גברים ללא נשים
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
הרוקי מורקמי  |
| שפת המקור | יפנית |
| סוגה | אוסף סיפורים קצרים |
| מקום התרחשות |
יפן |
| הוצאה | |
| הוצאה |
Bungeishunjū |
| תאריך הוצאה |
18 באפריל 2014 |
  | |
גברים ללא נשים (ביפנית: 女のいない男たち, הגייה: Onna no inai otokotachi) היא אסופה של שבעה סיפורים קצרים, מאת הסופר היפני הרוקי מורקמי, שיצא לאור ביפן ב-2014, ב-2017 יצא לאור בתרגום לאנגלית. ב-2021 יצא לאור בתרגום לעברית על ידי שאול לוין שתרגם מהגרסה האנגלית. הסיפורים עוסקים ביחסי גברים ונשים ובעיקר בגברים שאיבדו אישה בחייהם; אם לגברים אחרים ואם למוות. שם הספר באנגלית זהה לשם ספר מאת ארנסט המינגוויי שגם הוא קובץ של סיפורים קצרים ויצא לאור ב-1927.
תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
| סיפור | פורסם במקור ב- (תרגום לאנגלית) |
|---|---|
| "תנהגי במכונית שלי" | Freeman's |
| "Yesterday" | הניו יורקר |
| "איבר עצמאי" | |
| "שחרזדה" | הניו יורקר |
| "קינו" | הניו יורקר |
| "סמסא מאוהב" | הניו יורקר |
| "גברים ללא נשים" |
תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]
"תנהגי במכונית שלי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
קאפוקו, שחקן תיאטרון ותיק ואלמן, שוכר את הנהגת מיסאקי בת עשרים וארבע, על מנת שתסיע אותו ברחבי טוקיו, עקב שלילת רישיונו בגלל בעיה רפואית היוצרת אצלו "שטח מת" בשדה הראיה. במהלך נסיעותיהם, נפתח קאפוקו כלפי מיסאקי ומספר לה על הדרך בה הפך לשחקן ועל הרומנים מחוץ לנישואים שניהלה אשתו שהייתה אף היא שחקנית ושנפטרה לאחר מאבק קצר במחלת הסרטן. קאפוקו מספר למיסאקי כיצד התיידד לאחר מות אשתו עם אחד ממאהביה, טקאטסוקי, שהיה עמיתה למשחק בהצגה מסוימת, ללא שזה ידע שקאפוקו מודע לרומן שניהלו. בתחילה רצה קאפוקו לגלות את חולשותיו ולנצל אותן כדי לנקום בו, התלווה לכך ניסיונו להבין מה מצאה אשתו במאהב. לקראת סוף ששת החודשים שבהם התפתחה ידידותם, אותם בילו בעיקר בשתייה מופרזת בברים מקומיים, הוא אינו מצליח ללמוד ולהבין את מניעיה של אשתו בבגידות בו, וקורא לזה בפני טקאסוקי "שטח מת" בידע שלו עליה למרות שחיו ביחד עשרים שנה, ומכליל זאת על כל הנשים. טקאטסוקי, שקאפוקו לא מחשיבו כחכם במיוחד, עונה לו כי "הרעיון שאנחנו יכולים להביט אל תוך לבו של אדם אחר בבהירות גמורה נראה לי אווילי". מיסאקי, שחוותה ילדות קשה, אומרת לקאפוקו שאולי לרומנים שניהלה אשתו לא היה שום קשר לאהבה וכי הדבר היחיד שניתן לעשות כדי להפסיק לחשוב על הנושא הוא להשלים עם מה שהזולת עולל לך ולהמשיך הלאה.
