", 29 באוגוסט 1983.
  • גבריאל בן שמחון, בעיר הגגות לא נולד האדם לבדו, "הארץ", 22 ביולי 1983.

על "1948"

  • בן עמי פיינגולד, "1948" מאת גבריאל בן שמחון, "הצופה", 6 בינואר 1998.
  • שמעון לוי. חפיפה בין קדנציות של מתים. "עתון 77", גל' 182 (1995), עמ' 12.
  • אמירה פרלוב. מספרו לירושלים: שיחה עם המחזאי גבריאל בן-שמחון. דימוי, גל' 10 (1995), עמ' 8־11.

על "המהלכים על המים"

  • יהודית אורין, חזרה אל הכפר, "ידיעות אחרונות", 28 בנובמבר 1997.
  • דבורית שרגל, ומה שלום המלך המרוקאי, "מעריב", 26 בספטמבר 1997.
  • אמירה פרלוב, במחתרת מארצות האסלאם, פרשיות הגנה והעפלה. "דימוי", גל' 17 (1999), עמ' 71־72.

על "הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר"

  • ד"ר אלי שי, שדיים קסומים, "ידיעות אחרונות", 25 באוקטובר 2002.
  • יואב בירנברג, ספר משפחתי, "ידיעות אחרונות", 21 באוגוסט 2002.
  • יהודית רונן, סיפורי אהבה מרוקאים, "עתון 77", יולי 2002.

על "אישה עם שלושה שדיים- נשים בקולנוע של FELLINI"

  • Lucio Izzo, The Director of the Italian Cultural Institute, Tel Aviv.
  • הקדמה לספר "אישה עם שלושה שדיים" 2004.
  • אמיר קמינר, אלוהים היא אישה, "ידיעות אחרונות", 21 ביולי 2004.
  • יהודה סתיו, הנשים הגדולות של פליני, "ידיעות אחרונות", 25 ביוני 2004.
  • רמי קמחי, "איפה הנשים כולן ,שאהבנו ?", מאזנים 5 (2005): 40-37.

על "חתונה בכותל"

  • תום לוי, אחרית דבר, חתונה בכותל, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007.
  • גבריאל בן שמחון, סוף דבר, חתונה בכותל, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007.

על מכלול יצירתו של בן שמחון

  • Lucio Izzo, L’ Angelo di Gabriel Bensimhon, Lo stato delle cose, Oedipus Ed. Salerno/ Milano 6/1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הספר "המרוקאי האחרון"

על הספר "אישה עם שלושה שדיים: הנשים בקולנוע של Fellini"

קטעים מהספר "הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר"

על הספר "פנטזיה מרוקאית"

הברירה הטבעית / 'מלך מרוקאי' 1980

מאמרים של בן-שמחון

קטע מסרט של גבריאל בן-שמחון

סיפור קצר: פנחס שדה בתל אביב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תרגום לערבית של הסיפור "עלייתה של סעדה השמימה" מתוך ספרו של בן-שמחון "הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר- סיפורי אהבה מרוקאים"
  2. ^ "אישה עם שלושה שדיים- נשים בקולנוע של “FELLINI, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1994.
  3. ^ Fellini The great Lover of Rome: Fellini’s Image of Rome as a Woman, Lo Stato delle Cose- Pensiero Critico e Scrittore Oedipus Ed. Salerno/ Milano 10-11/2000
  4. ^ Fellini as Clown and Circus Ringmaster; On the Secret of Pleasure in the Strange World of Fellini’s Cinema; On Interpretation in the Arts Edited by Nurit Yaari Tel Aviv University 2000
  5. ^ האישה המזרחית וההרמון בקולנוע של פליני, "מותר" מס 4 כתב עת של הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב בעריכת פרופ' נורית כנען קדר, חורף 1996
  6. ^ "ירושלים בקולנוע", מבסרט, אסופת מאמרים על יהדות וקולנוע, המכללה ע"ש רא"מ ליפשיץ למורים דתיים, ובית הספר לתקשורת ולאמנויות הטלוויזיה והקולנוע מעלה ירושלים, חורף 1995
  7. ^ על הפקת המחזה "מלך מרוקאי" הפיקה הטלוויזיה הישראלית ושידרה סרט בן 70 דקות בשם "הסרט על דוד ציון בן שמחון ובנו גבריאל" בבימויו של מיכאל לב טוב. על המחזה ועל שורשיו התרבותיים במרוקו בן-שמחון הפיק ב-1984 את הסרט "מלך מרוקאי – השיבה הביתה" (60 דקות) שמוקרן בבית התפוצות.
  8. ^ LE MESSIE OU REQUIEM POUR UN ROI MAROCAIN על ידי אליהו אילון והופיע ב"נועם" 3 של מחלקת הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית העולמית ירושלים 1979
  9. ^ הקלטה בוידאו של ההצגה נמצאת בארכיון המחזות של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב.
  10. ^ מוזיאון ארץ ישראל ערך יום עיון על המהלכים על המים בהשתתפות: פרופ' שמעון לוי, פרופ' יהודה ניני, פרופ' נורית כנען-קדר, ד"ר שלמה אלבז ב-24 באפריל 1998