גוברנר מוריס

גוברנר מוריס
Gouverneur Morris

לידה	31 בינואר 1752 הברונקס, פרובינציית ניו יורק, אמריקה הבריטית
פטירה	6 בנובמבר 1816 (בגיל 64) הברונקס, ניו יורק, ניו יורק, ארצות הברית
מקום קבורה	St. Ann's Episcopal Church Graveyard
מדינה	ארצות הברית
מקום מגורים	ניו יורק
השכלה	אוניברסיטת קולומביה (1768)
מפלגה	המפלגה הפדרליסטית
השקפה דתית	הכנסייה האפיסקופלית
בת זוג	Anne Cary Randolph Morris
ילדים	Gouverneur Morris II
פרסים והוקרה	פרס דרווין (2018)
חבר האספה המדינתית של ניו יורק 9 בספטמבר 1777 – 30 ביוני 1778 (9 חודשים ו־21 ימים)
ציר באספה המכוננת של ארצות הברית 25 במאי 1787 – 17 בספטמבר 1787 (3 חודשים ו־24 ימים)
שגריר ארצות הברית בצרפת 3 ביוני 1792 – 9 באפריל 1794 (שנה ו־10 חודשים) נשיא ארצות הברית ממנה ג'ורג' וושינגטון → ויליאם שורט ג'יימס מונרו ←
סנאטור מטעם מדינת ניו יורק 3 באפריל 1800 – 3 במרץ 1803 (שנתיים ו־10 חודשים) → ג'יימס ווטסון תאודורוס ביילי ←

גוברנר מוריס (באנגלית: Gouverneur Morris‏; 31 בינואר 1752 – 6 בנובמבר 1816) היה מדינאי אמריקאי, אחד האבות המייסדים של ארצות הברית, ומהחותמים על תקנון הקונפדרציה ועל חוקת ארצות הברית. הוא כתב את המבוא לחוקת ארצות הברית וכונה "העט של החוקה". בעוד שרוב האמריקנים עדיין חשבו על עצמם כאזרחים של מדינותיהם, קידם מוריס את הרעיון של להיות אזרח של איחוד מדינות. הוא גם היה אחד המתנגדים הבוטים ביותר לעבדות מבין אלו שנכחו בוועידת החוקה. הוא ייצג את ניו יורק בסנאט של ארצות הברית בין השנים 1800–1803.

מוריס נולד למשפחה עשירה בעלת אדמות בניו יורק של ימינו. לאחר שלמד בקינגס קולג' (כיום אוניברסיטת קולומביה) הוא למד משפטים תחת השופט ויליאם סמית' והתקבל ללשכת עורכי הדין. הוא נבחר לקונגרס המחוזי בניו יורק לפני שכיהן כחבר הקונגרס הקונטיננטלי. לאחר שהפסיד בבחירה מחדש לקונגרס, עבר לפילדלפיה והפך לעוזר המפקח האמריקאי על הכספים. הוא ייצג את פנסילבניה בוועידת החוקה של 1787, שבה דגל בממשל מרכזי חזק. הוא כיהן בוועדה שכתבה את הטיוטה הסופית של חוקת ארצות הברית.

לאחר אשרור החוקה, כיהן מוריס כשגריר בצרפת. הוא מתח ביקורת על המהפכה הצרפתית והוצאתה להורג של מארי אנטואנט. מוריס חזר לארצות הברית ב-1798 וזכה בבחירות לסנאט ב-1800. כחבר המפלגה הפדרליסטית, הפסיד בבחירות מחדש ב-1803. לאחר שעזב את הסנאט, כיהן כיו"ר ועדת תעלת אירי.

ביוגרפיה

ראשית חייו

שלטו של גוברנר מוריס

מוריס נולד ב-31 בינואר 1752 ללואיס מוריס הבן (1698–1762) ולאשתו השנייה, שרה גוברנר (1714–1786). שמו הפרטי של מוריס נגזר משם המשפחה של אמו. היא הייתה ממשפחת הוגנוטים שעברה תחילה להולנד ולאחר מכן לניו אמסטרדם. גם בהולנדית וגם בצרפתית Gouverneur פירושו "מושל".

אחיו למחצה של מוריס, לואיס מוריס, היה חתום על הכרזת העצמאות. אח נוסף למחצה, סטאטס לונג מוריס, היה מייג'ור גנרל לויאליסט בצבא הבריטי במהלך המהפכה האמריקאית, וסבו של מוריס, לואיס מוריס, היה השופט העליון של ניו יורק והמושל הבריטי של ניו ג'רזי.