"Yesterday"[עריכת קוד מקור | עריכה]
טאנימורה נזכר בתקופה בתחילת שנות העשרים לחייו כשעבד במסעדה עם חברו קיטארו. לקיטארו יש כמה מוזרויות שגורמות לבת זוגו משנות ילדותם, אריקה, להרגיש אי נוחות לגבי מערכת היחסים שלהם; הוא מדבר בניב קנסאי למרות שחי כל חייו בטוקיו, אינו רוצה ללמוד ברצינות למבחני האוניברסיטה היוקרתית למרות שאיפתו ללמוד בה, ונראה שאינו מעוניין בסקס עם חברתו. יום אחד, מציע קיטארו לטאנימורה לצאת ל"דייט" עם אריקה וטאנימורה מסכים בחוסר רצון. בדייט שלהם, שניהם מדברים על חייהם האישיים. אריקה, שנראית לטאנימורה כמושלמת ביופיה, באופיה וברקע החברתי ממנו היא מגיעה, מודה שהיא פוגשת בחור אחר בגלל אדישותו המינית של קיטארו. למרות "חוסר הנאמנות" שלה, היא מודה שלקיטארו יש מקום מיוחד בלבה, ויש לה חלומות עליהם כזוג. טאנימורה מספר את חוויותיו מהפגישה שלו איתה לקיטארו במהלך המשמרת הבאה שלהם, תוך השמטת פרטים מסוימים. שבוע לאחר מכן, קיטארו עוזב את עבודתו וטאנימורה מאבד קשר עם קיטארו ועם אריקה.
שש עשרה שנים מאוחר יותר, בשנות השלושים לחייו, טאנימורה רואה את אריקה באירוע טעימות יין. הוא כבר נשוי, אבל אריקה עדיין רווקה. עד כמה שהיא יודעת, קיטארו הוא שף סושי בדנוור וגם הוא עדיין רווק. הוא ממשיך ושואל אם היא קיימה יחסי מין עם הגבר שהזכירה בדייט שלהם לפני שנים; היא עונה שכן, אבל שזה לא הוביל לכלום ושהיא עדיין חושבת על קיטארו מדי פעם.
שם הסיפור נגזר מהשיר "Yesterday" של הביטלס ואיך, כשטאנימורה שומע אותו, הוא נזכר בגרסה המשוגעת והמוזרה של קיטארו לשיר ל"ניב קנסאי" ולאותה שנה שבה היה בן עשרים ורוב זמנו היה בודד; "לא הייתה לי חברה שתחמם את גופי או את נשמתי, לא חברים שיכולתי להיפתח בפניהם".
"איבר עצמאי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
טאנימורה מספר על תקופה בחייו שבה שיחק בקביעות סקווש עם ד"ר טוקאי, מנתח פלסטי ורווק מושבע, בן חמישים ושתיים, שמעולם לא הייתה לו מערכת יחסים רצינית עם אף אשה, אך ניהל מערכות יחסים קצרות טווח עם נשים רבות, לעיתים עם מספר נשים במקביל. בפגישותיהם לאחר המשחקים, טוקאי מספר לטאנימורה כי הוא מתחבט בשאלה "מי אני בדיוק?" שאלה שעלתה אצלו לאחר שקרא את סיפורו של רופא יהודי ברלינאי מפורסם שנשלח בזמן השואה למחנה הריכוז אושוויץ והיה נתון לחסדיו של מפקד המחנה. סיפור זה זעזע את עולמו כיוון ששאל את עצמו, אם יושלך לעולם, "בלי שום דבר, מעורטל מהכול - מי אהיה בדיוק?". באותה הזדמנות הוא מספר כי התאהב נואשות באחת מהנשים עמן נפגש ואומר וכי הדבר משפיע עליו מבחינה גופנית.
יום אחד מפסיק טוקאי להגיע לחדר הכושר. חודשיים לאחר מכן נודע לטאנימורה על מותו של טוקאי מהעוזר המשרדי של טוקאי, גוטו; הם קובעים להיפגש ולשוחח אודות טוקאי. גוטו מספר כיצד זה הפסיק להופיע בעבודה. כשגוטו הלך לדירתו של טוקאי, הוא מצא אותו מרותק למיטה וחלש. טוקאי ויתר על החיים לאחר שהאישה שאהב נטשה גם אותו וגם את בעלה ואת בתה ועברה למאהב שלישי וזאת לאחר שניצלה כספית את טוקאי. טוקאי, חולה אהבה ושבור לב, דן את עצמו למוות איטי בדרך של הזנחה עצמית וויתור על אכילה.
שם הסיפור מגיע מזיכרונו של טאנימורה אודות אמירתו של טוקאי כי לנשים יש "איבר עצמאי" המאפשר להן לשקר במצפון נקי.
