גדעון קוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גדעון קוץ
אין תמונה חופשית
לידה 12 ביולי 1948 (בן 71)
לודז', פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
השכלה
עיסוק עיתונאי, היסטוריון עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק קול ישראל, אוניברסיטת פריז 8, אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גדעון קוץ (נולד ב-12 ביולי 1948) הוא עיתונאי ישראלי והיסטוריון של התקשורת. נודע זה שנים ככתב ושליח מיוחד לענייני חוץ בקול ישראל ובאמצעי תקשורת מודפסים ואלקטרונים אחרים. פרופסור מן המניין לתקשורת ותרבות באוניברסיטת פריז 8.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון קוץ נולד ב-1948 בעיר לודז' פולין. משם עבר לוורשה וב-1957 עלה עם הוריו לישראל. אביו, אלכסנדר קוץ, מהנדס אגרונום במקצועו, היה עובד בכיר בחברת "טבע". הוא היה ממפקדי הפרטיזנים שלחמו בנאצים ביערות אוקראינה וקצין בצבא האדום ובצה"ל. אמו מרים, ניצולת גטו טוצ'ין ובתו של ראש המרד בגטו זה, גצל שורצמן. גדעון קוץ נושא את שמו. הוא למד בבית הספר התיכון "אליאנס" ברמת אביב, שם סיים בגרות במגמה ריאלית, היה יו"ר מועצת התלמידים וחבר מערכת עיתון בית הספר. הוא שיחק כדורסל בהפועל תל אביב והופיע בתפקידים על הבמה בתיאטרון ירושלים ובתיאטרון החאן. היה קצין בצה"ל והשתתף במלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום.

קריירה אקדמית וציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיהן כיו"ר הסתדרות הסטודנטים באוניברסיטה העברית, שם סיים ב-1971 תואר ראשון בכלכלה וביחסים בינלאומיים, ותואר שני במנהל עסקים (ב-1974) ובקומוניקציה (ב-1976). שימש יועץ לענייני רווחה חברתית לראש הממשלה יצחק רבין. אחר-כך היה נציג תנועת העבודה הציונית באירופה ובאינטרנציונל הסוציאליסטי ונציג המחלקה האקדמית של ההסתדרות הציונית בפריז. סיים בהצטיינות את לימודיו לתואר דוקטורט בתקשורת בסורבון, ב-1980. בשנת 1997 הוענק לו "דוקטורט ממלכתי" על ידי נשיא הרפובליקה הצרפתית על מחקריו בתחום תולדות העיתונות העברית באירופה. בין השנים 1992–1994 היה מרצה במחלקה לעיתונאות ולתקשורת באוניברסיטה העברית והשתתף בהקמת מסלול הלימודים לתואר ראשון שם. החל משנת 1994 היה מרצה בכיר, פרופסור חבר ופרופסור מן המניין לתקשורת ותרבות באוניברסיטת פריז 8. שם הוא מכהן כראש לימודי התואר השני בתרבות וחברה, ראש המחלקה ומעבדת המחקר לתרבות יהודית ועברית, ראש המגמה להיסטוריה, תרבות ותקשורת וראש המכון האירופי לחקר העברית. החל משנת 1996 הוא עורך את כתב העת לחקר התרבות העברית והיהודית באירופה REEH. מ-2006 הוא משמש כעורך כתב העת "קשר" לתולדות העיתונות והתקשורת היהודית והישראלית באוניברסיטת תל אביב. על פעלו בתחום הפצת התרבות העברית באירופה הוענקה לו פעמיים "מדליית בן יהודה" מטעם "ברית עברית עולמית" (בפעם הראשונה בשנת 2003 בכנס פריז ובפעם השנייה בשנת 2011 בכנס פולין). כן זכה במענק ממשלת צרפת לחוקרים מצטיינים ב-2007, 2008, 2009, 2010, 2011. ב-2016 נבחר לעמוד בראש חטיבת ההיסטוריה של האגודה הבינלאומית לחקר המדיה והתקשורת IAMCR.ב-2017 מונה כפרופסור אורח באוניברסיטה היגילונית בקרקוב, פולין. מ-2018 הוא עמית מחקר במכון דניאל אברהם ללימודים בינלאומיים ואזוריים באוניברסיטת תל אביב.

