גולי אצ"ל ולח"י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גולי אצ"ל ולח"י היו אנשי מחתרות אצ"ל ולח"י שנעצרו וגורשו בסוף תקופת המנדט הבריטי, החל משנת 1944 ועד 1948, למחנות מעצר באפריקה. מחנות המעצר שבהם הוחזקו היו סמבל, שליד אסמרה, בירת אריתריאה, קרתגו שבמדבר סודאן וגילגיל שבקניה, השוכנת צפונית לניירובי. הגולים הושבו לארצם חודשיים לאחר קום מדינת ישראל, ביולי 1948. הרצון למנוע מהעצירים להכיר את הסביבה ולתכנן בריחה, החשש של השלטונות בארצות המחנות מפיגועים שיחוללו והקשיים הביטחוניים בארצות אפריקה עצמן, שבהן הייתה התנגדות לקולוניאליזם, עמדו בשורש ההעברות ממחנה למחנה.

ההחלטה על הגירוש וביצועו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלטה לגרש את אנשי המחתרות לאפריקה התקבלה בידי הבריטים לאור הקצנת פעילותן של המחתרות והמלצתו של המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, ממלא מקום הנציב העליון, סר ג'ון שאו. במחנה המעצר בלטרון העיב על הבריטים החשש המתמיד מפני בריחת אסירים, חשש שכבר התממש יותר מפעם אחת, והיה נראה הרבה פחות סביר באפריקה. כן סברו הבריטים שגירוש לאפריקה הוא בעל אלמנט הרתעתי חזק.

תומכי הגירוש בקרב הבריטים לא ראו בו תחליף לפתרון המדיני של חלוקת הארץ, אך סברו שבאמצעותו יחלישו את המחתרות ויאפשרו לכוחות היהודים המתונים לקדם פתרון שיש בו פשרה.

מבצע הגירוש, שכונה "כדור שלג" (Operation Snowball) בוצע ביום אחד, 19 באוקטובר 1944 במהירות ובהפתעה כמהלומת פתע. העצורים בלטרון הועלו למטוסים ולא העלו בדעתם שמתכוונים להעבירם לחוץ לארץ. בגל הראשוני גורשו 251 עצורים, ובסופו של דבר גורשו בסך הכול 439 איש, מחצית מעצורי המחתרות. על-פי אומדן, 60% מהגולים היו אנשי אצ"ל, 30% אנשי לח"י והשאר נייטרליים.

המחתרות הגיבו בחריפות ואף הוקיעו את הגירוש כאקט נאצי, אולם הן לא הצליחו להוציא לפועל את המאבק השיטתי שתכננו להחזרת העצורים, זאת בשל התנקשות הלח"י בלורד מוין, שחזרה אליו כבומרנג, וגרמה לסזון.

מוסדות היישוב, לעומת זאת, הגיבו במחאה רפה למדי, אם בכלל. הדבר העלה בקרב העצורים חשד שהסוכנות שותפה בכוונת הגירוש, חשד שכנראה לא היה בו ממש.

המערכה המשפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי האצ"ל פנו לבית המשפט העליון בארץ ישראל בשבתו כבג"ץ (ערכאה שיפוטית זו הייתה קיימת גם בתקופת המנדט), בית המשפט קיבל את טענות אנשי האצ"ל בחלקן וסבר כי אין סמכות לממשלת ארץ ישראל לעצור אנשים בארץ חוץ, אך סבר שהמעצר כשר בכל אופן, משום שממשלת אריתריאה אכפה אותו בצו משלה. הפסיקה היוותה לגולים כישלון מהבחינה המעשית, אך גם ניצחון מורלי, והסתייגותו של בית המשפט מהגירוש הביאה את עיתוני היישוב לקרוא להחזרת העצירים ארצה.

המערער, אריה בן אליעזר, ניסה לבסוף להיחלץ בדרך אחרת. הוא ברח ממחנה המעצר יחד עם יצחק שמיר.

מרבית העצורים לא נשפטו והיו כלואים על סמך תקנות ההגנה (שעת חירום), שאפשרו לעצור אותם על סמך חשד בלבד, דבר שזכה לביקורת חריפה גם בתכתובת הבריטית הפנימית.

תנאי המעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנה סמבל לא נפלו התנאים בהרבה מהתנאים בלטרון, אם כי הריחוק מהמשפחות היווה עינוי לא קטן בפני עצמו. עם זאת בשל ריחוקו של המקום היה מחסור באביזרי נוחות אלמנטריים – מספרי קריאה ועד בגדים ומברשות שיניים, מחסור שיצר מצוקה של ממש.

מטעמי דאגה למיעוט הדתי, כבוד לאומי, רצון לנגח את הבריטים וניסיון למשוך את תשומת לבו של היישוב, עמדו האסירים בתוקף על כך שלא יוגש להם בשר טרף. לבסוף מחאתם הועילה והובא בשר כשר מקהילת חרטום הרחוקה.

גרוע בהרבה היה מחנה קרתגו ששכן במדבר ושאליו הועברו העצירים בתחילת 1945. בעיקר הורגש שם החום הנורא והמחסור במים. גורמים ביישוב שניסו להתערב למען העצירים נענו בטענה שהתלונות הן "הגזמות טיפשיות ובדויות לחלוטין". העצורים שהו שם תשעה חודשים, עד שהוחזרו לסמבל.

במחנה השלישי שעברו בו העצירים, גילגיל שבקניה, שבו הוחזקו ממרץ 1947, לא היה המצב טוב יותר. המקום ששימש בעבר בית סוהר צבאי הכיל תאים חשוכים ומחניקים, שורצי יתושים ועמוסים בזרימת ביוב.

