גדעון בן יואש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "גדעון" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו גדעון (פירושונים).
גדעון בן יואש
Gideon-judge.jpg
למנין השופט החמישי
תקופת שיפוט 40 שנה
שבט שבט מנשה
כרונולוגיית שופטים
דבורה הנביאה תולע בן פואה

גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ הוא השופט החמישי, בספר שופטים, שהציל את ישראל מיד מדיין ועמלק.

סיפורו מתואר בספר שופטים, פרק ו' עד פרק ח'. הוא פעל אחרי דבורה הנביאה וניצחונה על עמי כנען. לאחר מותו תפס בנו אבימלך בן גדעון, את המלוכה על העיר שכם תוך טבח אחיו והוקע על ידי אחיו יותם במשל יותם (שם, ספר שופטים, פרק ו' עד פרק ט').

הניצחון על המדיינים נזכר בדורות הבאים כאחד הניצחונות הגדולים. הניצחון על מדיין ועל מלכיהם, מוזכר במזמור תהילים, פ"ג, י"ב, מצוין בשמואל א', י"ב, י"א, וגם בישעיהו, ט', ג' ו-י', כ"ו.

הוא היה משבט מנשה מהעיר עפרה. ממשפחת "אבי העזרי", רש"י מפרש שאביו היה מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה. גדעון נקרא גם ירובעל (שמואל א', י"ב, י"א) וירובשת (שמואל ב', י"א, כ"א).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלישת עמי מדיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעונש על חטאי בני ישראל, סבלו בני ישראל מהתקפות מדיינים, עמלקים ועמי מזרח אחרים ("בני קדם"). עמים מדבריים אלו פלשו בהמוניהם והשחיתו את היבול בזזו ולא השאירו מקורות מחיה לבני ישראל. עמים אלו, כשוכני מדבר ומישור, עשו שימוש בגמלים כאמצעי תחבורה ומלחמה. המדיינים שלטו בארץ שבע שנים.

התקפות של השבטים הנודדים מהמזרח על יושבי הקבע בארץ, נבעו כנראה מפריצת ההגנה על הארץ, לאחר תבוסת עמי כנען בתקופת דבורה הנביאה. עם החלשת כוחם של הכנענים יושבי העמקים ואי ההיאחזות של בני ישראל בעמק יזרעאל ובערבות בית-שאן, נפרצו המבואות המזרחיים של הארץ לפולש.

קבלת התפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהזדעק העם, נשלח נביא המבטיח לעם ישועה. בעקבות זאת, מלאך ה' מופיע ומתיישב תחת עץ האלה באחוזת משפחת גדעון. המלאך נגלה לגדעון בשעה שעסק בדייש במחתרת מפחד המדיינים: "חביטת חיטים" בגת, ולא בגורן כמקובל.

המלאך מברך את גדעון לשלום כמנהג אותה תקופה: "..ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל." (שופטים, ו', י"ב). ברכה שכזו מוזכרת גם במגילת רות המתארת את אותה תקופה, בפניית בועז לקוצרים (רוּת, ב' ד').

גדעון משיב בטענה כלפי המלאך במרירות על נטישת ה' והשעבוד למדיין: "וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל-זֹאת וְאַיֵּה כָל-נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ-לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְהוָה וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף-מִדְיָן" (שופטים, ו', י"ג). בכך הוא מזכיר בספקנות את דברי הנביא שהופיע והבטיח ישועה.

המלאך אומר לגדעון שיש בכוחו הוא, להושיע. לעומתו, טוען גדעון לחולשה ואי-התאמה לתפקיד: "..הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה, וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי." (שופטים, ו', ט"ו). המלאך מחזקו בהבטחה כי ה' יהיה עמו.

גדעון דרש מהמלאך שיוכיח לו כי אכן מלאך ה' הוא. גדעון מביא למלאך בשר, מצות ומרק. המלאך מבקש מגדעון שיניח את הבשר והמצות על הסלע ואת המרק ישפוך, גדעון עושה כך, אש יוצאת מהסלע ו"אוכלת" את הבשר והמצות. דרישה של גדעון לאותות נוספים חוזרת, ערב היציאה למלחמה.