תרומתו המרכזית לחקר התקשורת מתבטאת באימוצם של מודלים ודפוסים היסטוריים ייחודיים של התפתחות העיתונות והתקשורת היהודית והעברית לחקר התקשורת בישראל, ובשילוב חקר העיתונות והתקשורת היהודית והעברית במחקר ההיסטוריה הכללית של העיתונות והתקשורת העולמית. במיוחד ניתוח מניעיהם האישיים ותפקודם המקצועי של אנשי התקשורת וחקר המדיה בפרספקטיבה מערכתית. ספריו ומאמריו שנכתבו בעברית, צרפתית, אנגלית ופולנית תורגמו ללשונות נוספות. הוא הוזמן כמומחה לוועדות פרלמנטריות בצרפת ולמוסדות שונים בישראל וכפרופסור אורח באוניברסיטאות, בוועידות וכנסים ברחבי העולם. הוא חבר בארגונים מדעיים בינלאומיים רבים.

קריירה עיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוץ הוא העיתונאי הישראלי היחיד שנבחר ושימש, במשך חמש שנים, כנשיא איגוד עיתונאי החוץ בצרפת. כיום הוא נשיא הכבוד של האיגוד. הוא חבר בקבוצה המצומצמת של עיתונאים המסקרים את נשיאות צרפת ומתלווים לנשיא בפעילויותיו ובמסעותיו. הוא משמש כסגן נשיא איגוד עיתונאי הקולנוע של צרפת והשתתף בחבר השופטים של הביקורת הבינלאומית בפסטיבלי סרטים חשובים בעולם, בכללם פעמיים בפסטיבל קאן.

קוץ החל את דרכו המקצועית בעיתונות כסאטיריקן בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ונודע במיוחד בטורו "סיפורי טעמון". הוא כתב את תוכניות הקברט הסאטירי של הסטודנטים בירושלים ואחר-כך עבור במות סאטיריות כמו "מועדון התיאטרון" בתל אביב (רביעית הבנות, הרביעייה החדשה) וכן לתוכניות טלוויזיה ("עלי כותרת") ורדיו ("בירה ומצב רוח"). הוא כתב טור סאטירי בעיתון דבר ("מה הולך") משנת 1975. בשנת 1977 שימש לראשונה ככתב העיתון בפריז ושליחו המיוחד ברחבי העולם. הוא המשיך לכתוב ולהשתייך למערכת דבר עד לסגירת העיתון ב-1996. כן כתב בעיתונים מעריב, שהוא משמש רשמית ככתבו בפריז משנת 2010, וכך גם בידיעות אחרונות, בגלובס ובחדשות. מ-1979 שידר בגלי צה"ל. משנת 1986 משדר בקול ישראל. בין השנים 20012007 שימש ככתב ערוץ 2 באירופה. מ-2008 שימש ככתב הערוץ הראשון. ב-2017 הצטרף לתאגיד השידור הישראלי "כאן". הוא מופיע ומשתתף כפרשן קבוע באמצעי תקשורת בינלאומיים רבים, בכללם ערוץ France 24, הערוץ הראשון וFrance 2 של צרפת, רדיו צרפת, רדיו בי.אף.אם. אלג'זירה, ל'ארש, ג'ואיש כרוניקל ועוד. כתבותיו שודרו וצוטטו באמצעי תקשורת ברחבי העולם, כולל במדינות ערב.

בעבודתו העיתונאית מעניק גדעון קוץ קדימות לדיווח מן השטח שמאפשר לדייק גם בפרשנות. מאז סוף שנות השבעים של המאה העשרים הוא נודע בסיקור מרבית האירועים המרכזיים באקטואליה העולמית, ברובם כעיתונאי ישראלי יחיד, ובדיווחים ממדינות שלא קיימו יחסים עם ישראל - מן הגוש הקומוניסטי ועד המדינות הערביות.