"שחרזדה"[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסיבה כלשהי מנוע הבארה מלצאת את דירתו אליה הועבר ומונתה לו "אשת קשר תומכת", עקרת בית ואחות – בת 35 בעלת מראה פשוט ונוטה להשמנה, המביאה לו מצרכי מזון, ספרים ודיסקים. למרות היותה נשואה ואם לילדים היא מקיימת אתו יחסי מין בקביעות בכל אחד מביקוריה. "בכל פעם ששכבו, היא סיפרה להבארה סיפור מוזר ומרתק". לכן הוא מכנה אותה בשם "שחרזדה". הבארה מוצא שלמרות הנאתו מיחסי המין עם שחרזדה, החלק אליו הוא מצפה ביותר הוא סיפוריה.
היא מספרת לו שהייתה צמדאי בחייה הקודמים ולפעמים היא יכולה לחזור לשם במוחה, כולל לתחושות שחוותה בחיים הימיים שלה.
במהלך מספר מפגשים, שחרזדה מספרת כיצד בנעוריה הייתה מאוהבת בטירוף בנער מהתיכון, עד כדי כך שהיא פרצה בדיסקרטיות לביתו מספר פעמים במהלך שעות הלימודים. בעודה בפנים, היא סוקרת את החפצים שלו, שוכבת על מיטתו ו"מחליפה" את החפצים שלה בשלו.
היא מבטיחה להבארה שהיא תספר לו את סוף הסיפור אודות משיכתה לנער בביקורה הבא. בלילה במיטתו, חושש הבארה שלעולם לא יראה אותה שוב וגרוע מכך, "שחירותו תישלל ממנו לגמרי, ואז לא רק שחרזדה אלא כל הנשים כולן יילקחו ממנו".
"קינו"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעזרת כספים מדודתו שיצאה לגמלאות, מחליט קינו בן ה-40 לפתוח בר לאחר שהוא מתפטר מעבודתו בעקבות גילויו שאשתו בוגדת בו עם עמיתו לעבודה. קינו הוא אדם שתקן ואינו מביע רגשות. בהתחלה אף אחד לא מופיע בבר מלבד חתול, שהוא נותן לו להישאר ללא הגבלת זמן. שבוע לאחר מכן, אדם מסתורי, קאמיטה, מתחיל לפקוד את הבר באופן קבוע ומוצא בו מקום מרגיע לקריאה. זמן מה לאחר מכן, שני לקוחות גורמים לרעש וקינו מבקש מהם לעזוב. הם מגיבים בצורה מאיימת, קאמיטה מתערב לתמוך בקינו ושלושת הלקוחות יוצאים החוצה להתעמת. זמן קצר לאחר מכן, קאמיטה חוזר ואומר שהגברים האלה לא יפריעו לקינו שוב.
שבוע לאחר מכן, קינו מבחין באישה מסוימת שנוהגת לפקוד את הבר, אך בהזדמנות זו, בן לווייתה הגברי נעדר; אחרי שכל הלקוחות עזבו, היא חושפת לו את גופה; יש לה צלקות רבות כתוצאה של כוויות סיגריות. לאחר מכן הם מקיימים יחסי מין בחדר השינה של קינו בקומה העליונה. בהמשך מגלה קינו כי האשה חזרה אל בן זוגה המענה.
לאחר סיום הליך הגירושין, מגיעה אשתו אל הבר כדי להסדיר כמה עניינים אחרונים. היא מבקשת בכנות את סליחתו על בגידתה, אבל קינו לא מסוגל אפילו להבין את משמעות ההתנצלות. זמן מה לאחר מכן, החתול נעלם ואינו חוזר; נחשים מתחילים להופיע באופן קבוע במקום. הוא מתקשר לדודתו לייעוץ, והיא מציעה שזה יכול להיות סימן מבשר. קאמיטה חוזר ומתעקש שיסגור זמנית את הבר ויצא למסע לחשבון נפש. במהלך הטיול שלו, הוא תוהה על חייו שלו. במהלך לילה שבו הוא קולט שיש דפיקות מוזרות על דלתו, הוא משלים עם עצמו, מבין שאלו הן דפיקות השכמה עבורו על כך שחי זמן רב כל כך באדישות רגשית כתוצאה מהפגיעה שחווה.