גדעון מקבל את האותות וחושש כי ראה מלאך ה' פנים אל פנים, והמלאך מרגיעו. סיפור דומה של קבלת השליחות על ידי התגלות מלאך, החשש מראיתו והעלאת מנחה, מסופר על מנוח אבי שמשון.

המלחמה בבעל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות גילוי המלאך, ודברי ה' באותו לילה, בונה גדעון מזבח לה'. גדעון יוצא בחשש, בלילה (ולא ביום) עם עשרה מאנשיו והורס את מזבח אביו, שהיה כהן בעל, וכורת את העץ המקודש לאשרה שננטע לידו. הוא שוחט את הפר הצעיר מביניהם, מקדיש ומעלה אותו קורבן לה'. בבוקר, באו מאמיני הבעל אל יואש אבי גדעון, וביקשו להרוג את גדעון. אך יואש אמר להם בערמומיות ובאירוניה, שאם גדעון חטא לבעל, יהיה זה הבעל שינקום בו, ולא הם.

מאז, יואש אביו שינה את שמו של גדעון ל"'ירובעל'": כלומר, שהבעל יריב עמו. השורש ר.י.ב במקרא בא במשמעות של לקיים משפט, ולכן יואש בדבריו אל אנשי העיר אומר שלא הם צריכים לשפוט את גדעון על הריסת המזבח כי אם הבעל .

המלחמה במדיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מבחן השתייה" איור, 1908
"גדעון בוחר את 300 הלוחמים" בציור של גוסטב דורה, 1866
"מערת גדעון" ממנה נובע מעיין חרוד, שם על פי המסורת ערך גדעון לבני ישראל את מבחן "המלקקים"

הכרזת המלחמה וגיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיין, עמלק ובני קדם התאספו וחנו בעמק יזרעאל. נאמר כי "רוח ה' לבשה את גדעון", הוא תקע בשופר, ומשפחתו הצטרפה אליו. כמו כן, קרא לעזרה במלחמה במדיין את שבטו, מנשה, ואת השבטים הצפוניים של ישראל. הוא אסף 32 אלף לוחמים, מבני מנשה, אשר, זבולון ונפתלי להילחם.

בכתוב נרמז, כי תחילה ניסה גדעון למגר את המדיינים החונים בעמק יזרעאל על ידי התקפה כפולה של שבטי הגליל (אשר, זבולון ונפתלי) מצפון ובני-מנשה מדרום (שופטים, ו', ל"ה). אולם מהלך זה נכשל, כפי הנראה, ואחי גדעון שעמדו בראש שבטי הצפון נהרגו בתבור (שם, ח', י"ח).[1]

גדעון ממקם את מחנהו בעין חרוד, ומחנה מדיין מצפון לו, בגבעת המורה בעמק.

אותות להוכחת הניצחון: "גיזת הצמר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון מבקש מהאלוהים סימנים בזה אחר זה, שאכן הוא יושיע את ישראל מיד מדיין. גדעון עצמו מגדיר את הסימנים העל-טבעיים, ואלוהים נענה לו. שני הסימנים הם גיזת צמר המורטבת בלילה מטל בעוד הקרקע נותרת יבשה, ובלילה שלאחריו גיזת צמר נותרת יבשה בלילה בעוד הקרקע מורטבת מטל.

מיון הלוחמים ומבחן השתייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה' מבקש להוכיח לעם ישראל כי הניצחון לא הושג מיתרון מספרי אלא מהתערבות אלוהית, ומורה לגדעון לשחרר כל מי שירא וחרד. בעקבות זאת, נותרו לגדעון עשרת אלפים לוחמים.

ה' מבקש לבצע ניפוי נוסף, ומורה לגדעון לבצע מבחן שתיית מים. הלוחמים הובלו למעיין, שם צפה בהם גדעון בשעה שרוו את צמאונם. 300 החיילים שהרימו את המים בידיהם אל פיהם ("הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל-פִּיהֶם"), נשארו. ואילו 9700 החיילים שכרעו על ברכיהם וליקקו את המים בלשונם, "וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת" (שם, ז', ה) - נופו.