אחיינו, לואיס ריצ'רד מוריס, כיהן בבית המחוקקים של ורמונט ובקונגרס של ארצות הברית. נינו היה ויליאם מ. מרדית', שהיה מזכיר האוצר של ארצות הברית תחת זאכרי טיילור.

אביו של מוריס, לואיס מוריס, היה בעל אדמות ושופט עשיר.

גוברנר מוריס נולד באחוזה המשפחתית, מוריסניה, בצד הצפוני של הארלם ריבר, שהיה אז במחוז וסטצ'סטר אך כיום הוא חלק מהברונקס. מוריס, מלומד מחונן, נרשם לקינגס קולג' (כיום אוניברסיטת קולומביה בניו יורק) בגיל 12. ב-1768 השלים את לימודיו וב-1771 קיבל תואר שני. הוא למד משפטים אצל השופט ויליאם סמית' והתקבל ללשכת עורכי הדין ב-1775.

קריירה

דיוקן של גוברנר מוריס מאת הצייר האמריקאי אלונזו שאפל (בערך שנות ה-60)

ב-8 במאי 1775, נבחר מוריס לייצג את משק בית משפחתו בדרום מחוז וסטצ'סטר (כיום מחוז ברונקס), בקונגרס המחוזי בניו יורק. כחבר בקונגרס, הוא, יחד עם רוב עמיתיו הנציגים, התרכז בהפיכת המושבה למדינה עצמאית. עם זאת, התמיכה שלו בעצמאות הביאה אותו לסכסוך עם משפחתו, כמו גם עם המנטור שלו, ויליאם סמית', שנטש את מטרת קבוצת הפטריוטים כאשר היא דרשה לקבל עצמאות. מוריס היה חבר באספה המדינתית של ניו יורק בשנים 1777–1778.

לאחר קרב לונג איילנד באוגוסט 1776, כבשו הבריטים את העיר ניו יורק. אמו של מוריס, לויאליסטית, נתנה את האחוזה של משפחתו, שהייתה מעבר להארלם ריבר ממנהטן, לבריטים לשימוש צבאי.

הקונגרס הקונטיננטלי

מוריס מונה כציר לקונגרס הקונטיננטלי ותפס את מקומו בקונגרס ב-28 בינואר 1778. הוא נבחר לוועדה האחראית על תיאום הרפורמות בצבא עם ג'ורג' וושינגטון. לאחר שראה את הצבא חונה בוואלי פורג', היה כל כך מזועזע מתנאי הכוחות שהוא הפך לדובר הצבא הקונטיננטלי בקונגרס ובעקבות כך סייע בביצוע רפורמות משמעותיות בהכשרתו ובמימונו. הוא גם חתם על תקנון הקונפדרציה ב-1778 והיה החותם הצעיר ביותר עליה.

בשנת 1778, כאשר קייבל קונוויי היה בשיאו, כמה מחברי הקונגרס הקונטיננטלי ניסו להצביע אי-אמון נגד ג'ורג' וושינגטון. אם המהלך היה מצליח, וושינגטון היה עומד לדין צבאי ומודח מתפקיד המפקד העליון של הצבא הקונטיננטלי. גוברנר מוריס היה הקול שובר השוויון המכריע בעד השארת וושינגטון כמפקד העליון.

עורך דין וסוחר

רגל עץ של גוברנר מוריס. החברה ההיסטורית של ניו יורק.

בשנת 1779 הובס בניסיונו להיבחר מחדש לקונגרס, בעיקר בגלל שהתמיכה שלו בממשל מרכזי חזק עמדה בסתירה אל הדעות הביזוריות שרווחו בניו יורק. מובס במדינת הולדתו, עבר לפילדלפיה שבפנסילבניה, לעבוד כעורך דין וכסוחר.

בשנת 1780 עבר מוריס תאונת דרכים בפילדלפיה, ורגלו השמאלית נקטעה מתחת לברך. למרות פטור אוטומטי מתפקיד צבאי בגלל מוגבלותו וכהונתו בבית המחוקקים, הצטרף למועדון "תדריכים" מיוחד להגנה על העיר ניו יורק, מבשרה של משמר ניו יורק המודרני.

תפקיד ציבורי וועידת החוקה

גוברנר מוריס ורוברט מוריס. צ'ארלס וילסון פיל, 1783.

מוריס כתב את המבוא לחוקת ארצות הברית.

בפילדלפיה, מונה לעוזר המפקח על הכספים של ארצות הברית ושירת תחת רוברט מוריס. ב-1787 נבחר כנציג פנסילבניה לוועידת החוקה. במהלך הוועידה, היה ידיד ובן ברית של וושינגטון ואחרים שהעדיפו שלטון מרכזי חזק. מוריס נבחר לכהן בוועדת הסגנון וההסדר, ועדה של חמישה (בראשות ויליאם סמואל ג'ונסון), שניסחה את הנוסח הסופי של הצעת החוקה. רוב ההיסטוריונים ייחסו למוריס את כתיבת הגרסה הסופית של המבוא, כולל שינוי שורת הפתיחה "אנחנו, העם של המדינות" ל"אנחנו, העם של המדינות המאוחדות". קתרין דרינקר בואן, בספרה "נס בפילדלפיה" משנת 1966, כינתה את מוריס "האמנואנס" של הוועדה, כלומר העט שלו הוא שהיה אחראי לרוב הטיוטה ולצורתה המלוטשת הסופית.

יש אומרים שמוריס היה "אריסטוקרט עד היסוד", אשר האמין כי "לעולם לא הייתה, ולא תהיה לעולם חברה מתורבתת ללא אריסטוקרטיה". כמו כן, נטען כי הוא חשב שפשוטי העם אינם מסוגלים לממשל עצמי משום שחשש שהעניים ימכרו את קולם לעשירים וכי יש להגביל את ההצבעה לבעלי נכסים. דאף קופר כתב על מוריס שלמרות שהוא "דגל בחום בעניין המתיישבים במלחמת העצמאות האמריקאית, הוא שמר על תפיסת חיים אריסטוקרטית צינית ועל בוז עמוק לתיאוריות דמוקרטיות".

מוריס התנגד לקבלת מדינות מערביות חדשות על בסיס שוויוני עם המדינות המזרחיות הקיימות, מחשש ש"הפראיות" שבפנים הארץ לא תוכל להעמיד מדינאים לאומיים "נאורים". סיכומו של מדיסון לנאום של מוריס בוועידה ב־11 ביולי 1787 ציין שעמדתו "בנוגע לאזור המערב לא שינתה את דעתו בעניין זה. בין יתר ההתנגדויות היה ברור שהם לא יוכלו לספק אנשים נאורים במידה שווה, כדי להשתתף בניהול עניינינו המשותפים." הנימוק שנתן לכך היה אזורי: "מקום יישובם ההומה של בני האדם, ולא הפראיות המרוחקת, הוא בית הספר הנכון לכישרונות פוליטיים. אם אנשי המערב יקבלו לידיהם את הכוח – הם יחבלו באינטרסים של החוף האטלנטי." בפחד זה נמצא מוריס במיעוט. יון אלסטר הציע שניסיונו של מוריס להגביל את כוחה העתידי של המערב היה מהלך אסטרטגי שנועד לצמצם את כוחן של מדינות עבדים, משום שמוריס האמין שהעבדות תשלוט במדינות המערביות החדשות. בוועידה נשא מוריס יותר נאומים מכל נציג אחר – בסך הכול 173. כעניין עקרוני, לעיתים קרובות הגן בלהט על זכותו של כל אדם לקיים את דתו כרצונו, ללא התערבות, והוא אף טען שיש לכלול לשון כזו בחוקה.

במהלך הוועידה התגורר גוברנר מוריס בבית ההארחה של מיס דאלי, יחד עם אלכסנדר המילטון ואלברידג' גרי. בעקבות גילוי זה הוגשה בקשה למדינת פנסילבניה להציב שלט היסטורי בפינת הרחובות מרקט ורחוב 3 בפילדלפיה, לכבוד מיס דאלי והמקום שבו התגורר "סופר החוקה". חוקרים העלו השערה שחברי ועדת הסגנון והסידור, שמנתה חמישה נציגים ובהם גוברנר מוריס, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון, ייתכן ונפגשו בבית ההארחה של מיס דאלי בין 8 ל־12 בספטמבר, שכן זה היה המקום הנוח ביותר לכל חמשת הנציגים.

התנגדות לעבדות

גוברנר מוריס חותם על החוקה בציורו של ג'ון הנרי הינטרמייסטר משנת 1925, קרן הממשל האמריקאי.

גוברנר מוריס היה אחד הנציגים הבודדים בוועידת פילדלפיה שדיברו בגלוי נגד העבדות הביתית. על פי ג'יימס מדיסון, שרשם את פרוטוקולי הוועידה, מוריס דיבר בפומבי נגד העבדות ב־8 באוגוסט 1787 והצהיר כי ישנה סתירה לוגית באמירה שעבד הוא גם אדם וגם רכוש בעת ובעונה אחת:

 הוא [מוריס] לעולם לא יסכים לתמוך בעבדות הביתית. זהו מוסד נפשע. זהו קללה מן השמים על המדינות שבהן היא שוררת. השוו את האזורים החופשיים של המדינות האמצעיות, שבהם עיבוד אדמה עשיר ונאצל מעיד על שגשוג ואושר העם, עם הסבל והעוני שמכסים את השממות הצחיחות של וירג'יניה, מרילנד ושאר המדינות המחזיקות בעבדים... המשך דרומה, וכל צעד שתעשה דרך אזורי העבדים הגדולים יציג בפניך מדבר ההולך וגדל ככל שחולפת דרך אוכלוסיות אומללות אלו.