"סמסא מאוהב"[עריכת קוד מקור | עריכה]
"הוא התעורר וגילה שהתגלגל ונהיה גרגור סמסא". גרגור סמסא מתעורר בחדר שינה של בית בן שתי קומות, בטוח במי הוא אבל לא בטוח בסביבתו. הוא רעב מאוד, אז הוא יורד לאט לאט למטבח, מתרגל להזיז את גופו ממנו היה מנותק. הוא מוצא אוכל למספר אנשים ערוך על השולחן, ואוכל את כולו. לאחר מכן הוא שם לב שהוא עירום, הוא מחפש מלבוש בבית עד שהוא מוצא חלוק בית.
כשהפעמון מצלצל, הוא פותח את הדלת ומוצא מנעולנית צעירה וגיבנת שאומרת שהוזמנה לתקן מנעול בבית, העיר מלאה בנקודות ביקורת ורק לה כאשה מאפשרים לעבור. מהסס, הוא אומר לה שאחד המנעולים של החדר בקומה העליונה זקוק לתיקון. בזמן שהם מדברים, סמסא שם לב שהוא לא מסוגל להבין כמה מהמילים הנפוצות שבהן היא משתמשת. כשהיא אומרת לו שהיא צריכה לקחת את המנעול למשפחת המנעולנים שלה לתיקון, הוא שואל אותה מדוע היא מפתלת את גופה ואת זרועה לעיתים קרובות כל כך. היא אומרת שבגלל גיבנתה החזייה שלה לא נוחה עליה; בזמן שהיא משיבה לו, היא שמה לב שיש לו זקפה גלויה. נעלבת ומטיחה בו דברים קשים. סמסא מתנצל ואומר שאין לו מושג מה הוא עושה. לפני שהיא עוזבת, הוא שואל אותה אם תוכל לחזור כדי שיוכלו לדבר, מכיוון שהוא עדיין מבולבל לגבי רוב העולם. היא אומרת שאולי הם יכולים לעשות זאת כשהיא תחזיר את המנעול, לפני שהיא חוזרת למשפחתה דרך פראג הכבושה בצבא ובטנקים.
"גברים ללא נשים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
המספר מקבל שיחת טלפון באמצע הלילה שמספרת לו שאהובתו לשעבר, שהוא מכנה כ-מ., התאבדה, המתקשר הוא בעלה של מ'. המספר מתייסר בצורה בלתי נסבלת כשנודע לו על החדשות הללו.
המספר מספר כיצד הוא מדמיין את עצמו פוגש את מ' כשהיו בני ארבע עשרה ובחטיבת ביניים. הוא מבקש ממנה מחק בכיתה והיא שוברת את שלה לשניים ונותנת לו את החלק; הפגישה הזו מחממת את ליבו. לאחר מכן היא שוברת את ליבו בכך שהיא בורחת עם מלחים שמבטיחים להראות לה את העולם. הוא רודף אחריה, אבל אף פעם לא מצליח להשיג אותה.
במציאות, הוא הכיר אותה רק כשנתיים בחייו הבוגרים והם התראו רק כמה פעמים בחודש. היא אהבה במיוחד מוזיקת מעליות וטענה שמוזיקה זו מעניקה לה מרחב. הוא מציין שבגלל מותה, הוא מחשיב את עצמו כעת לגבר השני הכי בודד בעולם, אחרי בעלה. הוא גם נמצא במצב שנקרא "גברים ללא נשים", תקופה של אומללות פתאומית ועזה לאחר שאדם נודע על הסתלקותה של אישה אהובה.
