גדליה שמלקיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב גדליה שמלקיש
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

הרב גדליה[1] שְׁמֶלְקֶישׂ (לעיתים: שמלקיס, בכתיב יידי: שמעלקעס. נהגה: שְׁמֶלְקֶס; כ' בשבט ה'תרי"ז, 14 בפברואר 1857 - ליל כ"ט בטבת ה'תרפ"ח, 21 בינואר 1928) היה רב גליציאני, רבה של קולומיאה ואב בית הדין בפשמישל. בשנותיו האחרונות נשיא "המזרחי".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפשמישל, היה אחיינו ותלמידו המובהק[2] של רבי יצחק יהודה שמלקיש, רבה של העיר ובהמשך רבה של לבוב, ומגדולי פוסקי גליציה. בגיל שמונה עשרה נישא לאסתר בתו של ר' בריש זילבר מטרנוב, וגר בשנות נישואיו הראשונות בטרנוב, בה למד בקלויז של חסידי צאנז.

בשנת תרנ"ח, 1898, התקבל כרבה של קולומיאה, עם הגיעו לעיר העביר דרשה מסורתית בהלכה ובאגדה, ובסופה נאם בגרמנית. בתחילת דרכו הרבנית, קיים יחסים צוננים עם התנועה הציונית בגליציה, ואף עורר את חמתם של אנשיה כאשר הופיע בלבושו הרבני בחגיגות המאה להולדתו של אדם מיצקביץ'. בשנת 1907 עזב את הרבנות בקולומיאה לאחר שהופרע נאומו בבית הכנסת הגדול במהלך מסע הבחירות לפרלמנט בווינה. הוא חזר לפשמישל ונבחר לכהן בה כאב בית הדין זמן קצר לאחר מכן. בראשית המאה ה-20 הצטרף לתנועת המזרחי והיה לאחד ממנהיגיה בגליציה, הוא נבחר בי"ב באב תרע"א (1911) כחבר מרכז המזרחי, בוועידת הכנה לקראת הקונגרס הציוני העשירי שהתכנסה בפרנקפורט[3], באדר תרע"ג (1913) כבר נבחר כנשיא הכבוד של הוועד הכללי של התנועה[4].

בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה. לאחר המלחמה השתתף בקונגרסים הציוניים בקרלסבאד, ב-1921 וב-1923. בשנותיו האחרונות חלה ונמנע מפעילות ציבורית. הוא נפטר בפשמישל במוצאי שבת ליל כ"ט בטבת תרפ"ח, 21 בינואר 1928[5].

מלבד מאמריו שפורסמו בעיתונות התקופה, אבדו רוב כתביו בעת מלחמת העולם הראשונה וחורבן יהדות גליציה. מתוך הכתבים שנשארו ברשותו, הוציאה אלמנתו שנים ספורות לאחר פטירתו את הספר "אמרי רג"ש" (פיוטרקוב תרצ"א). הוספות ל"מסורת הש"ס" שכתב על גליונות עותק התלמוד הבבלי שלו, נמצאו בספרייתו של הרב יהודה לייב פישמן מימון שפרסם אותן בכתב העת סיני[6].

בנו הרב ד"ר שמואל שמלקיש היה מורה בגימנסיה בקרקוב, ובשנים 19211941 כיהן כסגן הרב ב"היכל הנאורים" בקרקוב, תחת הרב ד"ר יהושע טהון. הוא ורעייתו ז'נטה, בניהם ובתו ומשפחותיהם נספו בשואה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כונה בשמות החיבה: גְדַלְצֶ'ה או גְדַלְ'קֶה.
  2. ^ על כך, ועל העובדה שהוא היחיד אליו התייחס דודו כתלמידו, ראו: הרב משה לייטר, דיוקנאות רבני עיר אחת, הדרום, כרך י, עמ' 51.
  3. ^ נ. מ. גלבר, לתולדות הציונות הדתית בגאליציה, בתוך: יובל המזרחי, ירושלים תשי"ב. עמ' רעד, הערה 28.
  4. ^ גלבר, לתולדות הציונות הדתית בגאליציה, בתוך: יובל המזרחי, ירושלים תשי"ב. עמ' רעו.
  5. ^ אבדות: פולניה, שערי ציון, שנה שמינית, גליון ג-ה, כסלו שבט תרפ"ח, באתר HebrewBooks.
  6. ^ ההערות למסכת ברכות נדפסו בסיני, שנה כ"א, כרך מ"ב, חוברות א-ו (רנא-רנו), ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ח. עמ' ר-רטז.