פעולת מרי של העצירים, שבה הרסו את הכתלים כדי לכסות את תעלות הביוב באבניהם, שכנעה לבסוף את מפקד המחנה לשפר באופן ממשי את התנאים במחנה.

בעידוד הבריטים הייתה במחנות פעילות חינוכית ענפה, התקיים חוג לשון בראשותו של העציר עוזי אורנן, ואישים כמאיר שמגר וכשמואל תמיר רכשו בהם השכלה משפטית באמצעות התכתבות עם אוניברסיטאות בריטיות ובחינות במתכונת "אוניברסיטה פתוחה".

תקרית הדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים עם סגל הפיקוד היו תקינים עד טובים מאוד, אך תקרית חמורה העיבה עליהם. ב-17 בינואר 1946 במחנה בסמבל ירו החיילים הסודנים והרגו שני עצירים. התקרית החלה אחרי שעציר סירב להתרחק מהגדר, על פי הוראה שניתנה לו מידי חייל סודני, כנראה שלא בצדק, והוא נורה ונפצע.
מאחר שהחשתו לבית החולים עוכבה בידי השומרים, אם בשל אדישותם ואם משום שהמתינו להגעת כוח ליווי נוסף, פרצו העצירים את השער בכוח. השומרים פתחו באש והרגו שניים. מסיבות שאינן ברורות כל צרכן התעקשו הבריטים שלא להעביר את הגופות לקבורה בארץ, ודבר זה התרחש רק משקמה מדינת ישראל.

היישוב הגיב בזעם, ודרש להקים ועדת חקירה שתבדוק את נסיבות האירוע, אך הצבא הבריטי התעקש למנוע זאת ועמד על כך שהמשמר התנהג כהלכה. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נשלח לבסוף למחנה כבורר, ופעילותו השביעה את רצון הבריטים הרבה יותר מאשר את רצון העצורים.

חזרה ממחנות המעצר בתקופה שלפני קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבריחות ממחנות המעצר באפריקה

בריחה: במשך כל ארבע שנות המעצר, יזמו העצורים שמונה בריחות בלבד שיצאו לפועל, רובן נכשלו והסתיימו בתפיסת הבורחים.

שחרור: היו מקרים של שחרור עצירים ממחנות המעצר באפריקה, על רקע רפואי‏[1].

השיבה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף כוונתם לעזוב את הארץ, עדיין חששו הבריטים בסוף 1947 מהשבת האסירים. הם סברו שהללו יזנבו בהם גם תוך כדי יציאתם, מתוך הנחה שללא אלימות ייסוגו הבריטים מהתחייבותם לנטוש את ארץ ישראל.

אפילו אחרי הקמת המדינה הוסיפו הבריטים לדחות את שובם של העצורים לארץ. הללו תלו את דגל ישראל על תורן המחנה ועקרו את כל הסורגים, אך רצונם לשוב לא התממש.

הבריטים נימקו את פעולתם ברצונם לשמור על כללי ההפוגה. לפי פרשנותם המרחיבה הכללים אסרו על כניסת גברים צעירים בגיל צבא. קושי נוסף היה כרוך בצורך להעביר את העצורים בתעלת סואץ, דרך מדינה שלא הייתה כל סיבה שתרצה לאפשר את מעברם בתחומה, מצרים. גורם שפעל מאחורי הקלעים היה האופי הפרו-ערבי של משרד החוץ הבריטי. מנגד חשש מושל קניה מהתפרצויות אלימות במחנות והפעיל לחץ גדול לסלק את העצורים מארצו.

בסופו של דבר היה זה דווקא פולקה ברנדוט, באופן אירוני זה שהלח"י עתיד להתנקש בו, שהכריע כי אין ההפוגה סותרת את השבת העצורים. על אף פרשת אלטלנה הביעו הרשויות היהודיות שנשאלו תמיכה חד משמעית בהחזרת העצורים, אם כי משה שרת לא שלל את האפשרות לעוצרם במדינת ישראל מיד עם הגעתם, מחשש שינסו לערער את סדרי השלטון.

ב-9 ביולי הפליגה הספינה עם הגולים לארץ ישראל והגיעה כעבור שלושה ימים. הם לא התקבלו בטקס ממלכתי ופנו במהירות לשדות הקרב של מלחמת העצמאות.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף כרוסט, יהודה בורוכוב, ללא כבלים - גולי אריתריאה-סודאן-קניה, תל אביב, 1968.
  • דב הלוי מילמן, תולדות אסירי ציון באפריקה במחנות אריתריאה סודאן וקניה, הוצאת כותרות, תשס"ה.
  • שלמה מאירי ("בנימין"), "בנתיבי מחתרת ובארץ גזרה, מפתח-תקוה לקניה וחזרה", הוצאת מלוא בע"מ, תשנ"ג, 1993.
  • יוסף ויניצקי (י.נץ), "מאתים חמישים ואחד - מיומנו של גולה ציון במחנות המעצר הבריטי באפריקה." הוצאת ידידים.
  • יוסף ויניצקי (י.נץ), "משבי לשבות - מיומנו של גולה ציון במחנות המעצר הבריטי באפריקה." הוצאת ידידים.
  • מאיר ראם, עם המשפחה הלוחמת (הקדמה מאת מנחם בגין "סיפורו של לוחם")פרק "בגלות" עמ' 151-200, הוצאת "נחושתן" תל אביב, תשל"ז.

ָָ* "הרב גולדמן מספר על התרשמותו העזה מעמידת גולי קניה" המשקיף 11.09.1947, עמ' 4.

  • "ד"ש מאת הגולים בקניה - הכלואים בנכר בלי דין ומשפט" הצופה 11.09.1947, עמ' 4.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: 2 שוחררו מאריתריאה, המשקיף, 30 באפריל 1946