גבריאל כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבריאל כהן
Gavriel Cohen 12-01-1966.jpg
גבריאל כהן, 1966
תאריך לידה 30 במאי 1928 (בן 88)
כנסות 6
סיעה המערך, עבודה

פרופ' גבריאל (גבי) כהן (נולד ב-30 במאי 1928) הוא היסטוריון ואיש ציבור ישראלי, חבר הכנסת בכנסת השישית, פרופסור באוניברסיטת תל אביב.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהן נולד ב-30 במאי 1928 בירושלים. בנעוריו למד בגימנסיה העברית "הרצליה" והיה חבר תנועת הצופים[1]. בשנת 1946 הצטרף לשורות הפלמ"ח בחטיבת יפתח.

במלחמת העצמאות לחם כהן עם החטיבה בשלוש החזיתות בה הוצבה: בגליל המזרחי, בנגב ובמבצע דני במרכז הארץ.

לאחר המלחמה למד היסטוריה באוניברסיטה העברית. בתום לימודיו שירת שנתיים בצה"ל שכללו שנה בראש ענף היסטוריה של צה"ל[2]. לאחר מכן למד לתואר שני[3] ובשנת 1960 השתלם באוניברסיטת אוקספורד[4]. במקביל לכתיבת הדוקטורט שלו על "המדיניות הבריטית בארץ ישראל בשנות המנדט האחרונות", נמנה בין חברי הסגל של אוניברסיטת תל אביב כמרצה להיסטוריה של ימי הביניים והעת החדשה, בקתדרה להיסטוריה צבאית[5]. משנגזר דינו של ישראל בר, מונה, יחד עם מרדכי גיחון, למופקד על הקתדרה והמגמה להיסטוריה צבאית[6]. כן כיהן כמרכז המכון לחקר הציונות[7]. כהן החל לחקור את תולדות ההגנה והפלמ"ח והיה בין ראשוני החוקרים האקדמיים בנושא. בשנת 1976 קודם לדרג פרופסור ומאוחר יותר נבחר לדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב (19831986) ולחבר המועצה להשכלה גבוהה (1986).

לצד פעילותו האקדמית, כהן הצטרף בשנת 1953 למפלגת אחדות העבודה. במסגרת המערך נבחר בשנת 1965 לכנסת השישית, בה שירת בוועדת החוץ והביטחון וועדת חוקה, חוק ומשפט. בכנסת נקשר שמו של כהן עם ההצעה למנות אומבודסמן וכן עם הנהגת נסיעה חינם לחיילים בתחבורה ציבורית[8]. כהן ביקש לקבוע שפרס ישראל יינתן לאדם אחד כל שנה, באופן שיעלה את יוקרת הפרס, אך הצעתו לא נתקבלה[9].

לקראת הבחירות לכנסת השביעית לא הוצב כהן ברשימת המערך לכנסת, בגלל העמדות העצמאיות שהביע בכנסת בניגוד לעמדות סיעתו[10].

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]