ועל איזה עיקרון מבוססת הטענה שעבדים צריכים להיספר בייצוג? האם הם בני אדם? אם כן – הפכו אותם לאזרחים ותנו להם להצביע. האם הם רכוש? אם כך – מדוע שום רכוש אחר אינו נכלל? הבתים בעיר הזאת [פילדלפיה] שווים יותר מכל אותם עבדים עלובים שמכסים את ביצות האורז של קרוליינה הדרומית.

לפי מדיסון, מוריס סבר שמטרת החוקה האמריקאית היא להגן על זכויות האדם, דבר שסותר באופן בוטה את קידומה של העבדות:

הכללת העבדים בייצוג, כשמפרשים זאת כראוי, משמעותה היא כך: תושב ג'ורג'יה וקרוליינה הדרומית, ההולך לחופי אפריקה, ובזלזול בחוקי האנושות הקדושים ביותר חוטף את בני מינו מקשריהם היקרים ביותר ומשליך אותם לעבדות האכזרית ביותר – יזכה ליותר קולות בממשלה שנוסדה להגנה על זכויות האדם, מאשר אזרח פנסילבניה או ניו ג'רזי, המביט בזוועה הראויה בשיטה נפשעת שכזו.

השגריר לצרפת

פסל חזה של גוברנר מוריס מאת ז'אן אנטואן אודון, 1789, פריז.

מוריס נסע לצרפת בענייני עסקים בשנת 1789, וכיהן כשגריר בצרפת בין השנים 1792–1794. יומניו מאותה תקופה הפכו למסמך כרוניקה יקר־ערך של המהפכה הצרפתית, ובהם תיאר רבות מן הסערות והאלימות של התקופה, לצד תיעוד יחסיו עם נשים שם. בהשוואה לתומאס ג'פרסון, מוריס היה ביקורתי הרבה יותר כלפי המהפכה הצרפתית, ונטה בהרבה יותר אהדה אל המלכה המודחת מארי אנטואנט. בהתייחסה לעמדתו של סבה, שנטתה לעיתים קרובות לכיוון שמרני, כתבה אן קארי מוריס: "עקרונו היה לעצב את צורת השלטון בהתאם למצב, לאופי, למנהגים ולהרגלי העם. בצרפת, דעה זו הובילה אותו לאמץ תפיסה מלוכנית, מתוך אמונה איתנה שצורת שלטון רפובליקנית לא תתאים לאופיו של העם הצרפתי."

מוריס היה "הנציג הזר היחיד שנשאר במשרתו גם בימי הטרור הקשים ביותר." באירוע אחד, כאשר מצא עצמו במרכזו של המון עוין שקרא לתלות אותו על פנס הרחוב הקרוב, שחרר את רגל העץ שלו, נופף בה מעל ראשו והכריז כי הוא אמריקאי שאיבד את רגלו במאבק למען החירות – ובעקבות כך נמס חשדם של ההמון והתחלף בקריאות עידוד נלהבות (אף שלמעשה, כפי שכבר צוין, איבד מוריס את רגלו בתאונת כרכרה).

במהלך כהונתו של מוריס, המרקיז דה לה פאייט – שהיה דמות חשובה במהפכה האמריקאית – הוגלה מצרפת ומשפחתו נכלאה, ותומאס פיין, דמות בולטת נוספת, נעצר ונכלא בצרפת. מאמציו של מוריס לפעול למענם נחשבו רופפים ובלתי מספקים. לאחר חילופי שלטון בצרפת, ולאחר שמוריס הוחלף בתפקידו, הצליח מחליפו, ג'יימס מונרו, להביא לשחרורו של פיין.

הסנאט של ארצות הברית

ב-1798 חזר לארצות הברית ובאפריל 1800 נבחר כחבר המפלגה הפדרליסטית, לסנאט של ארצות הברית, ומילא את המושב שהתפנה בעקבות התפטרותו של ג'יימס ווטסון. מוריס כיהן מ-3 במאי 1800 עד 3 במרץ 1803 והובס בניסיונו להיבחר מחדש בפברואר 1803.

קריירה מאוחרת יותר

ב-4 ביולי 1806, הוא נבחר לחבר כבוד באגודת ניו יורק של סינסינטי.

לאחר שעזב את הסנאט, כיהן כיו"ר ועדת תעלת אירי בין השנים 1810–1813. תעלת אירי סייעה להפוך את העיר ניו יורק לבירה פיננסית, שהאפשרויות שלה היו ברורות למוריס כשאמר כי "האימפריה הגאה ביותר באירופה היא רק בועה בהשוואה למה שאמריקה תהיה, חייבת להיות, במהלך מאתיים, אולי של אחת."

הוא היה אחד משלושת האנשים שהכינו את תוכנית הנציבים משנת 1811, שהציבה את רשת הרחובות של מנהטן.

המעשה הציבורי האחרון של מוריס היה לתמוך באמנת הרטפורד במהלך מלחמת 1812. הוא אפילו דחף להיפרדות כדי ליצור קונפדרציה נפרדת של ניו יורק-ניו אינגלנד, משום שראה במלחמה תוצאה של בעלי עבדים, שרצו להרחיב את שטחם. במילותיו של הביוגרף ריצ'רד ברוקייזר "האיש שכתב את החוקה קבע שהיא כישלון והיה מוכן לבטל אותה".

מוריס נבחר לחבר באגודת העתיקות האמריקאית בשנת 1814.

חיים אישיים

ביתו של מוריס ב-1897

עד שהתחתן מאוחר בחייו, יומנו של מוריס מספר על שורה של פרשיות. בין אהוביו נמנו הסופרת הצרפתייה אדלייד פילול והמשוררת והסופרת האמריקאית שרה וונטוורת' אפט'ורפ מורטון.

ב-1809, בגיל 57, הוא התחתן עם אן קארי רנדולף בת ה-35 (1774–1837), שכונתה "ננסי", שהייתה בתם של אן קארי ותומאס מאן רנדולף האב ואחותו של תומאס מאן רנדולף הבן. תומאס מאן רנדולף הבן היה בעלה של בתו של תומאס ג'פרסון, מרתה ג'פרסון רנדולף. ננסי גרה ליד פארמוויל, וירג'יניה, עם אחותה ג'ודית ובעלה של ג'ודית, ריצ'רד רנדולף, במטע בשם ביזאר. באפריל 1793, ריצ'רד רנדולף וננסי הואשמו ברצח תינוק שזה עתה נולד שנאמר שהוא של ננסי. יש להניח שהיא ניהלה רומן עם ריצ'רד. ריצ'רד עמד למשפט ויוצג על ידי פטריק הנרי וג'ון מרשל, שהשיגו זיכוי. ריצ'רד רנדולף נפטר בפתאומיות ב-1796. שתי האחיות נחשדו במותו, אך דבר לא הוכח. ננסי נשארה בביזאר לאחר מותו של גיסה, אך ג'ודית ביקשה ממנה לעזוב בשנת 1805.

ננסי נסעה צפונה והתגוררה בקונטיקט לפני שהסכימה ב-1809 לעבוד כעוזרת בית אצל מוריס, שאותו הכירה קודם לכן. עד מהרה החליטו להינשא; מוריס כנראה לא היה מוטרד מהשמועות שגרמו לננסי לעזוב את וירג'יניה. לכל הדעות, נישואיהם היו מאושרים. היה להם בן, גוברנר מוריס הבן, שהמשיך לקריירה ארוכה כמנהל רכבת.

מוות ומורשת

מוריס מת ב-6 בנובמבר 1816, לאחר שגרם לעצמו לפציעות פנימיות ולזיהום בזמן שהשתמש בחתיכת מזיפה של לווייתן כצנתר בניסיון לפנות חסימה בדרכי השתן שלו. הוא מת באחוזה המשפחתית, מוריסניה, ונקבר בכנסיית סנט אן בברונקס.

נינו של מוריס, שנקרא גם הוא גוברנר מוריס (1876–1953), היה מחבר רומנים וסיפורים קצרים בתחילת המאה ה-20. כמה מיצירותיו עובדו לסרטים, כולל הסרט המפורסם של לון צ'ייני "The Penalty" ב-1920.

מוריס ביסס את עצמו כבעל אדמות חשוב בצפון ניו יורק, שם נקראים העיירה גוברנר, כפר גוברנר וכפר מוריסטאון במחוז סנט לורנס על שמו.

בשנת 1943 הושקה ספינת ליברטי של ארצות הברית ה-"SS Gouverneur Morris"‏. היא נגרטה ב-1974.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גוברנר מוריס בוויקישיתוף

• גוברנר מוריס, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• גוברנר מוריס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)