גולי האימפריה האשורית לשומרון

גולי האימפריה האשורית לשומרון הם קבוצות, שעל־פי המסופר במקרא הוגלו על־ידי מלך אשור מבבל, כותה, עוא, חמת וספרוים, אל שטחי ממלכת ישראל שהוחרבה בידי האימפריה האשורית החדשה בשלבים בין 734 לפנה"ס ל-721 לפנה"ס במקום תושבי ממלכת ישראל, כחילופי אוכלוסיות. לאור המתואר בספר מלכים, הם מקושרים לעיתים עם השומרונים.

רקע

ערך מורחב – גלות עשרת השבטים

לאחר התפלגות הממלכה בימי רחבעם וירבעם בן נבט, הציב ירבעם עגלי זהב בבית אל ובדן, שאליהם עלו תושבי ממלכת ישראל לרגל במקום בית המקדש שבירושלים. כיוון שהדבר היה מנוגד למצוות התורה, על פי המסופר בנביאים שלח ה' כמה נביאים להזהיר את ישראל לבל יחטאו בזה, אך כעבור כמה מאות שנים שבהן התמידו ישראל בפולחן זה, הוגלו מעל אדמתם על ידי שלמנאסר מלך אשור לערים שבשליטת ממלכתו, ובמקומם הביא מלך אשור כמה קבוצות ממסופוטמיה לשומרון.

בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים. וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה. וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא. וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי

— מלכים ב פרק י"ז פסוקים א' - ו'

הסיפור המקראי

ההגליה לשומרון

על פי העולה מהמקרא ומדברי חז"ל, מדיניותו של מלך אשור הייתה להעביר את העמים שתחת שלטונו לארצות שזרות להם, על מנת להקטין סיכוי למרידה. כחלק מכך הגלה מלך אשור את יושבי בבל, כותב, עוה, חמת וספרוים, לערי השומרון ששם ישבה ממלכת ישראל קודם לכן:

וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ.

— מלכים ב פרק י"ז פסוק כ"ד

פגיעת האריות בגולים והפנייה למלך אשור והפתרון שסיפק להם

על פי המתואר במקרא, כשהגיעו הגולים לשומרון שלח ה' בהם אריות שהרגו בהם. הגולים הכירו בכך שהאריות באו עליהם משום שאינם יודעים "את משפט אלוהי הארץ", ולכן פנו למלך אשור בבקשה לטפל בכך. מלך אשור ציווה להשיב לשם את אחד הכהנים שהוגלו עם ממלכת ישראל, כדי שילמד אותם את "משפט אלוהי הארץ":

וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה' וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם. וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹוהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹוהֵי הָאָרֶץ. וַיְצַו מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹוהֵי הָאָרֶץ. וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה'.

— מלכים ב' פרק י"ז פסוקים כ"ה-כ"ח

הפולחן המשותף לה' אלוהי ישראל ולאלוהי ארצות המוצא

בעקבות הלימוד של הכהן, יראו הגולים מה' ושמרו את החוקים שלימד אותם הכהן, אך לצד זאת המשיכו בפולחן האלילים שהיו עובדים להם בארצותיהם:

וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם. וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי כוּת עָשׂוּ אֶת נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת אֲשִׁימָא. וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת תַּרְתָּק וְהַסְפַרְוִים שֹׁרְפִים אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם. וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת ה' וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת. אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם

— מלכים ב' פרק י"ז פסוקים כ"ט-ל"ג

עבודה זרה בשיתוף

ערך מורחב – עבודה זרה בשיתוף

מעשה הגולים היווה מודל לפולחן המשתף עבודה לה' לצד עבודת אלילים. פולחן זה מכונה בספרות ההלכתית עבודה זרה בשיתוף, וישנה מחלוקת האם הוא מותר לגויים בניגוד לעם ישראל, ולכן האריות חדלו מלפגוע בגולים כששילבו בין עבודת ה' לפולחן האלילים, או שגם לגויים מעשה זה אסור, אלא שהוא נסלח יותר מאשר עבודה זרה ללא שיתוף עם עבודת ה', ולכן חדלו מהם האריות.