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבלת הפנים לאוסף הסיפורים הייתה חיובית ברובה. מבקרת הספרות של האובזרבר, קייט קלאוויי (אנ'), מציינת כי עבר עשור מאז פרסם מורקמי קובץ של סיפורים קצרים וכי האסופה היא כיתת אמן של טרגיקומיות. היא טוענת כי המניע המרכזי בחיי הדמויות היא הסקרנות. היא זו שמניעה אותן, אך מורקמי תוהה האם זה בריא, הכרחי, חכם? או שאולי הסקרנות הורגת את החתול.[1]
לוסי סקולס, הכותבת לאינדפנדנט, מציינת שהסיפורים "מתוחמים יחדיו [הם] גדיל נוצץ של אבנים יקרות, האור נשבר מכל אחת מהן מבריק באותה מידה, אך הגוונים משתנים בעדינות". היא טוענת שהמוטיב המרכזי בסיפורים היא הבדידות. כפי שהמחבר מתאר אותה: "אתה שטיח פרסי בצבע פסטל, ובדידות היא כתם יין בורדו שלא ייצא.".[2]
הלר מקאלפין, שכותב ל"וושינגטון פוסט", קובע כי "הסיפורים המתפתלים, המהפנטים על ניכור עמוק מונעים מנסיבות תמוהות שלא הדמויות שלו ולא הקוראים יכולים לפצח - ומזכירים לנו את קביעתו של האקזיסטנציאליסט גבריאל מרסל ש"החיים אינם בעיה שצריכה להיפתר אלא תעלומה שיש לחוות"."[3]
מבקר הספרות של ynet, אסף מונד, קובע כי "הסיפורים מציבים את הגברים במרכז העלילה ואת הנשים בשוליים הבלתי־משפיעים לכאורה.", אך לעיתים, כמו בסיפור "תנהגי במכונית שלי", "באופן מטאפורי ופיזי היא זו שמנווטת אותו, שמביאה אותו ממקום למקום. היא זו ששולטת בעלילה." הוא מסכם כי "הגיבורים של מורקמי ב"גברים ללא נשים" מעניינים - או לפחות משתדלים לעניין - בזכות המסע הפנימי שהם עוברים."[4]
מבקר הספרות של "ישראל היום", אריאל בולשטיין, מציין את השפעתו הברורה של קפקא על קובץ הסיפורים: "בדומה לקפקא, מורקמי מתעניין בנושאים פסיכולוגיים, וכל אחת מדמויות הגברים שלו מהווה חידה פסיכולוגית שמזמינה פענוח. אלא שהפענוח לעולם לא יושלם, וממצב הרוח הקפקאי שמשתלט על קורות גיבוריו אין לאן לברוח.".[5]
עיבוד לקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסיפורים הקצרים "תנהגי במכונית שלי" ובמידה פחותה "שחרזדה", שימשו בסיס לסרט "הנהגת של מר יוסוקה" בבימויו של ריוסוקה המגוצ'י, שיצא למסכים ב-2021 וזכה בפרס אוסקר לסרט הבין-לאומי הטוב ביותר לשנת 2021.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "גברים בלי נשים", באתר המוציא לאור
- "גברים ללא נשים" מאת הרוקי מורקמי: סיפור לקריאה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2021 (טקסט הסיפור "גברים ללא נשים" מתוך אסופת הסיפורים)
- עמיחי שלו, אסופת הסיפורים של הרוקי מורקמי חושפת קצוות שונים בדמותו, בעיתון מקור ראשון, 6 בדצמבר 2021
- אסף מונד, "גברים ללא נשים": הרוקי מורקמי לייט, באתר ynet, 8 ביולי 2017
- אריאל בולשטיין, "גברים ללא נשים" של מורקמי: שוב חוזר הגלגול, באתר ישראל היום, 29 בדצמבר 2021
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Kate Kellaway, Men Without Women by Haruki Murakami – review, הגרדיאן,14 במאי 2017
- ^ Scholes, Lucy (17 במאי 2017). "Men Without Women by Haruki Murakami, book review: The unassuming quietness of these stories doesn't mean they don't hit home with when they need to". The Independent. ארכיון מ-2022-05-12.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ McAlpin, Heller (5 במאי 2017). "'Men Without Women,' a new story collection by Haruki Murakami". The Washington Post.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ אסף מונד, "גברים ללא נשים": הרוקי מורקמי לייט, באתר ynet, 8 ביולי 2017
- ^ אריאל בולשטיין, "גברים ללא נשים" של מורקמי: שוב חוזר הגלגול, באתר ישראל היום, 29 בדצמבר 2021