גויאס (עיר)

**גויאס**
**Goiás**
	סמל גויאס סמל גויאס
	רחוב בגויאס
	רחוב בגויאס
מדינה	ברזיל
מדינה	גויאס
תאריך ייסוד	25 ביולי 1727
שטח	3,108.018 קמ"ר
גובה	563 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	24,071 (2022)
קואורדינטות	15°55′21″S 50°08′16″W / 15.922466°S 50.137902°W
	http://www.goias-go.com.br
אתר מורשת עולמית
	המרכז ההיסטורי של העיר גויאס
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2001, לפי קריטריונים 2, 4
שטח האתר	403 דונם
שטח אזור החיץ	435 דונם
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת ברזיל רגילה) ברזיליה ריו דה ז'ניירו סאו פאולו סלבדור פורטלזה בלו הוריזונטה קוריטיבה מנאוס רסיפה פורטו אלגרה בלם אורוגוואי ארגנטינה צ'ילה פרגוואי בוליביה פרו קולומביה ונצואלה גויאנה האוקיינוס האטלנטי גויאס

גויאס (בפורטוגזית: Goiás; ידועה גם כגויאס וליו (Goiás Velho), "גויאס הישנה") היא עיר במרכז מדינת גויאס שבברזיל. גויאס העיר נוסדה ב-1727 עם גילויו של זהב באזור, והייתה לבירתה של גויאס במשך כמאתיים שנה, עד שב-1937 הועברה הבירה לגויאניה. רבית מהבתים הקולוניאליים שנבנו בעיר בתקופת הזוהר שלה נותרו על תלם, ובשל כך הכריז אונסק"ו ב-2001 על המרכז ההיסטורי שלה כעל אתר מורשת עולמית. כיום גויאס היא עיירה קטנה ובה כ-25 אלף תושבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גויאס נוסדה ב-25 ביולי 1727 בידי הבנדיראנטה ברטולומיאו בואנו דה סילבה, בעקבות גילוי זהב באזור. הוא הקים כפר כורים קטן בשם אריאל דה סנט'אנה (Arraial de Sant'Anna), באזור של גבעות בסמוך לנהר ורמליו (Vermelho). ב-1736 הוכרה אריאל דה סנט'אנה כעיר, ושמה שונה לווילה בואה גויאז (Vila Boa Goyaz; "העיר היפה גויאז"). באותה העת הייתה עדיין חלק מהקפיטניה של סאו פאולו.

ב-1748 כוננה הקפיטניה של גויאס, ווילה בואה גויאז הייתה לבירתה. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפתחה העיר במהירות, והוקמו בה מוסדות ציבור וממשל. עם המבנים הבולטים שנבנו בתקופה זו נמנים הקאסה דה פונדיסאו (Casa de Fundição,‏ 1750), ששימש את מוסדות הממשל שעסקו בפיקוח על הכרייה והסחר בזהב, ארמון המושל (1751), מפקדת הצבא (1751), בית כלא (Casa de Câmara e Cadeia‏, 1761), תיאטרון (1777) ומזרקות קריוקה ושפאריז דה קאודה. ב-1782 אישר המושל לואיס דה קוניה מנסס תוכנית מתאר שמיושמת במידה רבה גם כיום.

לקראת סוף המאה ה-18 החלו מרבצי הזהב להידלדל, והעיר החלה לאבד מחשיבותה. אוכלוסייתה החלה לרדת, ואת מקומה של כריית הזהב כענף הכלכלי המרכזי תפסה החקלאות. שיאו של תהליך הירידה במעמד העיר הגיע ב-1937, כאשר הוחלט להעביר את הבירה לגויאניה, עיר מודרנית שהוקמה רק ארבע שנים קודם לכן.

גויאס איבדה אמנם מחשיבותה, אך מעבר הבירה לגויאניה אפשר לה להמשיך לשמור על צביונה ועל אופייה הקולוניאלי. בראשית שנות ה-50 הכריז המוסד הברזילאי למורשת היסטורית ואומנותית לאומית על כמה מהמבנים בעיר כמבנים שראויים לשימור, וב-1978 הכריז המוסד על המרכז ההיסטורי כולו כאזור לשימור. ב-2001 הכיר גם אונסק"ו בחשיבות התרבותית והארכיטקטונית של המרכז ההיסטורי של גויאס, והכריז עליו כאתר מורשת עולמית.

כלכלתה של גויאס מבוססת כיום בעיקר על תיירות ועל חקלאות. ענפי החקלאות הבולטים הם גידול בקר (כ-240 אלף ראשים), בננות, תפוזים, לבבות דקל, אורז, שעועית, תירס, פולי סויה וחיטה.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגויאס פועלים מספר מוזיאונים. מוסאו דאס בנדייראס (Museu das Bandeiras), הממוקם בקאסה דה קאמרה אה קאדייה, בית הסוהר לשעבר, עוסק בקורותיה של העיר בשיא תפארתה, במאה ה-18. מוזיאון נוסף העוסק בתקופה זו ומכיל חפצי אמנות וריהוט, נמצא בפלאסיו קונדה דוס ארקוס (Palácio Conde dos Arcos), לשעבר מעונו הרשמי של מושל גויאס. בכנסיית בואה מורטה שנבנתה ב-1779 מוזיאון לאמנות נוצרית ומוזיאון נוסף נמצא בביתה של הסופרת המנוחה קורה קורלינה ומוקדש לה.

מאז 1999 נערך בעיר מדי חודש יוני פסטיבל הקולנוע FICA‏ (Festival Internacional de Cinema e Vídeo Ambiental), בו משתתפים סרטי קולנוע מרחבי העולם העוסקים באיכות הסביבה.

האירועים לציון השבוע הקדוש בגויאס הם מהמרכזיים בברזיל. שיאם של האירועים ביום רביעי שלפני חג הפסחא, אז כובים כל האורות בעיר, ונערכת תהלוכה המשחזרת את מאסרו של ישו, בה משתתפים אלפי אנשים הנושאים לפידים.