יושבי השומרון בימי שיבת ציון

ראו גם – כתב השטנה

על פי המסופר במקרא, "צרי יהודה ובנימין" (עזרא ד', א'), שהם לפי חלק מהדעות צאצאי הגולים לשומרון, תחילה לא התנגדו אלא ביקשו להשתתף במלאכת בניית בית המקדש, בנימוק שמאז שהם חיים בשומרון, הם מתפללים וזובחים לאלוהי ישראל: ”וַיִּגְּשׁוּ אֶל-זְרֻבָּבֶל וְאֶל-רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם נִבְנֶה עִמָּכֶם--כִּי כָכֶם, נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם; ולא (וְלוֹ) אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר, הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ, פֹּה” (עזרא ד', ב'). זרובבל בן שאלתיאל וראשי האבות סירבו לבקשה, בנימוק שאישורו של כורש היה לבניית מקדש בירושלים אשר במחוז יהודה, ולא במחוז השומרון (עזרא ד', ג').

בעקבות סירובו של זרובבל, החלו בפעילות כנגד שיקום חומות ירושלים ובניית המקדש. בספר עזרא מוזכר "מכתב שטנה" אשר כתבו אל המלך אחשורוש (עזרא ד', ו'). מכתב זה גרר אחריו את הפסקת פעולות השיקום ודחייתם. העיכוב נמשך עד לימי ארתחששתא בן אחשורוש.

בימי ארתחששתא, חלו כמה וכמה מרידות כנגד השלטון הפרסי. בין המורדים ניתן למנות את המצרים, היוונים האתונאים, ומלכי קפריסין, שסייעו זה לזה כנגד הפרסים. המרד דוכא במאמצים לא קטנים, ורק בשנת 448 לפנה"ס נחתם הסכם שלום. אירועים אלו יצרו תחושת ביטחון אצל היהודים, וככל הנראה, עודדו אותם לחדש את עבודות בניית החומה והמקדש. חידוש הבנייה הביא בעקבותיו להתנגדות אקטיבית של יושבי השומרון, אשר שלחו מכתב שטנה לארתחששתא, ובו הם מזהירים כי אם הבנייה תבנה והחומות יושלמו, אזי ירושלים תחדל לשלם מיסים, והמלך יינזק (עזרא ד', י"ג). הם לא הסתפקו בכך, והוסיפו כי אם העיר תבנה על חומותיה, המלך יאבד את אחיזתו בשומרון (עזרא ד', ט"ז).

מאמציהם נשאו פרי, ובפקודתו של ארתחששתא הופסקו כל העבודות. המלך העביר צו אל רְחוּם המפקד, שִׁמְשַׁי הסופר "ושאר חבריהם", ואלה עלו מיד לירושלים והפסיקו את עבודות הבנייה בכוח הזרוע (עזרא ד', י"ז–כ"ד).

מהלכיהם של עזרא ונחמיה לביטול הצו

עזרא ונחמיה התאמצו לשכנע את המלך לבטל את הצו, ובשנה השביעית למלכות ארתחששתא (458 לפנה"ס) נשלח עזרא מטעם המלך, ובידיו ייפוי כוח, המעניק לעזרא אוטונומיה משפטית לדון את כל היהודים היושבים בעבר הנהר (הלבנט) הן בדיני ממונות והן בדינים פליליים על פי חוקי התורה (עזרא ה'), וכן הרשאה חדשה, המרחיבה את זכויות המקדש בירושלים, ומתירה להעביר כסף וזהב לצורכי המקדש והקורבנות. בנוסף תרם המלך כסף וזהב לעבודת המקדש (עזרא ז').

מאמציו של נחמיה הצליחו מאוחר יותר, ורק ב-445 לפנה"ס מינה אותו ארתחששתא לפחה ביהודה והתיר לו לבנות את חומות ירושלים (נחמיה ב', א'–ט'). נחמיה חילק את המלאכה בין אנשי העם אשר הציבו את הקירות, השערים, והדלתות. אך הדבר לא מצא חן בעיני כמה ממנהיגי המחוזות השכנים: סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי, גֶשֶׁם הָעַרְבִי, וטוֹבִיָּה הָעַמּוֹנִי, אשר קשרו קשר להרוג את העושים במלאכה. הדבר נודע לנחמיה, והוא חילק את העם לשניים, חצי העם המשיך במלאכת הבניין והחצי השני אחז בנשק, כדי להגן על הבונים מפני הקושרים.