אחת הסברות לניפוי כל אלה ש"כרעו על ברכיהם" היא שהם היו רגילים לכרוע לעבודה זרה (רש"י, מצודת דוד, ילקוט שמעוני). בסופו של מבחן השתייה - גדעון נותר עם כוח מובחר, שמנה 300 איש בלבד.

סיור מקדים: "החלום ושיברו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור ההתקפה עם לפידים ושופרות
"הכרעת המדיינים" בציור של גוסטב דורה, 1866

גדעון מקבל הוראה מה' לצאת להתקפה בו בלילה, אך אם הוא עדיין חושש, שיצא לסיור מודיעיני. ה' ממליץ לגדעון שירד עם נערו למחנה מדיין, יאזין לדבריהם ויצבור ביטחון. גדעון עורך עם נערו סיור לילי חשאי במחנה מדיין. בסיור זה עומד גדעון על מצבו המורלי של מחנה האויב.

הוא מגיע לקצה המחנה בשעת החלפת המשמרות, ומאזין לשיחה בין שני מדיינים. בשיחה מספר האחד חלום שחלם: על נפילת אוהל מדייני על ידי לחם שעורים אפוי ("צליל"). חברו פירש את החלום כסימן לתבוסת מחניהם בידי גדעון. כששמע גדעון את השיחה ("את החלום ושיברו" -פתרונו) הבין שהמדיינים חוששים מפניו, ומתכנן תוכנית להכרעה מורלית.

התקפת לילה בהפתעה על מחנה מדיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

"ניצחון גדעון על המדיינים" בציור של ניקולא פוסן, 1654

עתה, בטוח בניצחונו, חילק גדעון את לוחמיו לשלוש קבוצות, ונתן לכל איש כד ובתוכו לפיד בוער ושופר. אומר גדעון לאנשיו: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שם, ז', יז). הוא מנחה אותם שבקבלת האות תוך קריאת הקרב המוסכמת: "..לה' וּלְגִדְעוֹן" (שם, ז', י"ח), יתקעו בשופרות.

בשעת לילה, בתחילת האשמורת התיכונה, לאחר שהקיפו את מחנה מדיין בשלושה ראשים, לפי אות מוסכם מגדעון, שברו את הכדים, חשפו את הלפידים ותקעו בשופרות. המהלך עורר בהלה רבתי במחנה מדיין, החלה מהומה, קרבות פנימיים והמחנה החל לנוס על נפשו. המדיינים נסו דרך עמק בית-שאן לחצות את הירדן חזרה לארצם. למרדף אחריהם, הצטרפו שאר הלוחמים אנשי נפתלי, אשר ומנשה, כעתודה.

חסימת מעברי הירדן ותלונת שבט אפרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון שלח מלאכים עם בקשה מאנשי שבט אפרים להגיע למעברי הירדן, ולחסום את נסיגתם של מדין לעבר-הירדן. הם עושים כן, ואף חוצים את הירדן ומצליחים להרוג את שני שרי מדיין: עורב וזאב. הם מביאים את ראשי השרים לגדעון להוכחה.

אנשי אפרים, שזעמו על כך שלא זימן אותם איתו למלחמה, עלו אליו להלחם בו. אולם, הם נתרצו כשאמר להם: "מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר" (שם, ח', ב). על פי מצודת דוד, הניצחון שעשיתם בסוף המלחמה, גדול יותר מהניצחון שעשיתי עם משפחתי אביעזר בתחילתה. שכן, ה"עוללות" – הענבים שנבצרים אחרונים – משובחים, והם אלו שהכריעו את המלחמה ושבו את שרי הצבא.

עדות נוספת ודומה ליריבות בין השבטים מנשה ואפרים, נזכרת בתלונה דומה של שבט אפרים שהופנתה כלפי יפתח הגלעדי במלחמתו בבני עמון. יפתח פתר תלונה זו באכזריות, בניגוד לדרכי השלום והפיוס של גדעון.

המרדף ופרשת אנשי סוכות ופנואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון אינו מסתפק בהרחקת הסכנה ויוצא למרדף אחרי מלכי מדיין שברחו, כדי להכותם מכה ניצחת. במהלך המרדף אחר זבח וצלמונע, שני מלכי מדין, ביקש גדעון מאנשי סוכות ואנשי פנואל לחם ומים לאנשיו העייפים. אנשי סכות ופנואל סירבו, ואמרו לו שעוד לא ניצח בקרב ולכן לא יתנו לו אוכל. אנשי עבר הירדן אלו משבט גד (יהושע, י"ג, כ"ז), שהיו נתונים לשעבוד מדיין, עדיין פחדו ממשעבדיהם וביקשו הוכחה לניצחון. גדעון איים עליהם בעונשים, אך הם המשיכו בסירובם.

גדעון המשיך את המרדף עם הכוח המובחר שמנה 300 איש בלבד, והגיע בדרך עוקפת לקרקר, שם חנו בבטחה מלכי מדיין עם 15,000 איש. לאחר שתקף בהפתעה את המחנה והצליח להחרידו, הוא ניהל מרדף אחרי שני המלכים והצליח ללוכדם.

לאחר שתפס את המלכים זבח וצלמונע, חזר אל סוכות. בעזרת נער שלכד, זיהה שבעים ושבעה ממנהיגי העיר וחכמיה, והציג בפניהם את מלכי מדיין שלכד. כעונש הכה את מנהיגי העיר בקוצים וברקנים. את מגדל פנואל ניתץ ואת אנשי פנואל הרג, כנראה לאחר שהתנגדו למעשיו. במעשים אלו קיים את אשר איים במהלך המרדף.

הרג המלכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון מוכיח את המלכים על שהרגו את אחיו בתבור. הוא מורה לבנו בכורו, יתר, להרוג את המלכים כנקמה, אולם הנער לא העז להרוג את המלכים בעצמו. המלכים מבקשים מגדעון שהוא יהרוג אותם, בציון גבורתו. גדעון הוציא להורג את המלכים, ולקח את סמליהם שעל גמליהם.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקשת המלוכה ופרשת האפוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ישראל ביקש מגדעון שימלוך עליהם, וייסד שושלת מלוכה. אך גדעון סירב בהצהרה שה' ימשול בהם. בבקשה זו מתגלים ניצני הרצון למלוכה בישראל, שיתעצמו בימי שמואל.

כאות להכרת תודה, הוא ביקש ואסף את תכשיטי הזהב שנפלו שלל מהמדינים, ויצר אפוד - כמצבת זיכרון לניצחון בעירו בעפרה. העם התחיל לסגוד ל"אפוד", ובכך מעשהו של גדעון גרם לעם למכשול ולחזרה לעבודת אלילים.

לאחר הניצחון גדעון חזר לביתו, נשא נשים רבות והן ילדו לו שבעים בנים. נאמר כי הארץ שקטה ארבעים שנה, בדומה לסיום קורותיהם של עתניאל בן קנז, (שם, ג', י"א) ודבורה הנביאה (שם, ה' ל"א).

אולם לאחר מותו, נאמר כי בני ישראל חזרו לעבוד את הבעל והיו כפויי טובה כלפי בית גדעון (שם, ה' ל"ה). "וְלֹא-עָשׂוּ חֶסֶד עִם-בֵּית יְרֻבַּעַל גִּדְעוֹן כְּכָל-הַטּוֹבָה--אֲשֶׁר עָשָׂה עִם-יִשְׂרָאֵל." (שם, ה' ל"ה)

לאחר מותו והמלכת אבימלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו, המליך עצמו בנו, אבימלך בן גדעון, על העיר שכם. זאת, לאחר טבח 70 אחיו מצד אביו. רק האח הצעיר ביותר, יותם בן גדעון, שרד. יותם נשא משל, הקרוי על שמו - "משל יותם" - שמטרתו הייתה להתריע בפני בעלי שכם על המהלך השגוי שבהמלכת אבימלך.

גדעון במדרשי חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מבחן השתייה" איור מתנ"ך אלבה, 1430

הפרשנים (ילקוט שמעוני), דורשים שליל התגלות המלאך לגדעון היה בפסח - זה אף מרומז במקרא בכך שגדעון הביא למלאך קמח-מצות, כן טוען המדרש שגדעון לימד סנגוריה על ישראל.

