גוי ששבת חייב מיתה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גוי ששבת חייב מיתה הוא כלל הלכתי שלפיו גוי (אדם שאינו נמנה עם העם היהודי) ששבת באחד ימי השבוע שביתה חייב מיתה בידי שמים, אך אין בית הדין מענישים אותו.

המקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נפסק כי גוי ששבת חייב מיתה, כנלמד מהפסוק "יום ולילה לא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב):

ואמר ריש לקיש: גוי ששבת – חייב מיתה, שנאמר "ויום ולילה לא ישבותו". ואמר מר: אזהרה שלהן זו היא מיתתן. פשיטא. אמר רבינא: אפִלו בשני בשבת.

הרמב"ם העניק לפסק זה של ריש לקיש פרשנות האומרת כי איסור זה על גוי לשבות ממלאכה בשבת או באמצע השבוע, הוא חלק מאיסור כללי על הגוי לחדש מצוות לעצמו:

גוי שעסק בתורה, חייב מיתה; לא יעסוק אלא בשבע מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת--אפילו ביום מימות החול--אם עשה אותו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה; ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו.כללו של דבר: אין מניחין אותן לחדש דת, ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה, או שבת, או חידש דבר--מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה; אבל אינו נהרג.

משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק י', יא - י"ב

.

בקרב פוסקי ההלכה עלו תהיות בדינו של גר שמל ולא טבל, ונמצא במצב ביניים בין יהדות לגויות, אם ישבות יעבור בכך אולי על האיסור "גוי ששבת חייב מיתה", ואם לא ישבות יעבור על איסור על היהודי לחלל שבת. ה"אבני ציון" מסיק כי מכיוון ששבת ניתנה במרה - עוד לפני מתן התורה, נמצא שהיא ניתנה גם לעם ישראל לפני שטבלו - לאחר שמלו, ומכאן שגר כזה שמל ולא טבל נחשב ליהודי לעניין זה. למרות זאת הוא מסיק, כי מי שנפקו לבו יכול לחלל שבת במלאכה הנחשבת לגוי כ"מלאכה" - טרחה ועבודה יתירה, אך אינה נחשבת לכזו אצל יהודי. הוא מסביר כי שביתה גויית אינה נקבעת לפי כללי ל"ט מלאכות שבת, אלא לפי העמל והמנוחה מיום העבודה, וכפי השביתה הגויית המקובלת.[1]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב פרשני התלמוד נשאלה שאלה כיצד ייתכן שגוי ששבת ביום מימי השבוע חייב מיתה, אם אין ליום זה כל קשר ליום השבת. ומכאן הרדב"ז מוכיח שיום השבת שייך בבחינה מסוימת בכל יום שביעי הנעשה אחרי ששת ימי עבודה. בזאת גם הוא מסביר את הנפסק בתלמוד, כי אדם שנמצא במדבר ואינו יודע מתי הוא יום השבת סופר ששה ימים ונח ביום השביעי, כברייתו של עולם.[2]

בספרי החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי החסידות מופיע כי מכיוון שגוי ששבת חייב מיתה, על האדם לבדוק מערב שבת ולפשפש בקרבו שלא תהיה בנפשו שום נימה גויית, שעליה נאמר "גוי ששבת חייב מיתה"[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.