בין השאר הוא סיקר את אירועי כיכר טיין-אן-מן; מלחמת האזרחים בקמבודיה; ביקורי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בפולין ובקובה; נפילת חומת ברלין; המהפכות בברית המועצות ובמזרח אירופה- פולין, רומניה, אלבניה, צ'כיה; מלחמות האזרחים ביוגוסלביה לשעבר; מלחמת צ'צ'ניה הראשונה ובבירתה גרוזני; המשברים באלג'יריה ובקוסובו; תהליך השלום מועידת מדריד; השבעתו של נלסון מנדלה בדרום אפריקה; הבחירות באיראן ותנועת המחאה; ועידות פסגה בינלאומיות; ועידות פסגה של הליגה הערבית; דיווחים מארמון המלך בסעודיה, מארמונות הנשיא בדמשק ובביירות, מלוב מוייטנאם ומן הפאבלות בשליטת עולם הפשע הברזילאי; מן הפיגוע במגדלי התאומים; מפקיסטן ומן המלחמה באפגניסטן; ממהפכות "האביב הערבי" במצרים, תוניסיה ולוב; מפיגועי הדמים בפריז, בטולוז, בבריסל, בניס, באיסטנבול, בברלין ובלונדון; משיחות הגרעין עם איראן בז'נבה ובווינה; מן המשבר באוקראינה ובחצי האי קרים, ממשאל העם בכורדיסטן בצפון עיראק, ממהומות המחאה החברתית של "האפודים הצהובים" בלב פריז.

בין האישים הבולטים אותם פגש וריאיין: האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, נשיאי איראן אחמדינז'אד וחתאמי, חאפז אל-אסד ובשאר אל-אסד, מועמר קדאפי (בארמונו באב-אל-עזיזיה), פידל קסטרו, מיכאיל גורבצ'וב ומנהיגי הפוטש נגדו, מנהיג סין דנג שיאופינג, ראש ממשלת סין לי פנג, מזכיר המפלגה ג'או ג'י יאנג, בוריס ילצין, הנשיאים פוטין ומדבדב, נשיא המשטר הצבאי בפולין ירוזלסקי, המהפכן נשיא פולין לך ולנסה, נשיאי פולין אלכסנדר קוושנייבסקי, לך קצ'ינסקי וברוניסלב קומורובסקי. האפיפיורים יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס השישה עשר, ג'ורג' בוש האב והבן, ביל קלינטון, ברק אובמה, אנואר סאדאת, חוסני מובארכ, חסן השני ומוחמד השישי מלכי מרוקו, המלך חוסיין עבדאללה השני, מלך ירדן, נסיכים סעודים בריאד, יאסר ערפאת בתוניס, נשיא אלג'יריה עבד אל-עזיז בותפליקה, ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא פקיסטן הגנרל מושאראף, נשיאי תוניסיה מונסף מרזוקי ואל-באג'י א-סבסי, מנהיג האיסלמיסטים שם ראשד ראנושי, נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס, רב המחבלים קרלוס, נשיאי צרפת : ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, פרנסואה מיטראן, ז'אק שיראק, ניקולא סרקוזי, פרנסואה הולנד, עמנואל מקרון, נשיא כורדיסטן מסעוד ברזאני ועוד.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גדעון קוץ נשוי לעיתונאית והצלמת יפה עירון-קוץ, כתבת ynet בפריז, שגם כותבת מאז שנות התשעים של המאה ה-20 בשבועון "לאשה" מבית ידיעות אחרונות. בתו ד"ר אורית קוץ, היא סוציולוגית, במאית קולנוע, תסריטאית, מוסמכת של אוניברסיטת קיימברידג' ,הסורבון ובית הספר הגבוה למדעי המדינה . בנו ארי, הוא מוסמך אוניברסיטת דופין בשיווק ומדעי המחשב, אחראי לפרויקטים של טכנולוגיות חדשות בחברת אוראנג'.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיפורי טעמון, הוצאת טרקלין, גוונים תל אביב, 1977, 102 עמודים
  • מעריכים ומכתבי עתים - עיונים בתולדות העיתונות העברית והיהודית, הוצאת ירון גולן, תל אביב, 1999, 152 עמודים
  • חדשות וקורות הימים - מחקרים בתולדות העיתונות והתקשורת העברית והיהודית, הוצאת הספרייה הציונית, המכון לחקר העיתונות והתקשורת

היהודית על שם אנדראה וצ'ארלס ברונפמן, אוניברסיטת תל אביב, תשע"ג/2013, 216 עמודים

  • La naissance de la presse hébraïque: Les grands périodiques en Europe, Paris, 1993
  • La presse hébraïque en Europe, ses origines et son évolution de 1856 à 1897, 2 vol. Lille, 1997
  • The Hebrew and Jewish Press in Europe: Select Problems in Its History, Paris-London, 2006