את שמו ירובעל מפרש התלמוד: "ירובעל זה גדעון ולמה נקרא שמו ירובעל שעשה מריבה עם הבעל" (סדר מועד, מסכת ראש השנה, דף כה, א גמרא).

כמדרש על תשובתו של שמואל לעם כנגד המלוכה ואזכור שליחותו של ירובעל (גדעון) על ידי ה' " " (שמואל א' י"ב י"א), נאמר "..ללמדך שבית דינו של ירובעל לפני המקום כבית דינו של משה, .. להודיעך שכל מי שנתמנה פרנס על הצבור אפילו קל שבקלים שקול כאביר שבאבירים" (תוספתא, מסכת ראש השנה פרק א', א' י"ז).

על פי מדרש תנחומא וילקוט שמעוני, גדעון היה 'ריק' (כלומר עם הארץ), וכל זכותו הייתה בכך שלימד זכות על עם ישראל. הרב יששכר טייכטל, בספרו "אם הבנים שמחה", עשה גזירה שווה בין גדעון לציונות. הוא סבר שגם אם היא מובלת בידי חילונים, היא עדיין ראויה להנהיג את העם כמו גדעון.

דמותו של גדעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של גדעון מורכבת ומתפתחת במהלך הסיפור, והיא מכילה ניגודים. מצד אחד, גדעון חושש מאוד מפעולה, והוא מחפש אותות וחיזוקים לפני כל מעשה. לעומת זאת, לאחר שקיבל אות מהמלאך ואותות בגיזת הצמר וסימן במחנה מדיין, יוצא גדעון בכוח קטן למבצע נועז ואף מבצע מרדף בעומק שטח האויב.

גם ביחס לעמו גדעון התנהגות שונה במקרים שונים. מצד אחד, לאחר הקרב הוא רגוע ופייסני לגבי טענות והתקוממות בני אפריים. לעומת זאת, כאשר אנשי סוכות ופנואל מסרבים לתת לו עזרה במהלך בקרב, הוא משפיל ונוקם בהם באכזריות.

גדעון מתנהג בצינעה לפני קבלת התפקיד ומסרב למלוכה בסיום המלחמה, אך יוצר את האפוד כמצבת זיכרון לניצחונו.

מורשת והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', י"ז), אימרתו של גדעון כמוטו של בית הספר לקצינים

סיפורו של גדעון שימש השראה לארגונים רבים מראשית הציונות, מ"ארגון בני המושבות" בעלייה הראשונה, (הגדעונים) ועד לצה"ל של ימינו. כמו כן, על שמו יחידות בצה"ל (כגדוד בחטיבת גולני) ובמשטרה, ושמות מבצעים רבים.

גדעון היווה השראה מיוחדת לאורד צ'ארלס וינגייט בהקמת פלגות הלילה המיוחדות (שכונו גם "הגדעונים") בארץ ישראל וכוח גדעון באפריקה.

נעמי שמר כתבה והלחינה את השיר "זמר לגדעון" המספר את סיפור הקרב.

על שמו כפר גדעון והמושב גדעונה בעמק יזרעאל.

"הדוגמה האישית וצה"ל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורו של גדעון והדרך שבה הוביל והנהיג את אנשיו, היו למקור השראה לקורסי הפיקוד בהגנה בפלמ"ח ובצה"ל [2]. אמירתו של גדעון, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', יז), החקוקה על אחד מכותלי בבית הספר לקצינים[3], מהווה את הערך על פיו מתחנכים חניכי קורסי הפיקוד השונים בצה"ל ובהם קורסי מפקדים וקורס קצינים, והנורמה על פיה מצופה כי יפעלו מפקדי צה"ל מתוך גילוי דוגמה אישית גבוהה [4].

קבר גדעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה קבר הנמצא ברכס גדעונים, סמוך ליישוב איתמר על גבעה 851 מיוחס לגדעון.

קבר המיוחס לגדעון נמצא ברכס גדעונים (בערבית "ג'בל ג'דוע"), סמוך ליישוב איתמר על גבעה 851[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]