ממצאים ארכאולוגיים לקיום הגולים

באתרים שומרון, תל חדיד, תל גזר ועין כושי נמצאו תעודות עתיקות בכתב יתדות ובשפה האשורית המזכירות את הגולים הללו בשמותיהם המסופוטמיים והארמיים הלא-שמיים-מערביים בעודם מבצעים רכישת קרקעות בארץ והלוואותבינם לבין עצמם ולבין אדם בשם "נתניהו", שייתכן והיה ישראלי שנשאר על אדמתו.

בתל מגידו בשכבה 4 נתגלו מבנים אשוריים שקמו לאחר חורבן ממלכת ישראל בשכבה 5; ייתכן שישבו בהם גולים אלה שנדב נאמן מתארם כבבלים ועילמים. גם בקאקון ובבן שמן התגלו שרידי נוכחות אשורית עם מצבות שבורות, ייתכן שגם שם יושבו גולי אשור לארץ ישראל.

לפי מחקר של גלעד יטאח מ-2015,^{[דרוש מקור]} על סמך חפירות רבות ברחבי ארץ ישראל (ובעיקר ביהודה ושומרון) נדמה כי קערות מחורצות מסופוטמיות הן סממן תרבותי שאפשר לקשור בגולים אלה. רובן התגלו בתרצה (תל אל-פארעה (צפון)) ובמעגל היישובים סביבה, ואז בשכיחות הולכת ופוחתת בשומרון, בשרון ואף בשטחי ממלכת יהודה: בירושלים וסביבתה (תל א-נצבה בחבל בנימין ואבו גוש), ובשפלה עד לצפון הנגב (חורבת עוזה).

זיהויים מאוחרים

ראו גם – שומרונים

בימי הבית השני שימש הכינוי "כותי" – על שם אחת מקבוצות הגולים – שם גנאי לשומרונים, כפי העולה מכתביו של יוסף בן מתתיהו המכנה את סנבלט החורני, מנהיג השומרונים בימי שיבת ציון, "כותי לפי גזעו".

גם בבשורה לפי מתי, ישו הורה שלא להטיף לגויים או שומרונים אלא ליהודים בלבד.

ייתכן שהסיבה שלאחר תקופת המקרא התייחסו לכל קבוצות הגולים בשם "כותים", אף שלא כולם היו כותים מהעיר כותה, היא שהכותים היו הקבוצה המשמעותית ביותר מבחינה מספרית בקרב הגולים.

על פי המתואר בדברי חז"ל, הכותים הקפידו על שמירת מצוות התורה שבכתב, אך כפרו בסמכותם של חכמי התורה שבעל פה לפרש את התורה. הכותים גם הכריזו על הר גריזים כמקום שבו בחר ה' לבנות לו בית, ולכן מקדשם הוצב שם. לטענת חז"ל, בשלב כלשהו הייתה שם דמות יונה שאליה היו עובדים.

השומרונים רואים עצמם צאצאי שבטי אפרים, מנשה ולוי שנותרו בארץ לאחר גלות עשרת השבטים, ותולים את הקרע בינם לבין היהודים בהתרחשויות שאירעו בימי עלי הכהן.

ממחקרים גנטיים עולה כי לשומרונים ולבני רוב העדות היהודיות ישנו מקור אבהי משותף, ובהתאם לכך הציעו החוקרים שמוצאם נעוץ בשילוב של שארית הפליטה של שבטי ישראל הצפוניים שהתערבו באוכלוסיות נוכריות שהוגלו לשומרון.

ראו גם

• שומרונים
• מסכת כותים

קישורים חיצוניים

• הכותים, באתר מכון המקדש (הקישור אינו פעיל, 2024-12-08)
• הכותים, באתר מרכז שטיינזלץ (הקישור אינו פעיל, 2024-12-08)
• הרב אליעזר מלמד, הכותים, באתר פניני הלכה
• הרב יאיר וייץ, היחס לכותים ולעובדי אלילים בארץ, באתר ישיבת הר ברכה
• הערך "גולי האימפריה האשורית לשומרון", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה